מחבר המאמר: שמואל קרמרמן
(קכה) עוד צריך לזכור, כי אדם מגיע לרמה של "צדיק גמור" ולבחינה ד' של "אהבה נצחית" לבורא רק לאחר שהשיג מדרגה עליונה של "גילוי פנים" שאינה נועדה רק עבורו בלבד אלא באה עבור כל העולם כולו ובזכותה הצדיק מעביר את העולם כולו לכף הזכות, כדברי רבי אלעזר בן רבי שמעון. העברת העולם כולו לכף הזכות נעשית הודות לכך, שאותו "צדיק גמור" מבין ויודע את שיטתו של הבורא להנהיג את החסד והרחמים עם באי העולם הזה והוא מאמץ לעצמו דרך זו במובן, שאינו שופט את זולתו לטוב או לרע אלא רואה אך ורק את הטוב שבאדם ומנסה לסייע לו בכך שמתפלל בעבורו, כדי שהקב"ה יסלח לו ויעזור לאותו האדם לצאת מסבלו ויתן בו תבונה לפנות אל הדרך הנכונה ויאפשר לו שבעתיד כל סבלותיו, עוונותיו וזדונותיו יהפכו גם לו להיות לתענוגות נפלאים, עד כדי כך שהאדם יצטער לכאורה, על שסבלו לא היה גדול יותר, לפי העקרון של "לפום צערא - אגרא".
האמור כאן מעורר קושי: אם מדובר באדם שעובר שלבים שונים, הרי שיש לו זכרונות מתקופת היותו בשלב של "הסתר פנים" והוא יודע להעריך עד כמה היו גדולים סבלותיו כמו גם את גודל עוונותיו וזדונותיו. על כן יש לו קנה מידה להשוואת הסבל לעומת התענוג שאליו הוא זוכה בעת בשלב "גילוי פנים". מתוך השוואה זו יכול האדם להצטער, על מידת סבלו שלא הייתה אפילו גדולה יותר, שכן כמידת הסבל בעבר כך מידת התענוג שזוכה בו בהווה. לעומת זאת, כיצד "צדיק גמור" - שזכרונות הסבל כבר אינם קיימים אצלו, מכיוון שמבין, כי כל מה שעשה הבורא, לטובתו עשה - יכול לדעת על מידת הצער, היסורים והענות שעוברים אנשים אחרים? שהרי אם לגבי עצמו אינו זוכר, כיצד ידע לגבי האחרים? ויש להבין, כי ידיעה זו חשובה לו מאד, שכן ממנה הוא יכול להשכיל ולהבין, כיצד הקב"ה קובע את מידת התענוג שאליו האדם ראוי ברגע שהתהפכה עליו לשון המאזנים מחובה לזכות.
התשובה לכך היא, שעל מנת שצדיק במדרגה העליונה של "אהבה נצחית" לבורא יוכל לשפוט את סבלו של האחר ויוכשר להעביר כל אדם שראוי לכך אל כף הזכות, עד שלא תהא "כף הזכות של העולם כולו במצב של חוסר" שפירושו, שלא יהיה מצב שבו עדיין ישנם אנשים שהיו אמורים לעבור לכף הזכות אך אינם זכאים לכך ולכן הם נשארים עדיין בשלב של כף חובה, בעוד שהעולם כולו עובר לכף הזכות. וכתוצאה מכך תתווסף אל כף הזכות הכללית כף חובה של אותם האנשים ועל כן כף הזכות הינה "חסרה"- אותו "צדיק גמור" חייב להיות ניחן ברגישות רוחנית כל כך גבוהה ועילאית עד כדי כך, שיהא שיחוש בעצמו את מידות הרשעות, הבינוניות או הצדיקות של כל אחד מהבריות או של כלל הציבור ולפי זה יהיה מסוגל לדעת, האם אדם, כזה או אחר, ראוי שיזכה לעבור מכף חובה לכף הזכות. רק כשיש לאותו "צדיק גמור" יכולת של תחושה במידה כל כך רחבה ועמוקה, הוא ישכיל ויידע, מתי תגיע העת להעביר את כל העולם, יחד עם עצמו, מכף החובה לכף הזכות המלאה ולהפוך את סבלותיהם וזדונותיהם של כל באי העולם לתענוגות נפלאים, כרצונו הפשוט של הבורא בעת בריאת העולמות.
