ב"ה
לאהוב כל יהודי
נשמה יורדת לעולם לשבעים או שמונים שנה כדי לעשות טובה אחת ליהודי אחר בגשמיות או ברוחניות. (הבעל שם טוב)
אחרי שסימנו לדבר על סוגי השמחה השונים ואיך מגיעים אליהם, נעבור לדבר על אהבת ישראל.
ואהבת לרעך כמוך
איך אפשר לאהוב מישהו אחר כמו שאני אוהב את עצמי - כמו שאני תמיד דואג לעצמי כך צריך לדאוג לזולת, כמו שאני מוצא לימוד זכות על עצמי כך צריך למצוא על הזולת, כמו שאני סולח לעצמי גם כשאין לימוד זכות כך לסלוח לשני. על פניו זה נראה ממש בלתי אפשרי.
אם היה לנו רק גוף, זה אכן היה בלתי אפשרי.
אך כפי שהסברנו בפרקים הראשונים בכל יהודי יש גוף ונשמה. הגוף (הנפש הבהמית), דואג בעיקר לעצמו, מסתכל על העולם ב"משקפיים" של אגו, כל דבר נבחן לפי מה יצא לי מזה. באמת אם זה היה כל המהות שלנו, רק אגו ואינטרסים לא היינו מסוגלים להגיע לאהבה אמיתית, אהבה שאינה תלויה בדבר. שהרי היינו אוהבים אנשים רק לפי עניינים חיצוניים, וממילא כשהיה בטל העניין גם האהבה הייתה מתבטלת.
יתירה מזה, הגופים שלנו מחולקים אחד מהשני ולכן דרך הגוף אי אפשר להגיע לאחדות אמיתית.
הנשמה (הנפש השנית) היא חלק אלוקה ממעל ממש. חלק מהקב"ה בעצמו ש"מושתל" בתוך כל אחד מאיתנו. הנפש האלוקית לא מחפשת את האינטרס שלה, להיפך היא מוכנה לוותר על הכל בשביל דביקות בבורא.
אם היו לנו עיניים שרואות נשמות אז כאשר היינו מסתכלים על העולם מלמעלה היינו רואים גוף אחד גדול שכל הנשמות מרכיבות ביחד. בתוך כל אחד מאיתנו יש "איבר" אחר של הגוף הגדול אותו מרכיבות הנשמות.
לכן, מצד הנשמה אין מקום למחלוקות ולמריבות, כשם שיד ימין לא רבה עם יד שמאל, כשם שהרגל לא מרגישה נפרדת מהעין, כך כל הנשמות מרגישות מאוחדות. יתירה מזו, לפני שהנשמות ירדו לעולם והתחלקו לגופים השונים, כל הנשמות היו מאוחדות ביניהן. ובטח שבשרשם למעלה הן היו באופן כזה שלא היה חילוק בין הנשמות כלל.
הבעיה היא שהנשמה מוסתרת, היא ב"גלות" בגוף שלא נותן לה להתבטא ולא נותן לנו להרגיש שיש לנו נשמה. לא נותן לנו להרגיש את האחדות שבינינו. לכן אנחנו מרשים לעצמנו להיות במחלוקות, מרשים לעצמנו לכעוס על יהודי אחר ולשפוט אותו לרעה. הפיתרון הוא שנתעלה מעל הגוף, נגלה את הנשמה ונוכל להתחיל להרגיש מהי אהבת ישראל.
זאת כל התורה כולה
אהבה אמיתית יכולה להגיע רק כשהנשמה תהיה אצלנו העיקר ולא הגוף. רק כשנגביר את הרוח על החומר, את הנפש על הגוף, נוכל להתחיל לחוות אהבה אמיתית.
לכן אמר הלל הזקן כי "ואהבת לרעך כמוך" היא כל התורה כולה. כיוון שזהו העניין בכל מצווה, להגביר את הנפש על הגוף. לחיות לפי צרכי הנפש ולא לפי צרכי הגוף.
