מחבר המאמר: שמואל קרמרמן
(קכח) הברייתא מסיימת בשאלה: למה הכוונה באמירה: "הצדיק אבד" וגם "ואין איש שם על לב, כי מפני הרעה נאסף צדיק". התשובה היא, כי אותו אדם שהגיע למדרגה של "תשובה מיראה" ואולי מתקרב להשגת "תשובה מאהבה" ולמדרגת "צדיק גמור" עלול לאבד, מבלי שישים לב, את זכאותו להיחשב כצדיק גמור בגלל שלא הקפיד להשתתף בצערו של הציבור. במקרה כזה, במקום להתקדם מבינוני למדרגת צדיק ואולי להגיע למדרגת "תשובה מאהבה", שתגרום לכל העוונות והזדונות שבעברו להפוך לו לזכויות ולתענוגות, השגגות והזדונות שעשה נותרות בכף החובה והוא עלול לרדת למידת רשעים שנענשים בסבל ובמצוקות עקב השגחת שכר ועונש שמופעלת כנגדם. אדם זה אינו מודע לסיבת התדרדרותו ואינו שם לב, כי הסיבה לצרותיו הינה הנפילה מחדש ל-"מידת רשע" ואינו מבחין בין צרותיו וסבלו בעבר, לפני שעלה למדרגת בינוני והתקדם ממנה, לבין סבלו כעת. הוא גם אינו מבין, כי הסבל נובע מכך שלא שיתף את עצמו בצער הציבור וחטאו מונע ממנו להגיע למדרגה של צדיק. טעותו של האדם הינה כפולה: לא רק שהוא אינו מבין, כי טעה והדרדר שוב ל-"מידת רשע" אלא שהוא גם טועה בזיהוי מצבו הרוחני וסבור לתומו, שכל סבלו כעת הינו כחלק מהעלייה ממדרגת בינוני למדרגת צדיק. מכאן יוצא, שכל כמה שאותו אדם מתאמץ, הוא לא יוכל להעלות עצמו למדרגת צדיק מכיוון שהוא נפל בחזרה לשלב "הסתר הפנים" וכל סבלו אינו מהווה סימן של עלייה למעלה אלא דווקא מורה על ירידה רוחנית כלפי מטה.
כאמור מקודם, הברייתא מבחינה בין בינוני לרשע ונוטה להניח, במידת החסד, כי אדם שכזה יכול לתקן עצמו ולהגיע שוב למידת בינוני בלבד אך לא יותר מכך. זאת מכיוון שחטאו, על שהדיר עצמו מן הכלל, אינו בר כפרה. הכלל הוא, מי שאינו משתף עצמו בצערו של הציבור, סופו שינחל צער גדול בעצמו ולא יגיע לנחמה, אפילו אם הציבור יזכה לכך, ולא יוכל להגיע במהלך חייו, למרות סבלו, למדרגת צדיק.
(קכט) כאמור, כל אדם מכיל בתוכו את שלושת המידות: רשע, בינוני וצדיק. המושג מידה נמדד לפי כמה יכול האדם למשוך אליו מהתכונות של רשע, בינוני או צדיק. "יכולת המשיכה" נבחנת בהתאם לעומק מודעותו של האדם באשר לקיום ההשגחה האלוהית שמנהיגה את הבריאה לפי העקרון של שכר ועונש ובמדרגה גבוהה יותר - לקיום ההשגחה האלוהית שתנהיג את הבריאה, בקץ הימים, לפי העקרון של חסד ורחמים. בהתאם לגישה זו אמרו חז"ל "במידה שהאדם מודד מודדים לו" (סוטה ה') כדוגמא: "רשעים" מכונים אלו שמשיגים את מהות ההשגחה העליונה בצמצום רב ונמצאים במדרגה של "הסתר פנים". "הרשעים" מתחלקים לשתי מדרגות: "רשעים שאינם גמורים" ושמצויים בשלב של "הסתר אחד", ו-"רשעים גמורים שמצויים בשלב השפל ביותר של "הסתר בתוך הסתר". מידת המשיכה של ההשגחה העליונה על ידי הרשעים היא הנמוכה ביותר כי הם במדרגה של "הסתר בתוך הסתר" ועל כן סבלם כפול ומכופל שכן הם סבורים כי הצרות, המצוקות והסבל שבאים עליהם נובעים דווקא מחוסר השגחה עליונה ומאמינים, כי כשם שאין חלה עליהם ההשגחה העליונה וסבלם הינו לריק כך הדין גם עם שאר העולם אשר נדון באופן מתמיד לכף חובה, וכי הסיבה שכל הבריות סובלות סבל דומה ומצויות במצוקה ובצרות, נובעת לתפיסתם מחוסר השגחה עליונה בעולם הזה. יתר על כן, הרשעים אינם נוטים להשתכנע מהסברים בדבר קיומה של השגחה עליונה מכיוון שהם חשים בגופם רק סבל וכאב. הם סבורים כי העולם הזה הינו הפקר ואין מי שמשגיח עליו ומסוגל לעזור או להיטיב עם הנבראים.
כאמור, הרשעים דנים את עצמם ואחרים לכף חובה ומדמים לעצמם "שכל בני העולם מושגחים כמותם בהשגחה לא טובה חס וחלילה" ואינם מבינים שטעות בידם וכי קיימת השגחה אלוהית שמטרתה להנהיג את כל הברואים לפי העקרון של חסד ורחמים "כראוי לשמו יתברך הטוב ומיטיב לרעים ולטובים".
(קל) אלו שזכו להגיע למדרגה הראשונה של "גילוי פנים" שנקראת "תשובה מיראה" מכונים בשם "בינוני". זאת משום שרגשותיהם חצויים בתוכם לשני כיוונים שנקראים "שתי כפות המאזניים". כף אחת היא "כף הזכות" במובן, שכל מי שמגיע לשלב של "גילוי פנים" מכיר ומודע לקיום השגחה העליונה "הטובה כראוי לשמו יתברך הטוב" שמונהגת על ידי הקב"ה שרצונו להיטיב עם ברואיו. ועל כן, זוכה האדם לראות את שכרו לעתיד בעולם הבא, כפי שנאמר: "עולמך תראה בחייך". הכף שכנגדה היא "כף החובה" שבה מונחים הזיכרונות של הסבל, הצער והיסורים המרים שחווה האדם בעת שהיה תחת מרותה של השגחת "הסתר פנים" ובטרם זכה להגיע להשגחה של "גילוי פנים". מכיוון ששתי כפות המאזניים עומדות האחת מול השניה באופן שקול, כף החובה המסמלת את העבר והסבל ואילו כף הזכות שמסמלת את ההווה ואת התקווה להטבה. האדם מצוי בין שתי הכפות המאוזנות הללו, רגשותיו מתנודדים בין צער לבין שמחה ועל כן הוא משתייך אל "מידת הבינוניים".
(קלא) אותם "זכאים" אשר זכו להתעלות משלב "תשובה מיראה" אל השלב העליון של "תשובה מאהבה" נמדדים בכך שהכריעו לכיוון "כף הזכות" ועקב כך, כל מעשי העוולה שעשו וכל הזדונות שלהם הפכו להם לזכויות "כי כל צער ועצב נהפך לתענוג נפלא לאין קץ". אלו מכונים בשם "צדיקים" מכיוון שהם מודעים לקיום ההשגחה העליונה, מצדיקים ומשבחים את דרכי הנהגתה בעולם הזה והבא.
