מחבר המאמר: שמואל קרמרמן
(עט) נשאלת השאלה: מדוע אדם שעסק כל ימיו בלימוד תורה ובקיום מצוות ושזכה להגיע לדרגה רוחנית גבוהה, עד כדי כך שנחשב ומוערך על ידי כל מכיריו כמי שהינו "צדיק", צריך להחשיב עצמו כאילו הוא בחזקת "רשע" רק מפני שלא זכה להגיע למדרגה שמכונה בשם "פקיחת עיניים"? מה ההיגיון בכך?
(פ) אמנם הוסברו מקודם ארבעת הבחינות להשגת האמונה בהשגחה העליונה ובהנהגת שכר ועונש. שתי המידות שכלולות ב-"הסתר פנים" ושתי המידות שכלולות ב-"גילוי הפנים" וכי הכוונות שבהסתר פנים הינן לעורר את האדם לעמול, להתייגע ולהשתדל מאד בלימוד תורה ובקיום מצוות, כדי לנסות להגיע למדרגה גבוהה של אמונה שלמה בבורא. גם אם החיים קשים והאדם מתייסר בבעיות קיומיות והצרות שנופלות עליו עלולות לרפות את ידיו. אולם, רצונו העז להמשיך להתמיד ולהעמיק בלימוד התורה "לשמה" ובקיום המצוות כהלכתן, למרות כל הקשים והעיכובים, מורה, כי האדם השתמש בזכות הבחירה שניתנה לו ובחר בדרך הטוב "בדרך החיים". כתוצאה מבחירתו "עולה נחת הרוח לפני המקום מעבודתם בתורתו ומצוותיו" אפילו אף יותר מעבודת המלאכים של מעלה, שאין להם את זכות הבחירה והם מוכרחים למלא אחר השליחויות שמוטלות עליהם מעצם כפיית רצונו של הבורא עליהם.
(פא) הגם שמנסים לשבח את שלב "הסתר פנים" בנימוק, שזהו תהליך מעבר שמזמן לאדם את האפשרות להזדכך מחטאיו ולהגיע, דרך עבודה קשה והתאמצות רבה, לשלבים גבוהים יותר של "גילוי פנים", עם זאת, שבל זה הינו מייסר ופוגע כי "הבחירה" שהוא עושה, לצורך התחזקות האמונה בתוכו, מלווה בתחושות של צער, כאב וייסורים שאינם מקלים עליו אלא דווקא מכבידים מאד. על כך נאמר מקודם על ידי בן הא הא: " לפום צערא אגרא" שפירושו הוא, כי כמידת הסבל והצער שנופלים בחלקו של האדם עקב התאמצותו להגיע ללימוד תורה לשמה ולקיים מצוות כהלכתן - כך עתיד שכרו לגדול בעתיד.
(פב) לפיכך, חייב האדם לעבור מסכת סבל פנימית שתקדם אותו ממדרגת "הסתר פנים" למדרגה הנעלה של "גילוי פנים". רק לאחר שימלאו סאת ייסוריו, יעבור את כל המבחנים ויזכה ל-"השגת ההשגחה העליונה" כלומר, להבנה עמוקה ומלאה של ההשגחה העליונה שמנהיגה את העולם הזה בגישה של שכר ועונש, הוא יהא ראוי לכל שכרו ויוכל להיווכח בהטבה שכלולה במדרגת "גילוי פנים". יחד עם זאת, מכיוון שהקשיים שהאדם עובר בשלב "הסתר פנים" הינם רבים ומכשילים ולמרות שהאדם מקווה להגיע אל סופה של מדרגת "הסתר הפנים", שנראה לו די רחוק, לא תמיד הוא מסוגל להימנע ממחשבות עבירה או מביצוע עבירה (ולכן משתמש הכתוב במילה "צריכים" ולא במילה "מחייבים"). כלומר, עלול לקרות, שלא רק שהאדם אינו מסוגל להגיע לרמה של מילוי תרי"ג המצוות, הכוללת את המצווה האחרונה שקשורה לאהבה בלא סייג לבורא, אלא שהוא מתקשה לקיים אפילו את תרי"ב המצוות, מהסיבה שמידת "יראת השמים" שבו אינה שלמה והוא שרוי בלבטים פנימיים. וזהו סוד הגימטריה של המילה "תורה" שהיא שקולה למילה "תריא" ומורה על מחסום שחובה על האדם לעוברו. שהרי, אם האדם אינו מסוגל למלא אחר מכסת הדרישות ללימוד תורה "לשמה" ולהגיע למילוי של תרי"א מצוות, לא כל שכן שיתקשה להגיע למילוי תרי"ב מצוות ובוודאי שאינו כשיר להגיע למילוי כל תרי"ג מצוות. כנגד כל זה ישנו גם הקוד "לא לנצח ירי"ב" שפירושו, שלא לעד יימצא האדם במצב של "הסתר פנים" כשהוא מתקשה להתמודד עם ה-"יריב". המשמעות היא, שלמרות מצבור הקשיים והדרישות שכרוכים במילוי תרי"ב המצוות. האדם יכול להיות בטוח, שאם ימשיך להתמיד בעבודת השם ובחיזוק אמונתו, גם שלב זה יגיע לסופו, והוא יזכה "לריב את ריבו" (קרי, להוכיח את צדקתו) ולהגיע למדרגת "גילוי פנים" הנכספת.
(פג) המדרגה הראשונה של "גילוי פנים" מותניית בהשגת מודעות מלאה ושלמה של האדם לקיום השגחת שכר ועונש.האדם מגיע למודעות עמוקה זו הודות ל-"פקיחת העיניים בתורה הקדושה" שמושגת לא רק בזכותו שלו "אלא על ידי ישועתו יתברך". לאחר שזכה ל-"פקיחת עיניים" מתעוררים בו כוחות רבים "כמעיין מתגבר" והוא זוכה לתפיסה מועשרת "הארה" שמאפשרת לו לתפוס מיד את הקשר שבין מילוי מצווה לבין שכרה בעולם הבא, כמות שהוא מסוגל לראות את ההפסד העצום שכרוך בביצוע עבירה.
(פד) הגם שהאדם אינו מקבל ישירות את שכרו בעולם הזה אלא רק יכול להיווכח בו, כפי שנאמר בברכה "עולמך תראה בחייך..." הרי שמספיקה לו הידיעה הוודאית כי שכרו אינו הולך לאיבוד והוא עתיד לקבל אותו לבטח בעולם הבא. למה הדבר דומה? לסוחר שעשה עסקה גדולה ומוצלחת שעתידה להניב כסף רב. הגם שאינו מקבל כרגע את הכסף, עצם הידיעה הברורה, בלא צל של ספק, שגם אם אינו מקבל את גמולו כרגע מובטח לו שהוא עתיד לקבלו מאוחר יותר, די בכך כדי לגרום לו לשמחה רבה ולהגיע לתחושת סיפוק, כאילו קיבל את שכרו המלא כבר כעת.