עניין נוסף בתורה ומצוות הוא שעל ידם אנו ממשיכים אור אלוקי לעולם (בנושא זה נדון בהרחבה בפרקים הבאים), והכלי המחזיק את האור הוא האחדות בינינו. לכן האהבה והאחדות בינינו זה כל התורה כולה, כי על ידם נמשך האור. גם אם נקיים מצוות אך יהיה חסר באחדות בינינו אז האור אמנם יימשך אך לא יהיה כלי שיחזיק אותו כראוי. ובדומה לכוס מלאה חורים שלא משנה כמה מים שנשפוך לתוכה, המים ישפכו החוצה.
כמו אבא שהנחת רוח הכי גדול מהילדים שלו הוא לאו דווקא כשהם מביאים ציונים טובים מהבית ספר, אלא כאשר הוא רואה את כל הבנים שלו יושבים ביחד על שולחן אחד.
שמחה המפתח לאהבת ישראל
כפי שלמדנו בפרקים האחרונים, השמחה מביאה אותנו למקום בו אנו מרגישים את הנפש יותר מאת הגוף, מקום בו מצב הרוח שלנו לא נקבע לפי העניינים הגשמיים, אלא לפי העניינים הרוחניים.
כשיש שמחה אמיתית אז הגוף והגשמיות פחות תופסים אצלנו מקום, זה לא מה שקובע לנו. כאשר זה פחות קובע לנו אז גם בהסתכלות על מישהו אחר זה פחות קובע. כאשר אצלי אני מרגיש בעיקר את הנפש אז גם אצל השני אני מרגיש בעיקר את הנפש.
הרבה מדברים היום על "אהבת חינם" על אחדות, שוויון, אבל העניין אינו פשוט כלל. אהבה אמיתי בינינו היא רק מצד הנשמה. כדי לאהוב את כולם צריך להגיע למצב בו הנשמה שלי היא העיקר והגוף טפל. אין הכוונה חס ושלום להזניח את הגוף, שהרי התורה מצווה אותנו לשמור על הגוף. צריך לשמור ולטפח את הגוף והבריאות, אך לא באופן שזהו העיקר.
באופן טבעי הגוף אצלנו עיקר, ושינוי המצב לכך שהנשמה תהיה עיקר מצריך מאיתנו עבודה רבה ומאמצים גדולים.
אהבת ישראל היא גם המדד האם אנחנו שמחים מצד הנפש או מצד הגוף. אם השמחה היא אמיתית והיא באה מצד הנפש, אז הנפש היא עיקר וממילא אנחנו נאהב כל יהודי, אך אם השמחה היא מצד הגוף אז זה יתבטא בכך שעדיין לא נאהב כל יהודי.
אוהב את כולם
שבוע לאחר חתונתם הכלה שמה לב כי בעלה הטרי, חוזר כל ערב שיכור. היא רצה לרב וביקשה ממנו לדבר עם בעלה. הרב קורא לבעל לשיחה ומתחיל לשאול מה בדיוק קורה שם למה הוא שותה כל כך הרבה. הבעל ענה לו שהוא לא שותה כל כך הרבה , הוא בסך הכל שותה כמו כל היהודים. אמר לו הרב: "בוא נעשה הסכם, מהיום במקום לשתות כמו כל היהודים, תשתה כמו יהודי אחד..."
לפעמים מכריזים שאוהבים את כולם, בעוד שאת השכן לא סובלים. נכון שהאידיאל הוא להגיע לאהבה של כולם, אך כדי להגיע לשם צריך להתחיל מאדם אחד. נאהב יהודי אחד כמו שצריך ואחר כך נתקדם לאהוב את כולם.
אהבת ישראל ואהבת השם
אהבת ישראל היא בעצם ביטוי לאהבת השם. שהרי כאשר אוהבים מישהו באמת מתחילים לאהוב את מה שהוא אוהב. וכיוון שהקב"ה אוהב את עם ישראל אז כאשר אוהבים אותו אוהבים גם את מי שהוא אוהב, את עם ישראל.
עד כמה צריך לאהוב כל יהודי ?
מה לגבי יהודי שפגע בי, מה לגבי יהודי שאני רואה שהוא מתנהג שלא כראוי ?
