טראומה 

בספרות המקצועית מתוארת הטראומה כאירוע דחק "שהוא מחוץ לטווח ההתנסויות הרגילות, הגורם סבל כמעט לכל אחד ומעורר חוויות של פחד, אימה וחוסר אונים" (פרקים נבחרים בפסיכיאטריה עמ' 332-333).

נוכח ריבוי המקרים ההולך וגדל של אלימות, התעללות ואונס בתוך המשפחה כדאי להדגיש את חוסר הדיוק שבהגדרה-"מחוץ לטווח ההתנסויות הרגילות".

ב ICD-10 (ספר איבחון פסיכיאטרי בין לאומי) נכתב על האירוע הטראומטי: ..."טבעו מאיים או קטסטרופלי באפן חריג והוא עלול לגרום למצוקה ניכרת...". דוגמאות לאירועים כאלה עפ"י ה-ICD-10 : אסון טבע (רעידת אדמה, שיטפון, מפולות..), מלחמה, תאונות קשות, פיגוע המוני, אונס, מעשה טרור או תקיפה מסוג אחר.

.בספרה של ג'ודית לואיס הרמן "טראומה והחלמה" מחודד המושג טראומה באופן הבא: "הטראומה הנפשית היא אסונו של חסר האונים. בזמן התרחשותה עומד הנפגע חסר ישע לנוכח כח חזק ממנו...האירועים הטראומטיים ממוטטים את מערכות הטיפול הרגילות, המעניקות לאדם הרגשת שליטה, קשר ומשמעות".

במאמרי זה בחרתי להרחיב את נושא הטראומה שמקורה בהתעללויות ואלימות בתוך המשפחה.

הסטוריה:

במשך תקופה ארוכה, עד לשלהי המאה ה- 19, סברו רוב הרופאים שהסטריה היא מחלה מיוחדת לנשים, שמקורה ברחם (uterus) ומכאן שמה. בסוף המאה ה- 19 חקרו מדענים, בראשם שרקו, נוירולוג צרפתי, את תופעת ההסטריה בהיבט הנפשי. זיגמונד פרויד היה בין עולי הרגל לבית החולים בו השמיע שרקו את תורתו.

פרויד כאחד מחסידי שרקו, החל לחקור את התופעה. אחד הגילויים המשמעותיים שלו בנושא המקור לתופעת ההסטריה היה כבר באמצע שנות התשעים של המאה ה- 19. פרויד סבר שגילה את מקור ההסטריה- הסטריה, כסמפטום לטראומה נפשית. פרויד טען שתגובות קשות מנשוא לאירועים טראומטיים מביאות למצב תודעה אחר ומצב זה מביא לידי הופעת הסימפטומים ההסטריים.

פרויד וחוקרים נוספים גילו בנוסף, שאפשר להביא להקלה בסימפטומים כאשר הזכרונות הטראומטיים והרגשות המלווים אותם מועלים אל התודעה ומדוברים. שיטת הטיפול הזו היתה לבסיס הטיפול הפסיכולוגי המודרני.

פרויד המשיך בחקירתו והלך צעד אחד יותר מן האחרים אל עבר חקירת חיי המין של הנשים וכבר ב- 1896 אמר: " אני מעלה אפוא את התיזה, שביסוד כל מקרה הסטריה מונח אירוע אחד או כמה אירועים של התנסות מינית טרם זמנה, אירועים השייכים לשנים המוקדמות ביותר של הילדות...".

התגלית הייתה כה מרחיקת לכת לתקופתה והשלכותיה האפשריות על החברה היו כה דרמטיות, עד שפרויד כפר בתוך שנה בתיאוריה הזו.

רק בשנות השבעים של המאה ה- 20, בעיקבות פעילותה של התנועה לשיחרור האישה, הוכר שההפרעות הפוסט טראומטיות הנפוצות ביותר היו בקרב הנשים שחוו טראומה מינית.

הסמפטומים של הפרעת הלחץ הפוסט טראומטית

הסימטומים הרבים של הפרעת הלחץ הפוסט טראומטית מתחלקים לשלוש קטגוריות עיקריות:

"עירור יתר"- דריכות קבועה ללא הפוגה. הסימפטומים המוכרים הם בהלת יתר, רגזנות יתר (והתפרצויות), אי שקט והפרעות שינה.

"פלישה" - זמן רב לאחר האירוע, הנפגעים חווים את הארוע שוב ושוב כאלו הוא קורה בהווה, בפרקי זמן משתנים, בהקיץ או בשינה.

"צימצום" - בזמן אירוע טראומטי, כאשר האדם חסר אונים ולא יכול להתנגד, הוא עלול להגיע למצב של כניעה- שיתוק. חוויה זו כל כך קשה, שע"מ להיות מסוגל לעמוד בה, נפגע הטראומה נכנס למצב שבו הוא מנותק מהחוויה שעוברת עליו. נפגעות אונס רבות מתארות מצב שבו הן חשו שהן צופות מלמעלה על המתרחש ולא שוהות בתוך גופן. בגלל הצורך בניתוק של החוויה הרגשית מהאירוע הטראומטי, מוצאים נפגעי הטראומה דרכים להביא עצמם לקהות חושים ולהימנע מעשייה העלולה לעורר בהם רגשות קשים וזכרונות מהאירוע. חלק לא מבוטל מנפגעי טראומה מגבילים את חייהם במידה רבה מאוד כדי ליצור הרגשה של ביטחון ושליטה.

