חובות הרופא אל מול זכויות המטופל 

בכתבה הבאה, החלטנו לרכז עבורכם, על קצה המזלג, כתבה משפטית שנערכה על יידי עורך דין רשלנות רפואית מצוות אתר LawTip בנושא חובות הרופא אל מול זכויות המטופל. ברפואה המודרנית, בשונה מהעבר, נתפסים מעשים ופעולות כאלה אחרות של רופאים כמעשים העולים כדי "רשלנות רפואית" ועל כן המודעות לנושא הולכת וגוברת.

פקודת הרופאים [נוסח חדש], תשל"ז – 1976, מייחדת את העיסוק ברפואה רק למי שהוא רופא, כהגדרתו בפקודה. כך, סעיף 3 לפקודה קובע כי מי שאיננו רופא אינו יכול לעסוק ברפואה ואף לא להתחזות לכזה.

עיסוק ברפואה מוגדר בפקודה הנ"ל, בין היתר, כבדיקת חולים, ריפויים, רישום מירשמים או כל שירות אחר הניתן על ידי רופא.

כמו כל הגדרה חוקית, גם ההגדרות שלעיל אינן חד משמעיות ובתי המשפט נדרשו לא אחת לפרשן, על רקע תביעות רשלנות רפואית שהוגשו לפתחם.

בעניין זה מוכרת פסיקתו של בית המשפט העליון, אשר עסק בתביעת רשלנות שהוגשה כנגד מוהל, על ידי הוריו של קטין, אשר כתוצאה מברית המילה התפתח נמק באיבר מינו. בית המשפט העליון עסק בשאלה האם ניתן לראות במוהל כרופא וכעוסק ברפואה על פי הגדת הפקודה. על פי פסיקת בית המשפט, השאלה האם מדובר בפעולה רפואית נבחנת על פי מבחן עובדתי, במסגרתו נשאלת השאלה האם עסקינן בפעולה הניתנת בדרך כלל על ידי רופא. התשובה לשאלה דנן, הניתנת על פי ניסיון החיים המקובל בעיני הציבור, הינה כי אין לראות בפעולת המילה המבוצעת על ידי מוהל כפעולה רפואית כמשמעותה בפקודת הרופאים.

לעומת זאת, בית המשפט קובע כי פקודת הרופאים תחול על פעולת מילה המבוצעת על ידי רופא.

יש להדגיש כי ישנה חשיבות רבה לתחולתה של הפקודה, כאמור. ודוק, גם כשעסקינן בברית מילה המבוצעת על ידי מוהל, הרי שבמידה והתנהגותו הרשלנית של אותו מוהל גרמה לנזקיו של הקטין, בית המשפט יטיל עליו אחריות לנזקים, למרות שפקודת הרופאים אינה חלה על פעולותיו. אולם, כאשר רופא העומד בהגדרות פקודת הרופאים מבצע את ברית המילה, חלה עליו חובת זהירות מוגברת כלפי הקטין, כך שהסיכוי שתוטל עליו אחריות בגין נזקי הקטין במסגרת תביעת רשלנות רפואית שתוגש נגדו, הינו רב יותר.

המונח "חובת זהירות" הוא אינו מונח אמורפי, אלא מדובר ביסוד בסיסי שעל הניזוק להוכיחו במסגרת תביעה המבוססת על עוולת הרשלנות. הנה כי כן, חובתו של הרופא לנהוג בזהירות כלפי מטופלו מקימה לאותו מטופל זכות משפטית, במקרה שהופרה החובה האמורה בטיפול רפואי שבוצע בו.

על התובע להוכיח את הפרת חובת הזהירות בכל סוגי תביעות הרשלנות, אולם כאשר עסקינן בתביעת רשלנות רפואית מקבלת החובה האמורה מאפיינים מיוחדים. ודוק, בתביעת רשלנות רגילה, אשר מכוונת, לצורך העניין, לרשלנותו של מוהל, על התובע להוכיח את התקיימותם של שתי חובות זהירות – מושגית (חובה כללית בין סוג מסויים של מזיקים לסוג מסויים של ניזוקים) וקונקרטית (חובה ספציפית בין המזיק הספציפי לניזוק הספציפי בנסיבות העניין). לעומת זאת, כאשר מדובר בתביעת רשלנות רפואית המכוונת כנגד רופא, כהגדרת הפקודה, מלאכתו של הניזוק קלה יותר, שכן עליו להוכיח את התקיימותה של חובת הזהירות הקונקרטית ותו לא. כלומר, כאשר מדובר בתביעת רשלנות רפואית, בתי המשפט יוצאים מנקודת הנחה כי קיימת חובת זהירות כללית בין רופא למטופל, שכן נקודת המוצא היא כי הרופא הסביר צריך לצפות שהטיפול הרפואי עלול להוביל להתרחשותו של נזק.