האהבה לכל יהודי היא מצד הנשמה שלו, ולכן אין בזה סתירה להתנהגות שלו בפועל. יכול להיות שהוא מתנהג בצורה לא מתאימה, אך עדיין אני אמשיך לאהוב אותו כיוון שהאהבה היא מצד הנשמה שלו והמעשה הרע שלו הוא מצד הגוף. את המעשה אני אשנא (ואם הוא צריך לתת דין על המעשה אדאג לכך ואלך איתו לבית דין) ואותו אני אמשיך לאהוב.
לאהוב בלי גבול
לא צריך להרגיש שאם אני אוהב ולא מקבל חזרה, או לא רואה תוצאות אז הפסדתי משהו, כיוון שאת השכר על אהבת ישראל אני מקבל בכל מקרה בין אם השפעתי על הזולת ובין אם לא. לכן לא צריך לחשוש, אפשר לאהוב כל יהודי בלי גבול, בלי להתחשב בחישובי אגו ושכל.
מסופר על אדמו"ר הזקן (מחבר ספר התניא) שבאמצע תפילה בשבת עזב את בית הכנסת והלך לחטוב עצים כדי לעזור ליולדת. כלומר שוויתר גם על הרוחניות שלו כדי לעזור ליהודי אחר בגשמיות.
לא קנאה, לא שנאה ולא תחרות
הנביאים הבטיחו לנו כי "לעתיד לבוא" בזמן הגאולה לא תהיה בינינו יותר קנאה ושנאה. כיום יש קנאה ושנאה כי מרגישים בעיקר את הגוף, לעתיד לבוא נרגיש בעיקר את הנשמה וממילא לא יהיו מלחמות, לא תהיה תחרות, כי נרגיש את נקודת החיבור בינינו ולא את נקודת הפירוד. מי שלא יכול לחכות ורוצה כבר עכשיו להתחיל לחיות "משיח" יכול להתחיל כבר עכשיו להרגיש יותר את הנשמה מאשר את הגוף וממילא להרגיש את החיבור בינינו ולא את הניתוק.
שוב זו אינה עבודה קלה כלל וכלל, אך הדרך לשם היא אותה הדרך שמובילה לשמחה, צריך לשנות דפוסי חשיבה, וצריך להתגבר על היישות כפי שפירטנו בפעמים הקודמות.
במילים אחרות זה צריך להפסיק לחיות מצד האגו ולהתחיל לחיות מצד הנשמה. כלומר, שנפסיק לראות את עצמנו כלקוחות של הקב"ה, שהוא צריך לספק אותנו, כי כך לעולם לא נהיה מסופקים. במקום זה להתחיל להסתכל על עצמנו כעובדים של הקב"ה, אנחנו אמורים לספק אותו ולא הוא אותנו. לא באנו לעולם כדי לקבל, אלא כדי לתת!
מה עושים כשלא מצליחים ?
כשרואים יהודי אחר ולא מצליחים לאהוב אותו, לא מצליחים למצוא בו טוב, רואים רק את הרע שבו ולא מתגברים על כך, העצה היא לרחם עליו. כאשר מרחמים על מישהו מפסיקים לכעוס עליו. הרחמים מעוררים את האהבה. כשם שכשרואים מישהו עם בעיה רפואית עושה מעשה לא טוב, אי אפשר לכעוס עליו כיוון שמרחמים עליו. כמובן שאין הכוונה לרחמים מתוך גאווה, רחמים שיגרמו לי להרגיש נעלה ממנו. אלא להתבונן במצבו כמה הוא רחוק מהשם ולרם על הנשמה שלו שהיא לא באה לידי ביטוי, כפי שאני מרחם גם על נשמתי שנמצאת במצב כזה.
לסיכום
השורש לאהבת ישראל אמיתית הוא בהגברת הנפש על הגוף. המחלוקות בינינו הן מצד הגוף ולא מצד הנשמה (הנשמות מאוחדות בינהן) ולכן כאשר נרגיש את הנשמה נמצא בתוכנו אהבה לכל יהודי ממש כפי שאנו אוהבים את עצמנו.