התעללויות בתוך המשפחה- טראומות חוזרות ומתמשכות

טראומה מתמשכת בתוך המשפחה, המתרחשת בקרב מבוגרים, פוגעת במבנה האישיות שכבר עוצבה, אבל טראומה כזו המתרחשת בילדות, מעצבת את האישיות.

ג'ודית לואיס הרמן מפרידה בספרה בין אירוע טראומטי בודד לבין אירועים מתמשכים. היא מציעה לקרוא לתסמונת הפוסט טראומטית הנוצרת בעיקבות חשיפה לפגיעות מתמשכות, "הפרעת לחץ פוסט טראומטית מורכבת", בשל מורכבות הפגיעה והטיפול בנפגעים כאלה (התעללויות חוזרות ונשנות בילדים מעוררות הפרעות פוסט טראומטיות מורכבות, ביניהן כאמור, תופעת ההסטריה).

הסימפטומים מגוונים: דריכות מתמדת, יכולת לגלות סימני התראה על תקיפה, דיסוציאציה (ניתוק), הכחשה גמורה, התעלמות מכאב, שינוי תפישת מציאות בכוח המחשבה, אימוץ זהויות אחרות, דיכוי מחשבות ועוד.

לעיתים, נוכח הנסיבות הקשות, קשה לנפגע (בעיקר בגיל צעיר) לשנות את תפישת המציאות ואז הוא פונה לחיפוש אחר משמעות. הנפגע מסיק שמה שקרה, קרה באשמתו. באמצעות זה הוא יכול להרגיש שיש משמעות למה שעובר עליו ובמקביל חש תקווה שאם ישנה את התנהגותו הרעה, ישתנה היחס כלפיו. חלק גדול מהנפגעים עסוק בנסיונות תמידים "להיות ילד טוב", אך הנסיונות האלו מעצימות את הקונפליקט הפנימי, שכן התחושה הפנימית היא שביסודם הם רעים. ישנם מקרים בהם נפגעי ההתעללות מפרשים את ההתעללות בהם כמשהו דתי. כלומר להיות מזוהה/מוגדר כקדוש מעונה נותן תחושה של ערך ואפילו סוג של שליחות.

ג'ודית לואיס הרמן: "הזהויות הסותרות האלה, עצמי בזוי ונעלה, אינם יכולות להתמזג לכלל זהות שלמה. הילדים הנתונים להתעללות אינם מסוגלים לפתח דימוי עצמי לכיד בעל סגולות ממוצעות וחולשות נסבלות. בסביבה המתעללת אין מקום למתינות ולסובלנות. הייצוגים העצמיים של הילדים נשארים איפוא נוקשים, מוגזמים ומפוצלים. במצבים הקיצוניים ביותר הם משמשים בית גידול לאישיויות אחרות דיסוציאטיביות" (מנותקות).

הילדים הנפגעים, מנסים באופן בלתי פוסק להקנות לעצמם הרגשה בטוחה על ידי יצירת דימוי של הורים טובים, אך האשליה מתנפצת פעם אחר פעם, דבר הדוחף אותם לחיפוש אחר משענת אחרת: לא מעט ילדים, החווים התעללות מהוריהם, נקשרים במהירות לזרים.

בשל החוויות הקשות המתוארות לעיל, מצבו הרגשי של הנתון להתעללות נע באופן קבוע מאי נוחות בסיסית עד מצבי קיצון של פניקה, חמת זעם ויאוש. אין פלא שרבים מנפגעי התעללות מפתחים תסמינים של חרדה ודיכאון כרוניים.

גם בבגרותם, סובלים נפגעי התעללות קשיים רבים. חלקם ממשיכים להיות עם תסימינים כרוניים של דיכאון וחרדה, מערכות היחסים שלהם מתאפיינות עפ"י רוב בחרדות נטישה וניצול, בקשיים בהצבת גבולות ובהרגלים של צייתנות אוטומטית. בחלק מהמקרים חשופים הנפגעים גם להתעללויות חוזרות, בעיקר בקרב נשים: לא מעט נשים, נפגעות התעללות מינית מוקדמת, חוות זאת גם בבגרותן!

הסכנה הגדולה אצל מבוגרים, נפגעי טראומה בילדותם, היא בקריסת מנגנוני ההגנה שהצליחו לשמור עליהם כילדים, אך אינם יכולים עוד להגן עליהם כמבוגרים (בדרך גלל בגילאי ה- 20 וה- 30). קריסת ההגנות הזו עלולה להוביל להפרעות פסיכיאטריות.

