פרשת צו, ושבת זכור: לשכוח את הרע והמכאיב 

פרשת צו, ושבת זכור: לשכוח את הרע והמכאיב / מוטי לקסמן, תשע"א

הכל כתוב, ממש כתוב [1].

"צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העלה [...] כל הלילה עד הבקר".

מה יעלה כל הלילה עד הבקר?

"ריח ניחח אזכרתה לה'"!

מקור הריח הניחח הוא במטעמים העשויים "מסלת", "מכל הלבנה" ומוכנים כ"מרבכת תפיני פתים, על מחבת בשמן תעשה."

ממש מתכון מלא לקוסקוס ריחני.

ולכבוד הניחוח העולה באוויר צריכים להתמרק ולהתנקות היטב. "ויקרב משה את אהרן ואת בניו וירחץ אתם במים".

לגוף נקי מתאים לבוש היאה למעמד מלא הניחוח: "ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו", "כתנת ויחגר אתו באבנט וילבש אתו את המעיל ויתן עליו את האפד ויחגר אתו בחשב האפד ויאפד לו בו. וישם עליו את החשן ויתן אל החשן את האורים ואת התמים. וישם את המצנפת על ראשו וישם על המצנפת אל מול פניו את ציץ הזהב נזר הקדש כאשר צוה ה' את משה".

ולהשלמת המצב "ויקח משה את שמן המשחה וימשח את המשכן ואת כל אשר בו ויקדש אתם, קדש קדשים הוא".

ממש מפואר ומלא ניחוח.

ובכל זאת, יש דבר מה שאינו נותן מנוח!

כי יש גם מן האדום, האדום הזה, מן האדום-האדום הזה ממש: "וישחט ויקח משה את הדם ויתן על קרנות המזבח סביב באצבעו ויחטא את המזבח ואת הדם יצק אל יסוד המזבח ויקדשהו לכפר עליו". "וישחט ויקח משה מדמו ויתן על תנוך אזן אהרן הימנית ועל בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית.  ויקרב את בני אהרן ויתן משה מן הדם על תנוך אזנם הימנית ועל בהן ידם הימנית ועל בהן רגלם הימנית ויזרק משה את הדם על המזבח סביב".

והאדום-האדום הזה הנוזל גם מתמרח הוא "מבשר זבח" של "שור וכשב ועז" גם "פר", אפילו "האיל" וגם רמז "לעוף ולבהמה".

האם זה משתלב, באופן כל כך פשוט, בניחוח???

אכן, קשה.

יש המציע: "ליל שבת קודש. אני עומד ודורש בענייני פרשת השבוע, פרשת ויקרא, בנושא הקורבנות [...] "עניין הקורבן סוד גדול, נשגב מבינת אנוש", אני אומר, "ממש כמו הקרבת הנפש שלנו כאן ביישוב איתמר" [2].

"עניין הקורבן סוד גדול, נשגב מבינת אנוש"?!

עם כל הכבוד לדובר, אני, הקט, איני מבין בסודות  ובנסתרות, גם לא מחפש אחריהם.

כי אם זה נשגב מבינת אנוש למה שאלאה את הגיגי על כך, לריק?

כאדם פשוט, אני מבין שהייתה תקופה לפני מאות ואלפי שנים. שנים בהן קרבן זבח היה דבר מקובל ונפוץ.

אבל, אפילו אז היו כאלה שהתנגדו, והיו שמחו ברעם קול אדיר: "ויאמר שמואל החפץ לה' בעלות וזבחים כשמע בקול ה' הנה שמע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים" [3]. גם הנביא ישעיהו לא חסך שבטו מהם: "למה לי רב זבחיכם יאמר ה' שבעתי עלות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי" [4].

הנביא ישעיהו מוסיף ומדגיש: "רחצו הזכו הסירו רע מעלליכם מנגד עיני חדלו הרע: למדו היטב דרשו משפט אשרו חמוץ שפטו יתום ריבו אלמנה" [5].

שמואל וישעיהו לא חיפשו "סוד גדול, נשגב מבינת אנוש".

הם הבינו שהנתיב לטוב אינו ב"סוד גדול, נשגב מבינת אנוש" אלא באמונה פשוטה באלוהים הטוב ובעיקר בהתנהגות המוסרית.

והנה חג פורים עומד בפתח.

וגם לחג פורים שתי פנים, יש בו ניחוח שמח, שמח מאוד: "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן והעיר שושן צהלה ושמחה. ליהודים היתה אורה ושמחה וששן ויקר. ובכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע שמחה וששון ליהודים משתה ויום טוב" [6].

ולא פחות חשוב, ואולי אפילו יותר: "ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים" [7].

נהדר, לא כן?

אכן ניחוח מלבב ומשמח.

אבל, גם פה יש מן האדום, האדום ההוא: "ואת עשרת בני המן תלו. ויקהלו היהודים אשר בשושן גם ביום ארבעה עשר לחדש אדר ויהרגו בשושן שלש מאות איש ובבזה לא שלחו את ידם. ושאר היהודים אשר במדינות המלך נקהלו ועמד על נפשם ונוח מאיביהם והרג בשנאיהם חמשה ושבעים אלף ובבזה לא שלחו את ידם" [8].

הרבה אדום זורם...

והשבת קרויה שבת זכור ובה - "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים" [9].

וקיים הצו: "בארץ אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה לרשתה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח" [10].

למה אי אפשר לשכוח זאת?

האם מישהו יוכל להעיד מה בעצם "צריך" לזכור?

והרי נאמר מפורשות: "ובנים לא יומתו על אבות איש בחטאו יומתו" [11].

וחזור והדגש: "בימים ההם לא יאמרו עוד אבות אכלו בסר ושני בנים תקהינה" [12].

אז, למה לעשות שבת שנקראת שבת זכור? ולמה לזכור ולהזכיר שוב ושוב את האדום-האדום הזה שזרם בשושן הבירה ובכל פרס ומדי?

ובאותה מידה, למה לחפש הסברים להווה של פרשיות קרבנות הזבח שנהגו אלפי שנים בעבר...

יש יגידו כפירה, אחרים ילחשו חוצפה...

מודה.

אני מוכן להיות אשם בחוצפה גם בכפירה בתקווה שאולי זה יעורר גם אותך לחייך לבני האדם ולעולם כולו בלב טוב, ובשמחה רבה.

ושנדע לשמוח באמת בחג הפורים וגם נערוך סעודה עליזה ומתוקה.

הבהרות ומראה מקום

[1] הציטוטים, שאין מראה מקום לידם; רובם חלקיים ולא תמיד לפי סדר הופעתם, הם מפרשת "צו", חומש ויקרא ו?ח.

[2] הרב אביחי רונצקי, "פרשת ויקרא, והקורבנות", ישראל היום, חדשות 15/03/2011, עמ' 11.

[3] שמ"א טו, כב.

[4] ישעיהו א, יא.

[5] שם, טז?יז.

[6] אסתר ח, טו?יז.

[7] שם ט, כב.

[8] שם ט, יד?טז.

[9] דברים כה, יז.

[10] שם כה, יט.

[11] שם כד, טז.

[12] ירמיהו לא, כח.