יתר על כן, תחולת פקודת הרופאים על מקרה מסויים אינה רלונטית לעניין חובת הזהירות בלבד. ובמה דברים אמורים - חוק זכויות החולה החל ביחסים בין רופא, כהגדרתו בפקודת הרופאים, למטופלו, מטיל מספר חובות על הרופא המטפל שמקורן בזכויות הבסיסיות של המטופל. כך, קובע סעיף 17 לחוק, כי יש לתעד את מהלך הטיפול ברשומה רפואית שתכלול פרטים לזיהויו של המטופל, מידע אודות עברו הרפואי, אינפורמציה רפואית אודות הטיפול הנערך בעניינו, הוראות הטיפול שניתנו לו, איבחון מצבו הבריאותי העכשווי ועוד. זאת ועוד, סעיף 19 לחוק מעגן את זכות המטופל לחיסיון, בכל הנוגע ליחסים בינו לבין הרופא המטפל, בכך שהוא מטיל על הרופא המטפל חובה לשמור בסוד את כל המידע הנוגע לאותו מטופל, אשר הגיע אל הרופא במסגרת מילוי תפקידו או במהלך עבודתו.

הקשר שבין פקודת הרופאים לחובות המוטלות על הרופאים במסגרת חוק זכויות החולה (או הזכויות המעונקות למטופלים במסגרת חוק זה, תלוי בנקודת המבט ממנה בוחנים את הדברים) מקורו בסעיף 41 לפקודת הרופאים, אשר לפיו רשאי שר הבריאות, על בסיס קובלנה שהוגשה לו, להתלות או לבטל רישיון של רופא לעסוק ברפואה אם עשה את אחת הפעולות המנויות בסעיף, כאשר אחת מהן היא הפרת הוראה מהוראות חוק זכויות החולה. כלומר, אם נוכח מטופל כי הרופא המטפל בו או המוסד הרפואי במסגרתו בוצע בו הטיפול, הפרו את חובת הרישום המנויה בסעיף 17 לחוק זכויות החולה, הוא רשאי לבחור בשתי דרכים: האחת, היא הגשת תביעת רשלנות רפואית כנגד אותו מוסד רשלן, במידה והרשלנות הרפואית גרמה לו לנזק. השניה, היא הגשת קובלנה למשרד הבריאות (אף אם לא נגרם לו כל נזק), אשר יבחן את נסיבות העניין ויקבע האם יש להזהיר את המוסד הרפואי הרשלן או להטיל סנקציות אחרות, בהתאם לסמכותו בפקודה, כמפורט לעיל.

בעניין זה יש לציין כי אי רישום מלא ומדוייק, בנוסף לכך שהוא מהווה הפרת סעיף 17 לחוק, מהווה אף עבירה פלילית, שהעונש בגינה הוא קנס כספי. ראוי להדגיש, כי כאשר קבע הרגולטור את העבירה הפלילית האמורה הוא הוסיף כי על מנת שיתגבשו יסודות העבירה כלל לא צריך להוכיח כי מי שהפר את חובת הרישום היה בעל מחשבה פלילית או שהתנהגותו הייתה רשלנית.

הנה כי כן, מן המפורט לעיל עולה כי החוק מעגן את זכויותיו של המטופל וקושר את ההגנה על זכויות אלו בחובות שהוא מטיל על הרופאים המטפלים. אולם, יחד עם זאת, מנגנון זה אינו נחלת הרגולטור בלבד שכן אף הפסיקה יצרה הלכות בעניין, בנוגע לעקרונות כאלה ואחרים כגון עיקרון ההסכמה מדעת. על פי עיקרון זה, הנובע מחובת הגילוי המוטלת על הרופא המטפל, יש לבצע במטופל טיפול רפואי, רק לאחר שאותו מטופל נתן את הסכמתו המושכלת לסוג הטיפול. הפסיקה עיגנה בהקשר זה את זכות האוטונומיה של המטופל, המכירה בזכותו של כל אדם להחליט על מעשיו על פי רצונו ולפעול בהתאם. במסגרת תביעות שהוגשו לפיתחם על ידי עורך דין רשלנות רפואית, הכירו בתי המשפט בפגיעה באוטונומיה האמורה כנזק המניב למטופל פיצוי, שכן חלה על הרופא חובת זהירות להימנע מהנזק (שהוא, למעשה, מתן טיפול תוך הפרת עיקרון ההסכמה מדעת).

לסיכום רופאים יקרים, המשיכו לעשות עבודתכם הקדושה בצורה נאמנה, אך בד בבד הישארו ערים לזכויות המטופלים הקבועות בחוק. בכל מקרה של ספק, היוועצו עם גורמים משפטיים מתאימים.

רק בריאות ורפואה שלמה,

צוות LawTip.co.il

הערה: הכתבה הנ"ל נערכה על ידי עורך דין רשלנות רפואית מצוות אתר LawTip. יחד עם זאת, אין לראות באמור משום ייעוץ משפטי ו/או תחליף לייעוץ משפטי פרטני אצל עורך דין.