היום דווקא התחיל טוב. חשבתי להודיע לכמה חברים שיש לי יומולדת ולעשות משהו רגוע ולא גדול מדי. לא בא לי מסיבה גדולה עם הרבה בלגאן. אין לי כח לארגן המון אנשים. החלטתי לצמצם ולעשות משהו קטן ומתוק. עכשיו רק הייתי צריך לבחור כמה חברים בין כולם ולנסות להודיע את זה בדיסקרטיות שאף אחד לא יפגע שלא הוזמן.
ביתי בפאצ'ה מאמה היה בית עץ נטוע באמצע יער ירוק ופראי. הטיפוסים בפאצ'ה מאמה נחלקו לאלה שהלכו על נוף הים מהמרפסת או מהחלון ואלה שרצו את היער. בשבילי זה היה ברור שזה הולך להיות היער. הבית היה עשוי דק של חמישים מטר מוקף בשלושה קירות. הקיר הרביעי היה פתוח לגמרי אל היער – אף פעם לא קר שם וגם כשירד גשם – איכשהו זה הסתדר. הבית היה בנוי על שיפוע של גבעה, הוא נשק לאדמה בצד אחד והיה מורם על כלונסאות בצד שפנה אל היער. ככה כשהייתי מתעורר בבוקר הייתי ממש בתוך היער, הרבה פעמים קמתי וראיתי קופים מסתכלים עלי או ציפורים גדולות וצבעוניות ממולי.
יצאתי מהבית וירדתי בשביל לכיוון המטבח המשותף. בדרך זיהיתי את חברי ויפאל. הודעתי לו בשמחה שיש לי יום הולדת היום ואני מזמין כמה חברים אלי… אם הוא יכול… ויפאל הסיט את מבטו ומלמל משהו על התחייבויות קודמות ונעלם במורד השביל.
בחדר האוכל הפתוח אספתי כמה ירקות בצלחת למגש פלסטיק דהוי ומזגתי לעצמי כוס תה צמחים. התיישבתי ליד אמארה וניספאר וסיפרתי להם בשמחה שהיום לפני 28 שנים באתי לעולם וחשבתי שנשב קצת בבית שלי בערב וננגן יחד או משהו. הם הסתכלו זה על זה במבט שהיה נראה לי מוזר והתחילו לגמגם משהו על ישיבה של צוות השיפוץ של המקלחות ושהם ממש מצטערים וכל זה.
כך במשך כל היום, כל חבר שהזמנתי חייך בהתנצלות וסיפר משהו על פגישה, ישיבה או סתם עייפות מצטברת שאינה מאפשרת לו להגיע.
ככל שהתקרב הערב הרגשתי את הלחץ מטפס בחזי. הנה פגשתי עוד חבר – הוא בטוח ירצה לבוא. אתה יודע, יש לי יומולדת אמרתי בהיסוס. יופי, מזל טוב! הוא ענה באדישות ופנה לדרכו. זה לא שאני מצפה לאיזה מתנה מפוארת. זה ממש לא הקטע. סתם – פגישת חברים. להרגיש שלמישהו אכפת. זה מוגזם לבקש?
הרגשתי את העלבון והכאב חודרים לתוך ליבי. פשוט לאף אחד לא אכפת. כולם כאן משחקים אותה קומונה. כולם משחקים אותה רגישים ואכפתיים אבל מתחת למעטה המזוייף הזה, לאף אחד לא אכפת ממך. כולם מנצלים אותך למה שהם צריכים וזורקים אותך כשלא מתאים להם. עדיף לא לצפות כלום מאף אחד.
אה. הנה טיוהר, צועד במורד השביל מהבית שלו. הוא בטח יהיה אחרת מכולם. הוא בטח יבין אותי.
מצד שני…יום הולדת זה קטע של האגו הנפרד, לא? לאחד אין יומולדת. אולי עדיף שאני לא אדבר איתו על זה. טוב מאוחר מידי – הוא כבר ניגש אלי וחיבק אותי. מזל טוב. תודה, חייכתי. תגיד – בא לך לבוא בערב, אולי נעשה מוזיקה או משהו? שאלתי. הוא לבש מבט רציני והביט הצידה. יש לי סטסנג. מצטער אחי, אני ממש לא יכול. רציתי להציע שאולי אחרי הסטסנג.. אבל היה נראה שאין עם מי לדבר. גם הוא. על הפנים.
הלכתי לי אבל וחפוי ראש ברחבי הקומונה. בהתחלה חשבתי שזה קטע שלי, אולי משהו שאני סוחב איתי מהילדות. איזו תחושת דחייה שלאו דווקא קשורה למי שעומד מולי. אבל לא. הפעם צדקתי. כל חבר שפגשתי. כל אדם שהאמנתי שהוא חבר שלי פשוט מוכיח לי את האמת המרה – לאף אחד לא אכפת ממני. לא רואים אותי ממטר.
להמשך הכתבה: מתנת יום הולדת -חלק 2
• אחים לנשק – חלק א'
• למאמר המקורי: מתנת יום הולדת חלק 1
התחלות חדשות - עוצמה רוחנית, שמחה, רצון, אמת http://newb.co.il מאמרים ו שיעורי וידאו שיעורים עם רן: ימי ג' מכמורת 20:30, ימי ה' תל אביב 20:30. הוראות הגעה: 050-9766811