(קכו) בהתאם להסבר הזה נעשים גם דברי הברייתא מובנים כהלכה. כל אדם, ואין זה משנה מהי המדרגה שבה הוא מצוי, רשע, בינוני או צדיק חייב להיות קשוב ומודע למתרחש בקרב הציבור שבתוכו הוא מצוי. לא כל שכן שאם מדובר באדם יהודי שחייב להיות קשור מבחינה רגשית אל הקהילה היהודית שבקרבה הוא חי, כמו גם אל כלל העם היהודי ומודע לשמחותיו ולצרותיו בתפוצות. המודעות, ההזדהות והשותפות של הפרט עם הכלל מחוייבים לא לגבי האירועים השוטפים של חיי היומיום או בהתייחס לנורמות והמקובלות החברתיות בקהילה שבה חי האדם, אלא גם ובעיקר בהקשר אל ערכים, מסורת ומנהגים שמייחדים את העם היהודי. מכיוון שכך, האדם, כבן לעם היהודי, מצווה לשמור ולכבד לא רק את זולתו אלא שעל פי העקרון "שנדון על פי רובו" הוא חייב לכבד, בין השאר, גם את מנהגי ישראל ואת חגי ישראל ולקיימם כדרך שהציבור מקיים אותם. המשמעות היא, שאם הגיעה העת לחגוג חג שכולו שמחה ועונג, מצווה על האדם להשתתף בשמחת הכלל ולחגוג את החג בהתאם. הוא הדין לגבי מועדים שקרויים "מועדים לשמחה" שבם האדם חייב לשתף את עצמו ברגשות הצבור, להיזהר שלא להרחיק עצמו מכך ולהקפיד שלא לשנות את מנהגו בתוך ביתו. הוא הדין לגבי חגים ומועדים שבהם ישנם צער ואבל והציבור כולו שרוי בעצב ועוסק בתפילה או במנהגים שיש בה צער, בקשת מחילה ותפילות של נחמה ותקווה לתיקון בעתיד. אדם יהודי מחוייב לכבד את הנוהג המקובל בציבור, לקבל עליו את הגישה של "אחרי הרוב להטות" ולהתנהג בהתאם. אסור לאדם יכול לשמוח ולבלות בביתו בה בשעה שכל הציבור שרוי בצער, בתענית או בתפילות לבקשת רחמים. הזדהותו של הפרט עם הציבור הינה חשובה ביותר בהערכת מידותיו של האדם, המדרגה הרוחנית שבה הוא מצוי וזכאותו לשכר או לעונש בעולם הזה ובעולם הבא. לעומת זאת, אם האדם מסתכל רק על עצמו ואינו שותף לצערו ולסבלו הציבור "שאינו מצטער עצמו עם הציבור" הוא עלול להגיע לעשיית שגיאה גדולה מאד ביחס לעצמו, מדוע? כי גם אם אדם זכה להגיע למדרגה של "אהבה מיראה", שהיא מידה של בינוניות, והוא מרוצה כל כך מעצמו, מרגיש מאושר ושמח בחלקו "והנה ששון ושמחה" ואפילו סבור לזכה לברכה של "עולמך תראה בחייך" כלומר, האדם מסוגל לראות את שכרו שיינתן לו בעולם הבא כגמול על התמדתו בלימוד התורה ובקיום המצוות, ואז הוא מתמלא שמחה רבה מאד עד כדי כך, שאומר לעצמו ולסובבים אותו "הרוג בקר ושחטו צאן, אכול בשר ושתות יין, אכול ושתו כי מחר נמות", שפירושו, שהאדם מעוניין לשתף בשמחתו הגדולה גם אחרים ולכן עורך סעודה גדולה עם אוכל משובח ושתייה כדת וכדין, כאות תודה על שזכה להגיע לכך, שכל שעמלו וטרחתו בעולם הזה ישמשו לו כנכס יקר השייך לו ואשר יוכל לגבות אותו לאחר מותו, בבואו אל העולם הבא, באופן שיזכה לתענוגות נפלאים בגן העדן - כאמור, אדם כזה, ששופט רק לפי תחושת ערך עצמו ואינו שותף לצער הציבור, שרובו רחוק מלהיות נקי מזדונות ומעבירות, עושה טעות