מחבר המאמר: שמואל קרמרמן
(סה) בחינה ג' מוצגת כשלב הכנה לבחינה ד' וניתן להקשות לגביה: מדוע אין בה די לכשעצמה והאם לא מספיקה לאדם עצם האמונה האיתנה בקיום ההשגחה העליונה והנהגת שכר ועונש שמאשרת, כי הוא מבין את מעשיו בעבר ולכן לא יחטא עוד בעתיד? ומדוע האדם שהגיע לרמת אמונה כה גבוהה, שמכונה בשם "צדיק שאינו גמור" שפירושו, שהעיסוק בלימוד התורה והקיום המצוות עדיין אינו מושלם אלא שיש בם חיסרון ופגם ועל כן עבודת השם אינה רצויה עדיין בפני הקב"ה?
(סו) כדי לענות על כך, יש להשיב קודם על השאלה: כיצד האדם יכול לקיים את המצווה של אהבת השם? שהרי בהתייחס כל שאר המצוות הוא מסוגל להתאים ולכוון את עצמו באופן שיוכל למלא אותן כנדרש - אבל כיצד יכול האדם לכפות על עצמו לאהוב את הקב"ה? על כך מפרשים חז"ל, שאם ישתדל האדם למלא את כל תרי"ב המצוות כהלכתן ולפי הנדרש, כי אז ממילא הוא עתיד להתמלא באהבת השם ומכך יוכל להשלים ולקיים את כל תרי"ג המצוות שבתורה.
(סז) וקושי נוסף: מדוע אם כך, נחשבת "אהבת השם" כמצווה. שהרי כל המצוות ניתן לבצע ברצון או בהשתדלות או מתוך הציווי למלא אחריהן. ואז, לאחר שהאדם קיים את כל המצוות יגיע מעצמו לדרגה של "אהבת השם"? מדוע צריך לראות ב-"אהבת השם" כמצווה נוספת בפני עצמה?
(סח) כדי לענות על השאלות יש קודם כל להבין, מאין באה הדרישה של "אהבת השם" ומהי המהות של אותה "אהבה". ראשית דבר, חשוב לזכור את העקרון, כי כל הדרישות שמופנות כלפי האדם בהתייחסותו אל הזולת הינן אלו שיתורגמו גם בהתייחסותו אל הבורא. כלומר, כל הנטיות והמידות שהוטבעו על ידי הבורא בנברא נועדו כדי שיוכל לפתח מערכת יחסים חיובית עם סביבתו. אולם ההכוונה שבהקניית תכונות אלו הינה להפנות אותן גם כלפי הבורא על מנת ליצור מולו מערכת יחסים חיובית המושתתת על אמונה מלאה, כי תכלית האדם היא להאמין בקיום הבורא ובהשגחתו העליונה על כל מה שמצוי בבריאה. על כך נאמר בלשון הקוד "לא ידח ממנו נידח" שפירושו, שכל הבריאה מצויה תחת השגחתו המלאה של הבורא. אפילו אם סבור האדם, שחייו מלאים צרות ומכאובים, שהאל שכח אותו וכביכול הוציא אותו מחוץ להשגחתו (כמו רועה שמוציא מעדרו כבשים שאינם מתאימים לדרישות העדר) הרי זו טעות מכיוון שהבורא אינו שוכח אף אחד ודואג, כי בסופו של דבר, אם האדם משתדל ומתכוון לטוב, אזי זכותו לקבל את השכר שמגיע לו, כפי שנאמר: " אשר אז צריך להם לכולם, כדי להשתלם עמהם בדרכי קבלת השפע, ולהשלים חפץ ה' ". קרי, האדם צריך לדעת את כל מצוות התורה ולקיים אותן על מנת שיוכל להגיע למדרגה שבה יוכל לקבל את שכרו מהבורא ובכך ימלא אחר העילה לבריאה "להיטיב עם הנבראים". לכך הכוונה בכתובים: "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו..." (ישעיהו, מ"ג, ז') או: "כל פעל ה' למעננו.." (משלי, ט"ז, ד'). במהלך דרכו של האדם אל "אהבת השם" הוא "מתאמן" ביישום כל התכונות, המידות, הנטיות וההתנהגויות שקשורות אל "אהבת הבריות" על מנת שידע כיצד לכוון את מחשבותיו, התנהגותו וכוונותיו שיהיו מתאימים באמת לצורך אהבת הזולת. על כך אמרו חז"ל: "חייב אדם לומר בשבילי נברא עולם" קרי, ההתנסות בחיי העולם הזה באה כדי להכשיר את הנברא למילוי מטרה נעלית וקשה להשגה שהיא אהבת הבורא. רק כשיהא בקי ומנוסה דיו במתן חסד וטוב לאחרים ומתוך אהבה מלאה, יהא האדם מסוגל להפנות את התכונות והמידות הטובות שרכש, מתוך ניסיונו עם הבריות בעולם הזה, לעבר בוראו, כמו שכתוב: " עד שיוכשרו ויעשו לכלי שרת לעבודתו יתברך ".
