1
בתי המשפט
א 024969/03
בית משפט השלום תל אביב-יפו
26/07/2007
תאריך:
כב' השופט מרדכי בן חיים
בפני:
1. שעשוע חביבה
2. שעשוע מאיר
בעניין:
התובעים
בר און
ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
מכון התקנים הישראלי
הנתבע
סמואל
ע"י ב"כ עו"ד
פסק דין
א. מהות התביעה ועיקר טענות בעלי הדין
1. עניינה של התובענה שבפני בנזקים כלכליים אשר כנטען נגרמו לתובעים, מחמת סיכול יכולתם להפעיל מעלית שהותקנה בבניין מגורים ברח' ברנדיס בפתח-תקווה (להלן: "הבניין"), ואשר נטען כי הנתבע אישר ליצרן המעלית את הפעלתה שלא כדין, וחרף היותה משופעת בתקלות ובכללן תקלות בטיחות מהותיות.
התובעים, בעלי הזכויות במקרקעין הידועים כחלקה 300 בגוש 6355, הקימו על המקרקעין שבבעלותם בניין מגורים המכיל 8 דירות מגורים אותם היה בדעתם למכור לרוכשים.
בין השאר התקשרו התובעים בהסכם עם חברת "מעליות טל אלקטרה (ישראל) בע"מ" (להלן: "יצרן המעלית"), לרכישת מעלית שתותקן בבניין (להלן: "המעלית").
אין חולק כי המעלית הותקנה בבניין על ידי יצרן המעלית וכי בין התובעים דכאן ובין יצרן המעלית התקיימו הליכים משפטיים בתובענה אחרת, בגדרה תבע יצרן המעלית מן התובעים את יתרת סכום תמורת הרכישה בסך 8,000 ?.
התובעים טוענים כי כפועל יוצא ממעשיו ומחדליו של הנתבע, וכפועל יוצא מהימנעותם להפעיל בבניין את המעלית הפגומה, נגרמו להם נזקים כלכליים בסכום של למעלה מ-1 מיליון ?.
2. טענות התובעים בקליפת האגוז:
2.1 התובעים טוענים כי חרף מספר בדיקות שערך הנתבע במעלית, ואשר הניבו תוצאות המחייבות פסילת המעלית לשימוש, דחה הנתבע את טענות התובעים בדבר אי תקינות המעלית, ואישר אותה לשימוש. אישור זה, לשיטתם, ניתן שלא כדין, תוך מתן "הכשר" מלאכותי למעלית.
2.2 הפגם החמור ביותר במעלית נעוץ, לשיטת התובעים, במנגנון "התקן התפיסה" של המעלית, הוא מנגנון הבטיחות המונע נפילת תא המעלית במקרה חרום. התובעים טוענים כי במעלית נשוא כתב התביעה התקן התפיסה הינו פגום ולקוי עד כדי סיכון ביטחון המשתמשים.
2.3 התובעים הלינו על ליקויים נוספים ובכלל אלו חוסר מרווח מספק בין תא המעלית ובין דפנות הפיר, תא המעלית עקום באופן שאינו מאפשר שימוש בו, ופתחי האוורור שברצפת המעלית נחסמו בעת ריצוף התא והיא אטומה, לכניסת אויר.
2.4 בחוות דעת מטעם התובעים, קובע המומחה, המהנדס יהלום דב (להלן: "יהלום"), כי המעלית מסוכנת והשימוש בה אסור. כמו כן נקבע כי האחריות הישירה לליקויים שנמצאו, חלה על יצרן המעלית.
2.5 התובעים טוענים אפוא כי בנסיבות אלו לא עלה בידיהם למכור את הדירות בבניין אלא במחיר מופחת, המגלם שווי דירות בבניין נעדר מעלית, וכי על מנת להקטין את נזקיהם ניסו התובעים להשכיר את הדירות, אשר הושכרו בחלקן.
לגרסת התובעים, מכירת הדירות לאחר תקופת שכירות בת כשנתיים ימים - הסבה להם הן נזקים הכרוכים בירידת ערכן בסל מכירתן כדירות "יד שנייה" והן הפסדי מימון הנובעים מהעדר תשואת ריבית על תקבולי מכירת הדירות.
3. התובעים טוענים כי הנתבע ביצע כלפיהם את העוולות הבאות:
א. גרם הפרת חוזה - הנתבע גרם להפרת התחייבויותיו של יצרן המעלית כלפי התובעים, כאמור בהסכם שנעשה ביניהם, שכן האחרון סירב במפגיע לתקן את המעלית, חרף דרישות התובעים, בהסתמכו על האישור שנתן לו הנתבע.
