קטע קטע 

קטע קטע

הקטעים שקורים לפעמים בתחבורה הציבורית שוליים, הזויים, מגוחכים, אך קיימים, וכולנו מכירים אותם. האמת נמאס לעבור עליהם בשתיקה, ולמצוא את עצמך במצב לא נעים בשל חוצפה בלתי תיאמן של אחרים.

בכל פעם אני שואלת עצמי מחדש, איך הכי טוב וראוי לנהוג במקרים כאלה ואחרים, מפני שזה מעצבן, מביך, ולא צריך לקרות.

זה שאחרים עוברים על זה בשתיקה ולא עושים דבר זה עניין אחר, בדיוק בגלל זה אנשים כאלה ממשיכים לנהוג כך.

האבסורד הוא שלפעמים דווקא אלה שצריכים להבין קושי ומגבלה של אחרים, שזקוקים להתחשבות ומקבלים אותה, הם אלה שחושבים שהכול מגיע להם, ונוהגים בצורה בלתי תיאמן, כאילו העולם חייב להתאים עצמו לשיגיונותיהם, וזה בפירוש לשיגיונות ולא למגבלות.

במושב הראשון של האוטובוס, לא הבודד, מאחרי הנהג, בצד שני שהוא כפול, יושב במושב הקיצוני איש זקן, או אדם נכה קל עם מקל או משהו (לא מתקן), בנוחיות מופגנת, ואינו מאפשר לאף אחד לשבת במושב השני שבפנים, הסמוך לחלון.

למה? כי ככה יותר נוח לו.

לפעמים הוא שם שקית קטנה על המושב השני, מעיל, או פורש זרועותיו ורגליו לכל קצווי תבל.

וכך, פעמים רבות, גם בשעה שהאוטובוס עמוס לעייפה באנשים קשי יום שחוזרים עייפים מעבודתם, וצריכים לעמוד שעה ארוכה בנסיעה עד הבית, כולם עומדים צפופים כסרדינים, אך הוא בשלו, אינו מאפשר לאף אחד לשבת.

אנשים מעוצבנים, אך לרוב בשל העובדה שהוא זקן או עם מקל, אינם נוטים להתעמת, מוותרים, וממשיכים לעמוד ולחרוק שיניים, וכך אותו טיפוס ממשיך בהתנהגות נלוזה זו באין מפריע.

יושב לו גבר, בחור, במושב כפול קרוב לחלון בנוחיות מופגנת, המושב לידו פנוי (בינתיים),זרועו על משענת המושב השני, רגליו פסוקות (או על המושב השני מטנפות אותו), והוא כולו אומר נינוחות על סף תרדמת (רוחנית ושכלית). זה שרוצה לשבת במושב לידו, אם ישב, מוצא עצמו מקווץ עד אימים, לא נינוח בשל זרועו שעל מסעד הכסא, שכאילו חובקת אותו, ורגליו הפסוקות שאינן משאירות מקום.

אם החליט מאן דהוא (אני למשל) להתיישב, ותוך כדי כך, בלית ברירה, מעיר או מאיר את "ההוא" מה"תרדמת", תחשבו אולי שזה יתעשת ישב כמו שצריך כדי לאפשר ישיבה גם לאדם השני ויוריד את ידו ממסעד הכסא השני?  תתפלאו, הוא אינו חושב אפילו לנהוג כך.....

כאן באה נקודה "פלאית" נוספת: אם זה גבר (שרוצה לשבת), ראו פלא, האיש מתעשת, אוסף זרועו, ומתיישב בצורה אנושית והגיונית יותר.  אם זו  אישה, בחורה, או זקנה, הוא ממשיך לשבת בדיוק כך, מקפיד "לא לשים לב", וממשיך באותה תרדמת, המותירה את האדם השני (כעת אישה) שהתיישב לידו במצב בלתי נינוח בעליל.

כשאותה אישה זו אני, אינני נוהגת להשלים מהר עם ה"תרדמת" או האוזניות שלו (פטנט נהדר לסירוב לשמוע), אלא מפריעה (פשוט רוע לב, הא?), מעירה, ואם הוא אינו עושה האמור מאליו, אומרת בקול רם וברור: בבקשה להוריד את היד, ואודה אם תזוז קצת כדי שגם לי יהיה מקום.