גדולה בהערכת מצבו האמיתי, ועל כך נאמר: "ונגלה באזני ה' צבאות, אם יכופר העוון הזה לכם, עד תמותון", שפירושו, שאם אלו פני הדברים, הקב"ה רואה בהתנהגותו של האדם עוון גדול שאינו ניתן לכפרה, מציב את האדם בכף חובה וכראוי לעונש המיתה. בעולם הבא, האדם שכזה לא רק שאינו זוכה לשכר אלא אף ראוי לעונש. במילים אחרות, מי שאינו שותף לצער הכלל וחושב, כי בהיותו במדרגה של "תשובה מיראה" כל זדונותיו יהפכו לו למשוגות, קרי, לעבירות שעשה מתוך שגגה, טועה ומטעה את עצמו ובכלל אינו ראוי שזדונותיו יהפכו לשגגות, לא כל שכן שאינו מסוגל להגיע למדרגה גבוהה יותר של "תשובה מאהבה" שבה כל זדונותיו יהפכו לו לזכויות. יתר על כן, שאדם כזה, לא רק שאינו עולה במדרגות הרוחניות, אלא שהוא צובר עוונות מהסוג שאין להם כפרה בעודו בחיים, ועל כן, לא יזכה לקבל ולשמוח על שכר בעולם הבא. לכך מתכוון הכתוב (שלשונו היא כלשון שבועה לפי "כה ייתן לי ה' וכה יוסיף אם...") "אם יכופר לכם העוון הזה" ושממנו נובע, שהאדם אינו יכול לכפר על חטא גדול שכזה בימי חייו.
(קכז) יחד עם זאת, מוסיפה הברייתא אומרת, כי בהתייחסות אל אדם שאינו משתתף בצער הציבור ושראוי לעונש שאינו בר כפרה, יש להבחין בין מי שעשה "תשובה מיראה", שזכה ל-"גילוי פנים" ומשתייך אל "מידת הבינוניים" לבין מי שמצוי ב-"הסתר פנים", שטרם מרק את חטאיו ומשתייך אל "מידת הרשעים" בהקשר לסיבה להתנהגותם הלא ראויה: כאשר נאמר בהקשר אל בינוני "אכול ושתו כי מחר נמות" פירושו של דבר, שאדם כזה מאמין, מטיב עם עצמו ומיודעיו באכילה ושתייה, אינו מודע לחטאו ועל כן אינו חושש לבוא המוות שהרי הוא מאמין בהטבה גדולה שמחכה לו בעולם הבא. לעומת זאת, כאשר נאמר בהקשר אל רשע "אכול ושתו כי מחר נמות" הכוונה היא, שאותו אדם שעושה עבירות ומלא זדונות, כך שממילא אינו מאמין שמגיע לו שכר שהוא בעולם הבא, ועל כן, הוא אינו מעוניין בכלל לחשוב על יום מותו ומה הגמול שיבוא לאחר מכן, אלא שואף לחיות, לשמוח, ולהתענג על חיי העולם הזה ככל שביכולתו, כמו שנאמר: "אתיו אקחה יין ונסבאה שכר, והיה כזה יום המחר". תיקון מידותיו של רשע כזה אפשרי רק אם יגיע למדרגה של "תשובה מאהבה" משימה שנראית רחוקה ממנו מאד ולמעשה אף בלתי אפשרית עבורו. מכאן, שגם אם הסיבה להתנהגותם של בינוני ורשע שונה, שניהם נחשבים כחוטאים שבהרחקת עצמם מצערו של הכלל ולכן אינם זכאים לקבלת שכר בעולם הבא.
נשאל, מדוע עושה ברייתא הבחנה כזו ומה חשיבותה בהקשר של שכר ועונש? נראה כי ישנה כוונה להורות, שגם אם מדובר בחטא שאין לו כפרה, עדיין יש מקום להטות חסד לאדם בעל מידות "בינוני" שחטא מתוך אולי מתוך חוסר התעדכנות למה שקורה בציבור ובודאי שלא מתוך כוונה רעה להבדיל בינו לבין שאר הציבור, לעומת אדם בעל מידות "רשע" שחוטא במודע ומחוסר אכפתיות ואדישות לצערו של הציבור, כמו גם כמי שאינו מאמין בהשגחה עליונה של שכר ועונש בעולם הזה ובעולם הבא.
