מחבר המאמר: שמואל קרמרמן
(קכב) גישותיהם של קמא תנא ושל רבי אלעזר בן רבי שמעון לגבי זיקת הגומלין שבין היחיד שמגיע למעמד של "צדיק גמור" לבין העולם נדונה כאן בהרחבה ומתוך חיפוש אחר המכנה המשותף ביניהם. יחד עם זאת, מנסים חז"ל (תענית, י"א, ע"א) להבהיר באופן רחב יותר את הקשר שבין היחיד לרבים מבחינת ההתנהגות וההזדהות של היחיד עם הכלל. בהתייחס אל הבינונים אומרים חז"ל: "בזמן שהציבור שרויים בצער, אל יאמר אדם, אלך לביתי , ואוכל ואשתה, ושלום עליך נפשי, ואם עושה כן, עליו הכתוב אומר, והנה ששון ושמחה, הרוג בשר ושחוט צאן, אכול בשר ושתות יין, אכול ושתו כי מחר נמות. מה כתיב בתריה ונגלה בעיני ה' צבאות, אם יכופר לכם העוון הזה לכם עד תמותון" אדם צריך להתאים את עצמו אל הציבור שאליו הוא משתייך. אם הציבור באותה קהילה שרוי בצער, אל לו לאדם לבוא לביתו במצב רוח מרומם בכוונה לערוך סעודה גדולה ולשמוח בה. אם יעשה כך, הרי שהוא מתייחס אל עצמו בלבד בבחינת "אכול ושתו כי מחר נמות" תוך התעלמות מצערו של הציבור. במקרה כזה הבורא "ה' צבאות" אינו מוחל לאדם על עוונו עד ליום מותו. מכיוון שיכול להיות, שאנשים אשר התעלמו בשעתו מצערו של הציבור עתידים להתחרט על התנהגותם וינסו בשלב מאוחר יותר לכפר על עוונותיהם - הגם שהעוונות לא יכופרו, יזכו אותן האנשים להיחשב כבינוניים, עקב הניסיונות לבקש סליחה ורחמים, ולא ייחשבו כרשעים שאין להם מחילה. לעומת זאת, בדברם על הרשעים אומרים חז"ל: "אתיו אקחה יין ונסבאה שכר, והיה כזה יום המחר." והפירוש: יש אחרים שנחשבים כרשעים ושמתאפיינים בכוונות, התנהגויות ומעשים המגדירים אותם בטווח "מידת רשעים". אותם רשעים לא רק שחוגגים ומשתכרים בזמן שהציבור שרוי במצוקה או בצער, אלא עושים זאת כמנהג קבוע, יום אחר יום, ואינם מתחרטים על כך. קורה שרשעים אלו אינם נענשים בעולם הזה אך עונשם של אלו יהא קשה וכבד ביותר בעולם הבא.
ואילו על הצדיק אומרים חז"ל: "הצדיק אבד, ואין איש שם על לב כי מפני הרעה נאסף הצדיק, אלא יצער אדם עם הציבור" והפירוש: צדיק שאינו נושא על עצמו את צער הציבור ומזלזל בו עלול להינזק מאד, לאבד את מדרגת צדיקותו ואף להתדרדר למדרגות של בינוני או רשע. בבוא הזמן, כשאותו אדם ייאסף אל אבותיו ויעבור לעולם הבא יתגלה לפניו, כי אינו ראוי לכל שכר שהוא מכיוון שלא השתתף בצער הציבור בעולם הזה וולא הבין, כי בכך איבד את עולמו שלו כצדיק. ההמלצה הכללית של חז"ל היא, כי עדיף לאדם רגיל מהשורה שיתנהג כפי שהציבור נוהג וכיחיד ישתתף בצער הכלל. כי אז מובטח לו שבבוא עת, כשהציבור ימצא לעצמו נחמה מצערו, גם הוא, יזכה למצוא נחמה לעצמו.
(קכג) ברור מדברי חז"ל כי עדיף לאדם שיראה עצמו מחוייב כפרט להתנהג כפי שנוהג הציבור שאליו הוא שייך ולהשתתף ברחשי הציבור. אם הציבור שרוי בצער, עדיף לפרט להיות שרוי בצער ושלא לשמוח. ואם הציבור מצוי בשמחה על הפרט לשמוח עמו ולא לזלזל בשמחתו. יעד עם זאת, מתעוררת השאלה: מדוע חשובה כאן ההבחנה כאן בין רשע ובינוני, מדוע מדייקים חז"ל ומשתמשים במושגים כמו: "מידת בינוניים" במקום בינוניים או "מידת רשעים" במקום רשעים, ולשם מה נחוץ הביטוי "מידות". מניין לנו שאדם נענש במיתה על שלא השתתף בצער הציבור "בעוון שאינו מצטער עם הציבור" שהרי לא מוזכר בשום מקום עונש שמתייחס אל מידת הרשעים? ומדוע חשוב להזכיר, שצדיק עלול למות בלא שמישהו ישים לב לכך? ואם רשעים חטאו, מדוע דווקא הצדיקים הם שצפויים לעונש? ומה בכלל צריך לעניין את הרשעים שצדיק נאסף אל אבותיו? אלו שאלות ותמיהות שהקשר שלהן לדיון אינו מובן כלל.
(קכד) חשוב להבין, כי שיוך "מידות" לרשעים, בינוניים וצדיקים, ככתוב בברייתא, לא נועד כדי לתאר סוגי טיפוסים ייחודיים שכל אחד פועל בדרכו שלו, אלא לציין, שבכל אדם קיימים תכונות מהסוג של צדיקות, רשעות ובינוניות שבאות עמו לעולם ומצויות בו במידות שונות. כלומר, הגישה כאו היא, שהתינוק שמגיע לעולם הזה אינו "לוח נקי" אלא מהווה כעין לוח שטבועות עליו מראש התכונות הללו. במהלך חייו מתגלות בו המידות בשילובים שונים: בשלב של "הסתר פנים" המידה השלטת בו הינו הרשעות. אחר כך, אם זכה להגיע למדרגה של תשובה מיראה, המידה השלטת בו הינה של בינוניות. בשלב הביניים שבין המדרגה של "אהבה מיראה" לבין המדרגה של "אהבה נצחית" האדם נחשב "צדיק שאינו גמור" והמידה השלטת היא מידת הצדיקות של צדיקות. אם האדם זכה להגיע למדרגה של "תשובה מאהבה" לכדי "אהבה נצחית" לבורא וכי אז המידה שקיימת בו הינה של צדיקות מוחלטת והוא נחשב כ-"צדיק גמור". ניתן להעריך, כי בעוד שבכל השלבים מדובר במידה שלטת, שאינה מבטלת את קיומן של המידות האחרות, אלא שהן חלשות לעומתה, הרי שבהיות האדם במעלת "צדיק גמור" - מידת הצדיקות מבטלת לחלוטין את שתי המידות האחרות והיא שורה בתוכו בבחינת "צדיקות גמורה".