למה? מה זה מפריע? שואל "ההוא" לגבי ידו שעל המושב השני.

כן, זה מפריע ואני מבקשת שתוריד את היד אני אומרת ובקול רם, בלי להתבייש, כדי שהוא יתבייש.

כאן הוא נכנע, לפחות למראית עין, לגבי היד, מוריד אותה מהמושב השני, אך בעניין הרגליים הוא מנסה "להראות מי הגבר" ואינו חדל מפיסוק רחב ונינוח של רגליו הבשרניות, ככל האפשר הרי זה משובח.  מיותר לציין שהישיבה שלי כך מאד לא נוחה בלשון המעטה.

שיהיה, אם הבן אדם "שולחן" אין מה לריב אתו הרי, אז אני שמה בהפגנתיות את התיק חוצץ בין שנינו כדי שיבין מעל לכל ספק שאם הוא נשאר כך, זה יהיה לא נוח לא רק לי, ושגם הוא "יטעם את הטעם".

השאלה מלכתחילה מדוע כל כך הרבה פעמים אני רואה שמוותרים במצב כזה, או לא יושבים כלל, או לא אומרים דבר, ומדוע צריכים לסבול התנהגות כגון זו בתחבורה ציבורית מלכתחילה. מעבר לשאלה הברורה מדוע ואיך יש שמעיזים לנהוג כך באנשים אחרים ובתחבורה ציבורית שאינה שייכת ל"אבא" שלהם.

אני רואה פעמים רבות יושבות נשים מעודנות, זקנות, ילדות צעירות, שיושבות מקווצות ולא נינוחות ליד גבר גס רוח שיושב בצורה כזו, ואינן אומרות דבר, יושבות כך כל הנסיעה.

התנהגות כזו, לרוב, (בלי הכללות) אופיינית יותר לגברים, למרות שפעם או פעמיים ראיתי גם נשים שמות על הספסל הסמוך חבילות ולא מאפשרות לאנשים אחרים לשבת שם, עד שלא ממש "מכריחים" אותן. בלתי ייאמן, הא?

אז תגידו שאתם לא נוסעים בתחבורה ציבורית?  שלא מכירים את הקטעים האלה? לא שייך, תחבורה ציבורית היא לכלל הציבור, וזו צורת התנהגות שאינה מקובלת, שאסור להתרגל אליה או לקבלה, כך שאפשר לחוות דעה איך נראה שאתם הייתם נוהגים, או איך כדאי להתמודד עם קטעים אבסורדיים כאלה.

והרי פעם, כשבמקרה תיסעו, זה יקרה גם לכם, או לילד, או הורה שלכם, ואז תיזכרו - ונראה מה תעשו...

אני, אתם, כולנו - פעמים כה רבות מצקצקים בלשון, מקטרים, אבל לא תמיד עושים משהו, כמו כמעט תמיד אנשים במקרים הללו באוטובוס.  פעמים רבות ראיתי קטעים כאלה ואחרים, אז היות ואינני מתיימרת לחנך אנשים או במקרים מסוימים "שולחנות", וגם לא כדאי, היות ומצד שני, נמאס לפעמים להתעצבן ולשתוק....

אז כשנחה הרוח אני לא שותקת, מחליטה לא להתעצבן, ונותנת לצד השני לטעום מהטעם הזה.

הייתם צריכים לראות את הפרצוף של הזקן כשהתעקשתי שיזיז את השקית בספסל לידו כדי שאוכל לשבת (אז איפה אני אשים אותה?!), ושל הבריון שיזיז את ידו ושישב עם רגליים בזווית של 40 מעלות בין אחת לשנייה ולא של 90, כדי שעוד מישהו יוכל לשבת בספסל ליד. ....

מסכנים, איזה אנשים קטנוניים, הא? אני אומרת לכם גועל נפש, מה כבר רוצים מהם?

צ'יק צ'יק צ'יק....

פורסם בבלוג שלי כאן

http://cafe.themarker.com/post/2067691/