טראומה בהיבט האנרגטי

הטראומה נחרטת ב"גופנפש" בצורה של אנרגיה קטועה. בסריקה אנרגטית של נפגע טראומה, ניתן לחוש זאת במקומות מסויימים בגוף בצורה של קור, חוסר זרימה, זרימה הפוכה/מנוגדת לזרימה האנרגטית ועוד. הטיפול האנרגטי בנפגעי טראומה יכול להתמקד בפתיחת האזורים המקוטעים וחיבורם מחדש לזרימה הכללית ובכך להוות משלים נכון ולעיתים הכרחי לטיפול בנפגעי טראומות. המגע האנרגטי יכול לעורר זכרונות, להוביל להתחברות רגשית לחוויה ולאינטגרציה. כל אלו חשובים מאוד להתקדמות בתהליך הטיפולי.

ההחלמה

תחושה של ביטחון

המכנה המשותף הרחב ביותר לכל שיטות לטיפול בנפגעי טראומה הוא הצורך בשיחזור הטראומה ועיבודה מתוך חוויה רגשית (על מנת ליצור חיבור/אינטגרציה ולאפשר לאדם להשלים עם החלקים שנקטעו בעברו), אך יש לזכור שהארועים הטראומטיים גוזלים את השליטה והביטחון הבסיסי מהנפגע ולכן יש להשיב בשלב הראשון את הביטחון והשליטה לידי הנפגע. ג'ודית לואיס הרמן: "הטראומה גוזלת מן הקורבן את הרגשת הכוח והשליטה. העיקרון המנחה של ההחלמה הוא בהשבת הכוח והשליטה לנפגע. המשימה הראשונה של ההחלמה הוא ביסוס בטחונו". שלב זה בנפגעי התעללות כרונית יכול להמשך בין חודשים אחדים לבין שנים אחדות. משך הזמן הוא פונקציה של חומרת ההתעללות, משך הזמן שההתעללות נמשכה ומועד תחילתה.

בנפגעי התעללות כרונית, השבת הרגשת הביטחון היא קריטית . זה מתחיל מיצירת צורך בדאגה עצמית: דאגה להזנה וטיפוח הגוף, הרגשה של הזכות להיות מטופל, ביטחון כלכלי (עצמאות כלכלית) ולעיתים אף מעבר לסביבה פיזית בטוחה (במקרים מסויימים מקלט בטוח). הדאגה העצמית ובראשה השבת השליטה על הגוף אינה משימה פשוטה בשל יצר ההרס העצמי אותו מפתחים קורבנות התעללות והרגשת התיעוב העצמי. רבים מהם: פוגעים בגופם (חבלות), בעלי הפרעות אכילה קשות, משתמשים בסמים, בעלי נטיות אובדניות ועוד שורה של התנהגויות הרסניות. בנוסף לדאגה העצמית כדאי לדאוג לסביבה תומכת לנפגע. הסביבה התומכת יכולה להיות מורכבת מבעלי משפחה או מחברים, אך חשוב ליצור אותה ביחד עם הנפגע ע"מ לא לקחת (שוב) את השליטה מידיו. בשלב הבא, לאחר ביסוס הביטחון הראשוני, יש להעמיק את הביטחון שבתוך מערכת היחסים הטיפולים תוך הקניית עצמאות למטופל לבחור את המשימות הדרושות לו להעמקת הרגשת השליטה, החופש וההערכה העצמית שלו.

שיחזור האירוע והאבל על האובדן

רק משהושלם השלב הראשון, ניתן להגיע לשיחזור הטראומה עמוק ומפורט ככל האפשר. שיחזור הזיכרון הטראומטי מאפשר למזג את החוויות הקשות, הקטועות/המודחקות בחלקן, ביחד עם סיפור חייו של הנפגע וליצור רצף (אינטגרציה). הזכרון הטראומטי יכול להביא שינוי בתהליך ההחלמה רק אם הוא מלווה בחווייה רגשית, אך הדבר לא תמיד פשוט, שכן חלק מההגנות שנדרשו להם נפגעי טראומה היו הדחקות רגשיות שהפכו לדפוס כרוני של קהות רגשית. ניתן לראות בקרב חלק מניצולי השואה את ההטבעה הכרונית הזו. ישנם ניצולים המספרים את סיפורם המצמרר לפרטי פרטים כאילו הדבר אינו נוגע להם.

לאחר שיחזור האירועים הטראומטיים, קיימת אצל נפגעי התעללות תחושה של אובדן. נפגעי התעללות חשים שבחוויות הקשות איבדו את התום (במקרים של פגיעות גוף גם את התומה הגופנית), איבדו את הביטחון והאמון הבסיסי בבני אדם וחשים ריקנות קשה. השלב הזה הוא קשה ולעיתים מתואר על ידי נפגעים כמפחיד עד אימה, או בלתי נסבל. משום כך, רבים מהם מתנגדים לחוויית האבל ומנסים לדלג מעליה. הדבר מוביל על פי רוב לעיכוב בתהליך ההחלמה.

רק לאחר תום השלב הזה, יכול נפגע הטראומה לברוא מחדש את עתידו. לאט ובזהירות. כמו עולה חדש המגיע לארץ לא מוכרת.