לאחרונה, כמו פטריות אחרי הגשם, צצים להם עשרות מרכזי הערכה ברחבי ארצנו. לא ידוע מה הגיע קודם, מרכזי ההערכה או דרישות המעסיקים מהחברות הממיינות. על כל פנים, כיום אדם אינו יכול להגיש מועמדות כמעט לשום משרה בלי שייאלץ לעבור קודם מבחן הערכה אחד לפחות.
בל נשכח כי שיעור האבטלה בארצנו לא מבוטל. לשכות התעסוקה מנסות לעמוד בעומס הפניות של מובטלים, אך בלא הצלחה. המוני מובטלים פוקדים כל מקום עבודה שמציע משרה. חברות כוח האדם, שבתחילת שנות התשעים הקפידו על איכות של שירות, מיומנות ומקצועיות, הפכו היום לתחנות אוטובוס ציבורית, או לכיכר סואנת באמצע השוק. אלפי דורשי עבודה פונים לחברות כוח האדם מדי יום ביומו. לעתים הם מגיעים אליהן דרך האינטרנט, והם כלל אינם יודעים כי מדובר בחברות כוח אדם.
דורש העבודה מקבל טלפון בעניין עבודה, ולתומו הוא חושב כי הנה התמזל מזלו. תחילה הוא מקבל פרטים כלליים על המשרה, וכעבור דקתיים אומר לו נציג השירות כי עליו לגשת למבחן מיון - על פי רוב, במרכז הארץ. מובן שלא כל ציבור המובטלים מגיע דווקא מאזור מרכז הארץ. נהפוך הוא, אפשר לומר כי שיעורי האבטלה הגבוהים ביותר במדינה מגיעים דווקא מערי הפריפריה. מיותר לציין כי נדרש מהמועמד לנסוע מרחק רב ממקום מגוריו למרכז המיון.
המועמד התמים שלנו יגיע למרכז ההערכה לראשונה בחייו, ושם יעבור במקרה הטוב ארבע שעות של שאלות ומבחנים קבוצתיים. במקרה הגרוע יתארכו המבחנים לכשמונה שעות. לאחר שישוב לביתו הוא ימתין לתשובה מחברת כוח האדם, שכה התלהבה למהר לשלוח אותו למבחנים. הוא ימתין יום-יומיים, ועוד יום יעבור, ולבסוף הוא יתקשר בעצמו כדי לבדוק "היכן זה עומד". אז יתבשר דורש העבודה כי מזלו לא שפר עליו.
כך, ממבחן למבחן מרגיש דורש העבודה שהוא למעשה מועסק בג'וב מאוד תובעני. הוא הופך למומחה לנבחנו?ת במכוני המיון. מפליא לגלות כמה מועמדים לא עוברים את המבחנים הללו, ונשאלת השאלה מי לבסוף מתקבל למשרות המתפרסמות מדי יום ביומו. האם זוהי פיקציה? מפליא לגלות שגם לא צריך להיות גאון הדור כדי לעבור את המבחנים הללו, ואפילו ישנם קורסים שיכשירו אותך, המועמד הרציני והנמרץ, לעמוד בתנאי הבחינות הללו.
אם כך, מה קורה פה? כיצד ייתכן שדורשי העבודה יתרוצצו ברחבי הארץ, ברכבות, באוטובוסים, בשעות הקיץ החמות ויחזרו לביתם לאחר מאמץ מייגע, אך מעלים חרס בידיהם? חבל שהמועמד המסכן שלנו אינו מבין שלמעשה הוא נותן יד למשחק מכור ומבזבז חודשים במאמצים שלרוב לא יישאו פירות, שכן לעתים המשרות מאוישות עוד לפני שהציע את מועמדותו בחברת כוח האדם. עכשיו נשאלת השאלה הגדולה: אל מי להפנות את האצבע המאשימה - אל הממשלה? אל ראש הממשלה? אל שר האוצר?
מדובר פה בכוח אדם עצום, באנשים חדורי מוטיבציה המזיעים לשווא. אפשר לנצל את הכוח הזה ולהפנות אותם למודעות דרושים אמיתיות, שמפרסמים מקומות עבודה שנותנים למועמד הזדמנות להוכיח את עצמו בהתנסות בעבודה עצמה. מדוע יש צורך בכל המבחנים הללו, שאינם משקפים כמעט דבר וחצי דבר על אודות המועמד? כל החכמים שחושבים שמי שעובר מבחנים במכוני היוקרה המפורסמים מוכיח שיש לו איי.קיו גבוה, יתנגדו לכך כמובן. האם שכחנו שישנם עוד כישורים שאפשר לבדוק בראיון אחד על אחד, כמו אמינות, כושר ביטוי, כוח רצון ומוטיבציה? לאן נעלמה ההערכה האמיתית של האדם? לאן החברה רוצה להידרדר עם הזלזול הפושע הזה בבני אדם?
מממצאים של סקרים שנעשו בכל מדינות העולם, ובייחוד במדינות הלא מפותחות, עולה כי מנת המשכל של רוב בני האדם אינה נמוכה, אלא ממוצעת. אז בשביל מה צריך את כל הטרטור הזה? בשביל "לעבוד" על דורש העבודה בעיניים ולהמציא לו משרות פיקטיביות כדי שלא יחוש שאין עוד מה לעשות בשוק העבודה במדינת ישראל?
רבותיי, תתעוררו ותתחילו להגיד די למבחני המיון! אם כל מועמד יסרב לגשת לבחינת מיון שנציג החברה הממיינת מציע לו, יבינו גם המעסיקים שכך הם לא ימצאו עובדים. רק כך יהיה אפשר להתחיל לשנות את המצב.