(סט) מכאן נבין, כי מידות האהבה שהוטבעו באדם, הודות לחוכמתו של הבורא, נועדו קודם כל על מנת שיפנה אותם כלפי הזולת, ולאחר מכן, כמידות טובות וראויות יכוונו גם אל הבורא עצמו. הכלל הוא, שככל שמידת האהבה שהאדם מסוגל להרעיף על זולתו כרבה יותר, כך ניתן להסיק ולהבין עד כמה עצומה יכולה להיות אהבתו גם כלפי בוראו.
(ע) בהתייחס לעוצמת האהבה שבין האדם לזולתו, שממנה ניתן להקיש לגבי האהבה שבין האדם לבוראו, מבחינים בשתי מדרגות שכל אחת מהן בנויה משני שלבים. המדרגה הראשונה מכונה בשם "אהבה התלויה בדבר" שפירושה, אהבה ורעות בין שני חברים כתוצאה מעזרה, הטבות ומתוך מעשים טובים שהם גומלים האחד לשני. מדרגה זו מורכבת משני שלבים. השלב התחתון: בעבר היו ריבים ונגרמו נזקים בין החברים. לאחר שהשלימו והטיבו האחד עם השני התחלפה השנאה באהבה. השלב העליון: מאז ומתמיד שררו יחסי רעות ואהבה בין החברים.
(עא-עב) המדרגה השניה נקראת בשם "אהבה שאינה תלויה בדבר" ומשמעותה, שהאדם מוקיר, מכבד ואוהב מאד את חברו, מפני שהוא מעריך אותו כבעל מעלות וסגולות טובות שהינן מעל ומעבר למקובל ולכן, כל שבח או המלצה לגבי החבר נחשבים בעיניו כאלו שמפחיתים בערכו שלא יסולא בפז. מדרגה זו מורכבת משני שלבים. השלב התחתון: יחסי האהבה שבין האדם לחברו אינם מבוססים על גמולים או הנאות שקיבל האדם מחברו אלא מושתתים על האמונה "שהכיר במעלת חברו, שהיא מצוינת ועולה בהפלגה גדולה על כל המשוער והמדומה...". מכאן ניתן להבין כי האדם אינו מכיר את מעשיו ועסקיו של החבר עם אנשים אחרים ואינו יודע, האם פעולותיו של החבר מועילות או חלילה פוגעות באחרים, גם אם נעשו מתוך אי כוונה או התרשלות. יתכן, כי אילו היה האדם יודע על פעולותיו של חברו שפוגעות באנשים שעימם יש לו עניינים, כי אז לא הייתה יותר יחסים של רעות ואהבה ביניהם. כלומר, האדם לא יודע כלום על חברו אלא מאמין בו, מתוך השמועות שהוא שומע עליו, כי הינו אדם טוב ומיטיב ולכן "אהבתם שלימה וגדולה בהפלאה יתירה".
(עג) השלב העליון שבמדרגה "אהבה שאינה תלויה בדבר" מכונה גם בשם "מידה ד' של האהבה בכללה" בשלב זה האדם לא רק שומע תשבחות ומעלות על חברו אלא גם יודע בפועל על עסקיו ויחסיו עם האחרים ומגלה, כי חברו תורם בהרבה לכל מי שבא עמו במגע. ואכן, באמת "טובתו מרובה עליהם לאין קץ ועולה על כל המשוער והמדומה". במקרה זה יחסי הרעות והאהבה הינם חזקים מאד וקבועים בלא מגבלות של זמן, כפי שכתוב: "אהבה נצחית ומוחלטת".
