על פחד ודחף, בריחה ובחירה ומה שמצטרף למסע... 

-אומץ הוא היכולת לחוש את הפחד ולהפוך אותו לדחף.
-אומץ הוא היכולת לראות את ההזדמנות לגדילה ולהפוך את הבריחה לבחירה.
-אומץ הוא ההבנה שאתה בשל לצאת משבי וללכת בשביל החדש.
-אומץ הוא הידיעה שאחרי בצוע פעולה כזו אין דרך חזרה ועכשו החיים אחרים. כל מחשבה של אילו ולמה וחבל, לוקחות אותנו אחורנית אל העבר אבל רק כדי לעשות נקיון נוסף וסדר ובסופו של דבר לבחור לשחרר לגמרי את ההיסטוריה הזו ולהתקדם.

לכאורה סיפור קליל, אפילו משעשע,אך בשבילי, באותם ימים היו אלה רגעים של אמת ללא כחל ושרק ותובנה לגבי מצבים במסע החיים.
זה היה לפני יותר מעשרים שנה כשנסעתי לקורס מורי יוגה בקנדה, לאשרם שהיה ממוקם באזור קסום מלא ביערות ואגמים.
הגיעו לקורס הזה אנשים רבים מכל מיני מקומות, ישראל, ארצות הברית, איטליה, גרמניה, ספרד ורוסיה.
אנשים הגיעו לקורס כל אחד מסיבות שונות ולאו דווקא כדי להפוך למורי יוגה.
למשל, זמרת אופרה שהגיעה, בהמלצת המורה לפיתוח קול כדי לתרגל פרנימה (תרגילי נשימה) כדי לשפר את היכולת שלה.
רקדנית בלט ותיקה, כדי ללמוד להרפות ולשחרר מתח.
בחור צעיר שהגיע כדי לשפר את הרגלי האכילה ולרדת במשקל.
קבוצה קטנה שהגיעה פשוט לנופש מעשי ובריא (כך הם הגדירו זאת).
וכאלה שהגיעו מכווננים על מנת לסיים את הקורס כמורי יוגה טובים.
אהבתי את טיולי הדממה עם עלות השחר כשהיינו מתייצבים בשקט במקום הקבוע כשהסוואמי המדריך באותו בוקר כבר ממתין לנו ומתבונן במבט חודר סביב ובודק מי התחמק ממסדר הבקר.
זה היה מסע רגלי מעייף אך נפלא. השכם בבקר, הקרירות של השחר, הציפרים שמתחילות לצייץ ולשיר, רחש המים בנחל שזורם בין עצי היער בדרכו אל האגם ואנחנו פוסעים לאט לאט בשתיקה.
כל סוואמי יש לו את המסלול שלו, הדרך שלו ללמד והבקר הזה מובילה אותנו סוואמי צעירה ונמרצת ששעורי היוגה שלה בכלל לא קלים, ממש אימוני כושר ולומר את האמת אני חומקת משעורי ההטא יוגה המתקדמים שלה ומשתתפת בשעור של מתחילים.
אז בבקר זה ההליכה מהירה ואנחנו מטפסים בהר ואחר כך יורדים ושוב עליה, הדרך חדשה לנו וקשה לעמוד בקצב. הקבוצה כבר מפוזרת חלק מובילים בראש וחלק במאסף ויש כמה שעשו תפנית והחלו לחזור לאשרם.
שלוש נשים שהיו במאסף מאחורי נרגנות וכועסות:" לא באנו למבחני כושר, באנו לקורס מורים ליוגה." הן מסתובבות וחוזרות.
אני משתדלת להתרכז בנשימה שלי ולהתקדם למרות שהרגליים כבדות ואני ממש במאסף ולא חשה הכי בנוח במיקום זה.
עכשו אני רואה עוד אנשים חוזרים וזה מתחיל להיות חשוד בעיני. האנשים החוזרים מעבירים אגב הליכה את האינפורמציה הזו: הקבוצה הגיעה אל תעלה עמוקה וקשה לעבור אותה בקפיצה, כלומר לאדם בעל גובה ממוצע וכושר פחות מממוצע, ולכן שני הספורטאים הרוסיים מהקבוצה הרוסית, זינקו לצד השני והם עומדים שם איתן תופסים כל אחד המוכן לאזור אומץ ולהתעופף לצד השני של התעלה.
כמובן שלאינפורמציה זו נוספו טרוניות וביקורת על התנהלות הקורס וחוסר האחריות וכולי... כי זה בעצם מה שקורה כשהפחד מתחיל לשלוח שלוחות.
אני מתקדמת לאט והמחשבות מתחילות להתרוצץ, אף פעם לא קפצתי לגובה או לרוחק ואף פעם לא הייתי ספורטאית ובקורס מורי יוגה אינני מצליחה לעמוד על הראש, וכולם כאן צעירים ממני ואולי אני צריכה להסתובב ולחזור - בתוכי אני חוזרת על אוטוסוגסטיה להתמודדות עם פחד ומצטרפת לשורת הממתינים שמתנהלת לאיטה לזינוק אל העבר השני ואפילו מבחינה שגם פני האחרים נראים חוששים. אולם, בצד השני של התעלה יש פנים שמחות ומאירות ומעודדות וכל מי שמגיע מתקבל בתרועות שמחה ואני מחוזקת מהבחירה עשיתי, מההחלטה לא לחזור אלא להתמודד עם משהו חדש לי.
כשמגיע תורי אני עושה את מה שעשו אלה לפני, חוזרת כמה צעדים, נושמת נשימה עמוקה, רצה קדימה וקופצת.
את השניות אחר כך אינני זוכרת, אני כמו מתעוררת כשזרועות חזקות תופסות אותי בשתי ידי ומרימות אותי באוויר ואני כאן בצד השני של התעלה ומסביבי חיוכים שמחים וחיבוקים.
החוויה היתה מאוד פיזית אבל ההבנה היתה מאוד עוצמתית. במסע הזה יש תעלות ובורות וסלעים, כל קושי הוא הזדמנות. בחרנו בדרך הזו וכל הזמן אנו מקבלים כלים שעוזרים לנו להתקדם, וכמו שני הספורטאים הרוסיים שעמדו על שפת התעלה ועזרו לכל אחד לעבור, כך גם אנו בכל רגע נתון, לא לבדנו, אפילו אם נדמה לנו שאנחנו לבד, תמיד, מעבר לצעיף, נמצאים ממתינים כל הזמן לעזור, להושיט יד, משפחה שלמה.
והדרך שנמשכת, מקרבת אותנו הביתה.
אז, נכון, לא תמיד יש תהום ולפעמים זו רק דלת שצריך מפתח לפתוח אותה, לפעמים זו דלת פתוחה שאנחנו פשוט לא רואים אותה כי אנחנו מחפשים אותה במקומות אחרים, אך יש לנו בתוכנו את האור הזה שזורח כמו שמש שיוצאת אחרי יום גשום ועמה נוצרת קשת צבעונית יפיפיה בשמיים.


"מהי הדרך ואנא אפנה
ואיך זה אדע נתיבי?
ומהו השביל ומה הכוכב
המנצנץ ומאיר לי דרכי?
הוא מזכיר לי תמיד
לאזור כוחותי
לאמץ את רוחי ולבי."

אורורה- משוררת צבעי צעיפי הקוטב.

ברכה ממני אליכם
אמונה עופרה