בל נשכח כי שיעור האבטלה בארצנו לא מבוטל. לשכות התעסוקה מנסות לעמוד בעומס הפניות של מובטלים, אך בלא הצלחה. המוני מובטלים פוקדים כל מקום עבודה שמציע משרה. חברות כוח האדם, שבתחילת שנות התשעים הקפידו על איכות של שירות, מיומנות ומקצועיות, הפכו היום לתחנות אוטובוס ציבורית, או לכיכר סואנת באמצע השוק. אלפי דורשי עבודה פונים לחברות כוח האדם מדי יום ביומו. לעתים הם מגיעים אליהן דרך האינטרנט, והם כלל אינם יודעים כי מדובר בחברות כוח אדם.
דורש העבודה מקבל טלפון בעניין עבודה, ולתומו הוא חושב כי הנה התמזל מזלו. תחילה הוא מקבל פרטים כלליים על המשרה, וכעבור דקתיים אומר לו נציג השירות כי עליו לגשת למבחן מיון - על פי רוב, במרכז הארץ. מובן שלא כל ציבור המובטלים מגיע דווקא מאזור מרכז הארץ. נהפוך הוא, אפשר לומר כי שיעורי האבטלה הגבוהים ביותר במדינה מגיעים דווקא מערי הפריפריה. מיותר לציין כי נדרש מהמועמד לנסוע מרחק רב ממקום מגוריו למרכז המיון.
המועמד התמים שלנו יגיע למרכז ההערכה לראשונה בחייו, ושם יעבור במקרה הטוב ארבע שעות של שאלות ומבחנים קבוצתיים. במקרה הגרוע יתארכו המבחנים לכשמונה שעות. לאחר שישוב לביתו הוא ימתין לתשובה מחברת כוח האדם, שכה התלהבה למהר לשלוח אותו למבחנים. הוא ימתין יום-יומיים, ועוד יום יעבור, ולבסוף הוא יתקשר בעצמו כדי לבדוק "היכן זה עומד". אז יתבשר דורש העבודה כי מזלו לא שפר עליו.
כך, ממבחן למבחן מרגיש דורש העבודה שהוא למעשה מועסק בג'וב מאוד תובעני. הוא הופך למומחה לנבחנו?ת במכוני המיון. מפליא לגלות כמה מועמדים לא עוברים את המבחנים הללו, ונשאלת השאלה מי לבסוף מתקבל למשרות המתפרסמות מדי יום ביומו. האם זוהי פיקציה? מפליא לגלות שגם לא צריך להיות גאון הדור כדי לעבור את המבחנים הללו, ואפילו ישנם קורסים שיכשירו אותך, המועמד הרציני והנמרץ, לעמוד בתנאי הבחינות הללו.
אם כך, מה קורה פה? כיצד ייתכן שדורשי העבודה יתרוצצו ברחבי הארץ, ברכבות, באוטובוסים, בשעות הקיץ החמות ויחזרו לביתם לאחר מאמץ מייגע, אך מעלים חרס בידיהם? חבל שהמועמד המסכן שלנו אינו מבין שלמעשה הוא נותן יד למשחק מכור ומבזבז חודשים במאמצים שלרוב לא יישאו פירות, שכן לעתים המשרות מאוישות עוד לפני שהציע את מועמדותו בחברת כוח האדם. עכשיו נשאלת השאלה הגדולה: אל מי להפנות את האצבע המאשימה - אל הממשלה? אל ראש הממשלה? אל שר האוצר?
מדובר פה בכוח אדם עצום, באנשים חדורי מוטיבציה המזיעים לשווא. אפשר לנצל את הכוח הזה ולהפנות אותם למודעות דרושים אמיתיות, שמפרסמים מקומות עבודה שנותנים למועמד הזדמנות להוכיח את עצמו בהתנסות בעבודה עצמה. מדוע יש צורך בכל המבחנים הללו, שאינם משקפים כמעט דבר וחצי דבר על אודות המועמד? כל החכמים שחושבים שמי שעובר מבחנים במכוני היוקרה המפורסמים מוכיח שיש לו איי.קיו גבוה, יתנגדו לכך כמובן. האם שכחנו שישנם עוד כישורים שאפשר לבדוק בראיון אחד על אחד, כמו אמינות, כושר ביטוי, כוח רצון ומוטיבציה? לאן נעלמה ההערכה האמיתית של האדם? לאן החברה רוצה להידרדר עם הזלזול הפושע הזה בבני אדם?
מממצאים של סקרים שנעשו בכל מדינות העולם, ובייחוד במדינות הלא מפותחות, עולה כי מנת המשכל של רוב בני האדם אינה נמוכה, אלא ממוצעת. אז בשביל מה צריך את כל הטרטור הזה? בשביל "לעבוד" על דורש העבודה בעיניים ולהמציא לו משרות פיקטיביות כדי שלא יחוש שאין עוד מה לעשות בשוק העבודה במדינת ישראל?
רבותיי, תתעוררו ותתחילו להגיד די למבחני המיון! אם כל מועמד יסרב לגשת לבחינת מיון שנציג החברה הממיינת מציע לו, יבינו גם המעסיקים שכך הם לא ימצאו עובדים. רק כך יהיה אפשר להתחיל לשנות את המצב.
בריאות הציבור נולד כמענה לצורך שלנו לשפר את איכות חיינו על ידי הבנה של סוגי המזון השונים שאנו צורכים. בעידן של אוכל תעשייתי ומרכולים עמוסים בשפע מן המוכן, עלינו לדעת אילו מוצרים חיוניים לגופינו ואילו מוצרים עלולים לסכן את בריאותנו
