מחבר המאמר: שמואל קרמרמן
(קיא) מהשוואת דבריהם של תנא קמא: "לעולם יראה אדם את עצמו, כאילו חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע עצמו לכף זכות, עשה עבירה אחת, אוי לו שהכריע עצמו לכף חובה" (קידושין דף מ', ע"ב) לעומת דברי רבי אלעזר בן רבי שמעון "לפי שהעולם נידון אחר רובו, והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה, שנאמר וחוטא אחד יאביד טובה הרבה" נראה כל הנושא קשה ובעייתי מתחילתו ועד סופו. דבריו של תנא קמא "לעולם יראה אדם את עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי" מכוונים לכך, שהאדם עצמו צריך לשפוט לפי פנימיותו ולהחליט, האם הוא זכאי לכך שכפות המאזניים שלו יטו לכף הזכות או שמא אינו זכאי לכך וכפות המאזניים שלו יטו לכף החובה. כלומר, האדם עצמו הוא שקובע את גורלו ואת אופן התייחסות ההשגחה העליונה אליו לחובה או לזכות. מכאן יוצא, שאם ככל מעשיו שקולים בבחינת "בינוני" - די במצווה אחת שתטה את הכף לזכותו. או בעבירה אחת שתטה את כף לחובתו. לעומת גישה זו, המדגישה את השפעת הפרט על גורלו טוען רבי אלעזר כי לא רק מעשיו או כוונותיו של האדם לבדו משפיעות על נטיית כפות המאזנים, לחובתו או לזכותו, כי אם גם הכלל המחמיר: "העולם נידון לפי רובו והיחיד נדון לפי רובו" שלפיו נובע, כי דעותיו ומעשיו של כלל הציבור משפיעים על התייחסות ההשגחה העליונה אליו כציבור וגם אל גורלו של היחיד בתוכו. משמע, אם הציבור הינו כזה שקורות בו הרבה עבירות והוא ראוי לעונש, כי אז גם הפרטים שבו סובלים מכך, ועל כן, אותו האדם ששואף להגיע לרמת צדיקות אך שייך לאותו הציבור, נושא אף הוא בעונשו של כלל הציבור. קרי, גם אדם, כפרט, שעוסק בלימוד תורה ובקיום מצווות "לשמה" נענש בגין שייכותו אל ציבור שמטה את כפות המאזניים שלו לכיוון חובה. ולהיפך, אם הציבור הינו כזה שיש בו מיעוט עבירות ורובו עוסק בתורה ובקיום מצוות, אזי נטייתו של כלל הציבור לכף הזכות משפיעה על גורלו של הפרטים שבו ולכן, גם אותו האדם שנחשב כבינוני או אף רשע נהנה בגין שייכותו לאותו הציבור וזוכה לקבל מהרווח של הכלל. קרי, גם מי שאינם ראויים מתוגמלים לטוב בגין שייכותם אל ציבור שמטה את כפות המאזניים שלו לכיוון הזכות.
