מחבר המאמר: שמואל קרמרמן
(קלט) בהסתמך על העיקרון "ההסתר שהוא סיבת הגילוי" ניצח משה רבנו בויכוח עם המלאכים שהתנגדו לו וטענו כנגדו, כי לא ייתכן שאדם המגיע מן עולם החומרי השפל ביותר, שמצוי תחת עולם העשיה, יזכה לקבל את התורה לידיו ואף ללמוד את כל סודותיה הנסתרים. משה רבנו ענה להם, כי דברי השטנה כלפיו לא באים מתוך קנאה סתם אלא דווקא מתוך יצר הרע שמעורר את רצון לפגוע בטענה, שאם למלאכים אין רשות ללמוד סודות מהתורה, גם למשה האדם לא תהא הרשות לכך. משה טען כי ככל שההסתר עמוק כך האור שמתגלה שגיא יותר. ולכן, רק מי שמצוי בעולם הזה, שהינו השפל מבין כל העולמות, יכול להיות מושפע מההסתר הגדול ביותר של האור, כפי שבא לידי ביטוי במלבושים הגסים שעוטפים את התורה בעולם הזה, בהשוואה אפילו למלבושים הזכים שעוטפים את התורה כבר בעולם העשיה, ומשום כך זכאי לגילוי הנעלה ביותר של אור התורה. מסיבה זו עולה זכותו של משה רבנו, לגילוי סודות התורה הגדולים, על זו של המלאכים שבעולמות עליונים.
(קמ) מהאמור כאן ברור, כי אין שום הבדל מהותי בין "תורה דאצילות", שעליה נאמר כי אורייתא והקב"ה חד הוא, לבין צורתה הנגלית של התורה בעולם הזה, וכי כל המלבושים הגסים שהיא עוטה בעולם הזה הינם בבחינת הסתר, וככל שההסתר גדול יותר, כך הגילוי נעלה יותר. המלבושים הגסים, שבהם מתלבשת התורה, נועדו בכוונה להתאים אותה לרמה הרוחנית השפלה של העולם הזה וכדי להסתיר, במדרגה של "הסתר בתוך הסתר" את הקדושה שבה מפני שקיומו של העולם הזה אינו מסוגל להכיל אותה. המקור לאור התורה הינו הקדוש ברוך הוא, והקשר שבינים הינו שהקב"ה, שמכונה בשם "המורה" הוא שמכוון את אור התורה ואילו התורה משמשת בידו ככלי שמכוון לתיקון הבריאה. המלבושים המסתירים את התורה נמשלים לכנפיים גדולות שמסתירות את גוף הציפור שעפה במרומים מעין הצופה וכל מה שהוא יכול לראות הינו כנפיים בלבד מבלי שיזהה את סוג הציפור. אולם ברגע שהציפור נוסקת למטה והכנפיים אינן מסתירות אותה יותר, האדם מסוגל לגלות מהי ציפור ולדעת עליה דברים רבים. כך קורה גם לאדם שזוכה לעבור מ-"הסתר פנים" אל "גילוי פנים" כפי שכתוב: "ואז לא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך (ישעיה, ל, כ) שפירושו, כי רק אדם שהינו רחוק מהאמת יוכל להתעלות גבוה עד שיגלה ויידע את האמת, כי התורה והקב"ה הינם במהות אחת.
(קמא) מכאן אפשר להבין את דברי חז"ל שנתפסו כתמוהים ובלתי ברורים: "אותי עיזבו ותורתי שימרו, המאור שבן מחזירן למוטב" (ירושלמי חגיגה פא, הז) שפירושם: אם עם ישראל סוטה לעיתים לדרכים אחרות, לא יקרה דבר אם ישכחו את הקשר שבינו לבין הקדוש ברוך הוא, אולם חובה עליהם שלא לנטוש את לימוד התורה ולנצור אותה תמיד בזיכרון הלאומי ולא לשכוח אותה לעד. זאת מהסיבה כי רק בתורה חבוי המאור הגדול, שיכול להשפיע על נשמותיהם של בני ישראל, לכוון אותם בחזרה לדרך הנכונה ולהחזירם לאמונה שלמה בבורא עולם.
הדברים הללו נעשים מובנים וממוקדים יותר בהתייחס לכך, שאנשים צמים ומענים את נפשותיהם על מנת להגיע לידי "גילוי פנים", כמו שנאמר: "קרבת אלוהים יחפצון" (ישעיה, נח, ב) אולם חז"ל מבהירים ומזהירים, כי הצום וסיגופי נפש לכשעצמם הינם חסרי תועלת ביצירת הקירבה בין האדם לקב"ה, מפני שהאלוהים אינו מצוי בשום מקום שניתן לחשוף אותו באמצעות צום או סיגופי נפש. השיטה היחידה להגיע אל "גילוי פנים" היא רק באמצעות עיסוק מתמיד בתורה "לשמה" וההתעמקות בסודותיה, כי בה בלבד, ולא בשום מקום אחר, צפון המאור האלוהי שיכול להקרין על הלומד ולכוונו לקראת גילוי פני הבורא.