הקושי הינו, שרבי אלעזר אינו מתייחס בדבריו כלל אל דברי קמא תנא שעוסק במעשיו וכוונותיו של הפרט כמשפיעים ישירות על כף מאזניים אלא מציג את עמדתו במנותק מכך ויוצא שכאילו חסר כאן את העיקר שמקשר בין הדברים. על מנת לענות על קושי זה, שכביכול מוצגות שתי עמדות נפרדות, ניסה רש"י ז"ל לקשר בין העמדות באומרו, כי דבריו של רבי שמעון מכוונים אל אמירתו של תנא קמא "לעולם יראה אדם את עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי" ונועדו להוסיף עליהם בקביעה, כי באותו האופן שהאדם שופט את עצמו, כאילו חציו חייב וחציו זכאי, כך חייב האדם לשפוט גם את באי העולם כולו, כאילו מחציתם שייכים לכף החובה ומחציתם האחרת שייכים לכף הזכות. לפיכך, קיום מצווה אחת או ביצוע עבירה אחת על ידי הפרט יכול לקבוע את גורלו שלו ואת גורלו של העולם לכיוון כף הזכות או כף חובה. רש"י סבור, כי למעשה קמא תנא ורבי שמעון עוסקים באותו עניין ומתכוונים בדבריהם לאותה המשמעות. כלומר, מעשיו של היחיד משפיעים על האופן שבו ההשגחה העליונה שופטת אותו וגם את כלל הציבור שבו הוא מצוי. וההיפך - מעשיו של הציבור ככלל משפיעים על האופן שבו ההשגחה העליונה שופטת אותו ואת הפרטים שבתוכו. מכאן נובעת המסקנה המשותפת לדברי תנא קמא ולרבי אלעזר בן שמעון, כי כשכפות המאזניים שקולות, בין שמדובר באדם ובין שמדובר בציבור, אזי קיום מצווה אחת של פרט בתוך הציבור יכול להשפיע על לשון המאזניים שתיטה לכיוון כף הזכות לטובת האדם עצמו ולטובת הציבור, כמו גם שביצוע עבירה אחת על ידי האדם יכולה להשפיע לחובה על גורלו שלו ועל הציבור שאליו הוא שייך לכיוון כף החובה.
(קיב) קושי אחר שמתעורר מדבריו של תנא קמא קשור לתפיסת האדם את עצמו. אם האדם קפדן מאד ומחמיר עם עצמו, כפי שמצופה מאחד שאמור להיחשב כישר וצדיק, הרי שודאי יחמיר עם עצמו בכל הנוגע למצוות ועבירות ויהא נוטה דווקא לראות עצמו דווקא כבעל עבירות רבות שאולי בחלקן נעשו מבלי שישים לב לכך. אם כן, כיצד אדם כזה "מסוגל לתת הנחות לעצמו" ולשפוט את מצבו כ-"חצי חייב" בלבד? שהרי אם יעשה כן, הוא עלול לחוש שמא הוא אינו שופט עצמו נכון ו-"ישקר בעצמו לומר, שהוא מחצה על מחצה" וזאת בניגוד לדרישת התורה "מדבר שקר תרחק". יותר מכך, מכיוון שכתוב "וחוטא אחד יאביד טובה הרבה" שפירושו, כי עבירה אחת, של מי שכולם מאמינים בו ורואים אותו כצדיק, עלולה לגרום לנזק רב למעלתו של האדם ולציבור שלו, כי אז אדם כזה נושא באחריות רבה מאד כלפי עצמו וכלפי אחרים ושרוי בלחץ רב, שמא יטעה לדבר עבירה או האם הוא ראוי לאמון הציבור בו. כל החששות הללו גורמות למי שמעלתו הרוחנית והמוסרית גבוהה לשפוט עצמו בחומרה יתרה ולהיזהר מאד מהצבת עצמו אפילו במדרגה של "חצי זכאי וחצי חייב". מכאן יוצא, שאדם שדווקא ראוי לאמון הציבור בו כמי שראוי למעמד של צדיק חושש להעמיד עצמו אפילו בדרגה של "בינוני" ועל כן, עלול לקרות שאדם שראוי למעלת צדיקות אינו מסוגל בכלל לשפוט את פנימיותו בצורה נכונה מחמת הזהירות המופלגת והחומרה שהוא נוהג עם עצמו.
(קיג) עם על זאת ולמרות כל הקשיים ניתן לתמוה, האם בכל דור ודור אין מספיק אנשים שעולה בידם לקיים את כל תרי"ג המצוות ובכך להכריע את גורלו של הדור לכף הזכות? האם יתכן, כי בשום דור לא התגלו צדיקים גמורים שיכולים להטות את לשון המאזניים לכף הזכות ועל כן העולם כולו מתנהל מדור לדור בלא שינוי ובמצב שהוא מצוי בכף החובה? האם המשמעות של האמירה "עולם כמנהגו נוהג" הינה שזה מהרגלו להיות שרוי בכף החובה? גישה זו, הינה תמוהה למדי מכיוון שגלומה תחושת חוסר התקווה לגבי הסיכוי להגיע אל ההטבה הגדולה שהבורא רוצה להעניק למאמינים בו, לא כל שכן מקנן החשש שמא העולם אינו מתקרב לגאולה אלא אף מתרחק ממנה. איך יתכן לקבל גישה כזו הסותרת את האמונה לגבי תיקון הבריאה, גאולת עם ישראל ומתן ההטבה האלוהית לכל באי עולם? מכיוון שלא ניתן לקבל את הדברים באופן הזה, הרי שיש להעמיק הרבה יותר ולחפש אחר המשמעות החבויה שבדברי חז"ל בעניין שאנו עוסקים בו כעת. חשוב מאד להדגיש, כי המאמר של תנא קמא שמקורו במשנה חיצונית, הברייתא, אינו דן באדם שיודע בוודאות שיש לו עבירות רבות ומנסה לחזור בתשובה ולבטח אינו רומז שאדם כזה צריך לדמות את עצמו כמי שהינו "חצי זכאי וחצי חייב"- כי ברור מאליו שעמדה כזו עלולה להתפרש כניסיון להדיח אדם מלא עבירות לדבר שקר ולהשפיע עליו לחשוב, בטעות, שחסרה לו רק מצווה אחת כדי שיזכה להגיע לקיום של כל תרי"ג המצוות ולרמה של צדיקות גמורה. כאמור, זו בהחלט אינה כוונת חז"ל ומה שכתוב לגבי "חצי חייב חצי זכאי" מתייחס אל מי שמרגיש ורואה עצמו, באמת ובתמים, כאדם שאכן הגיע למדרגת צדיק גמור, מכיוון שזכה לפקיחת עיניים בתורה, והוא מצוי במדרגה ראשונה של אהבה לקב"ה וחש עצמו כמי ששרוי בתכלית השלמות. אדם שירא מן העבירה עד כדי כך שבורח ממנה כמי שנמלט על נפשו, שלגביו נאמר: "אשר כבר היודע תעלומות מעיד עליו שלא ישוב לכסלו עוד". לאדם שכזה מכוונים דברי תנא קמא בכוונה להוכיח לפניו ולהתרות בו, שגם אם הוא רואה עצמו במעלת "צדיק גמור" וכעומד בדרישות הללו, עדיין אין הוא באמת צדיק או "צדיק גמור" אלא עדיף שיחשוב עצמו כ-"בינוני" מפני שעדיין חסרה לו המצווה האחרונה בתרי"ג המצוות בתורה. כל זאת, משום שהבחינות שדרכן הוא בודק את רמת צדיקותו עשויות לנבוע גם מתוך דרגה א' במדרגה "אהבה שאינה תלויה בדבר" ושמכונה בשם "תשובה מיראה" במשמעות של "יראת העונש" ולא מתוך הדרגה העליונה שבאה אחריה. האזהרה וההתרעה מפני הערכה לא נכונה של מדרגת הצדיקות מופנית לאותו האדם מכיוון שכבר במעלתו הרוחנית הנוכחית הוא מסוגל מבין עד כמה יהא עלול להיות גדול ההפסד שלו אם יטעה בעצמו או יחזור ויעשה עבירות בלא שיבחין בכך. מכאן הטענה, כי גם אדם שכזה, שמצוי בדרגה א' של "אהבה שאינה תלוי בדבר" חייב להיזהר ולא לראות עצמו בחזקת צדיק גמור אלא עדיף שייחשב כקרוב יותר למדרגת "בינוני" שטרם השלים את "מצוות האהבה המוחלטת".
(קיד) מכאן יוצא, שאדם המצוי במדרגה של "אהבה מיראה" אינו מגיע לכדי תיקון עצמי שלם, רחוק מלהיות שרוי "בתכלית השלמות", כל הצער והייסורים שעבר בהסתר פנים ולפני שזכה בגילוי פנים עדין לא הפכו להיות לו להטבות וכל העבירות שעבר נשארו עדיין כזדונות וטרם נהפכו לו לזכויות.