ב. רשלנות "פושעת" - הנתבע התרשל בכך שנתן אישורו להפעלת המעלית שלא כדין, כשהיא איננה ממלאה אחר דרישות התקן, בלתי בטיחותית ומסוכנת לשימוש, תוך ביצוע בדיקות רשלניות ושטחיות.
ג. הפרת חובה חקוקה - הנתבע הפר את החיקוקים הבאים:
1. חוק האחריות למוצרים פגומים, תש"ם-1980;
2. חוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981;
3. חוק התקנים, תשי"ג-1953;
4. תקנון מכון התקנים הישראלי, תשי"ד-1954;
5. פקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש), תש"ל-1970;
6. הוראות והנחיות מפקח עבודה ראשי וממונה על מתן רישיונות למעליות במשרד העבודה;
7. תקן ישראלי למעליות ת.י. 24, 24.1 סעיף 502.7, לרבות תקני מעליות אירופאים ואמריקנים;
8. הוראות מפע"ר מיום 01.07.88, סעיף 2 פיסקה ג';
9. תקנות הבטיחות בעבודה (התקנת דלת בתא מעלית), התשנ"ג-1993;
4. התובעים טוענים שנגרמו להם הנזקים הבאים:
א. ירידת ערך הדירות אשר להוכחתה צירפו התובעים חוות דעת מומחה - שמאי המקרקעין אבירן ארז, שאמד את הפגיעה בשווי הדירות בסכום בסך של 65,000$ ארה"ב כולל מע"מ, דהיינו 308,555 ?.
ב. התובעים הצליחו להשכיר רק 4 מתוך 6 דירות, ונגרמו להם, לשיטתם, הפסדי תשואה על הסכומים הצפויים מתקבולי המכירות שסוכלו בהשוואה לדמי השכירות שגבו. לעניין זה צורפה חוות דעת מומחה נוסף - רואת החשבון קוממי רחל, שאמדה את הפסדי המימון במונחים של הפסדי ריבית מקובלת בשתי חלופות כדלקמן:
הפסד סכום ריבית בשיעור שנתי של 11%, המגלמת הפסד בסך 788,116 ?, והפסד סכום ריבית בשיעור שנתי של 4%, המגלם הפסד בסך 92,405 ?.
ג. התובעים עתרו גם לחיוב הנתבע בפיצוי בגין עוגמת נפש, בסך של 100,000 ?.
התובעים העמידו את תביעתם על סך: 1,196,671 ?.
5. טענות הנתבע:
5.1 הנתבע מכחיש קשר סיבתי בין הנזקים להם טוענים התובעים לבין מעשיו או מחדליו המוכחשים, ולשיטתו, אינו הוא חב באחריות מושגית או קונקרטית כלפי התובעים.
5.2 כמושכל ראשון טען הנתבע כי הפגמים במעלית, בטיבה, באיכותה ובתקינותה, אינם באחריותו כי אם באחריות יצרן המעלית.
5.3 הנתבע בדק את המעלית, ואישר את הפעלתה בעוד שהתובעים הם אלו שבחרו שלא להפעילה, ומכאן שנזקם לא נגרם להם כתוצאה מהסתמכות על בדיקת הנתבע או מהפעלת המעלית לאחר שאושרה, אלא מדובר בנזקים שיכלו להימנע אם היו התובעים מפעילים את המעלית. בהתנהגותם, נמנעו התובעים מלהקטין את נזקיהם.
5.4 הנתבע נדרש בכתב הגנתו לתיאור הבדיקות שביצע במעלית וממצאיהם:
5.4.1 לשיטתו, בבדיקה הראשונה מטעמו נתגלו שני ליקויים: פתחי אוורור חסומים והעדר אישור של בודק חשמל למעלית.
5.4.2 הבדיקה השנייה נערכה על ידי מנהל ענף מעליות ומתקני הרמה, ולא על ידי בודק "רגיל", זאת לאור טענות התובעים בדבר אי תקינות המעלית. תפקידה של הבדיקה השנייה - לוודא תיקונם של הליקויים שנחשפו בבדיקה הראשונה, בניגוד לבדיקה הראשונה שהיא יסודית ומקיפה. בבדיקה זו נמצאו שני ליקויים נוספים: דסקיות חיבור תא המעלית לא התאימו לגודל הפתחים בתא, וסימני חלודה בשלד תא המעלית.
5.4.3 בהתאם לנוהל הבדיקות, תעודת הבדיקה נשלחה ליצרן המעלית, אשר הודיעה כי הליקויים תוקנו. לפי הנהלים, די בהודעה זו כדי להוציא תעודת בדיקה המכשירה את המעלית לשימוש, ואין צורך לבצע בדיקה חוזרת.
5.4.4 לעניין נסיבות הבדיקה השנייה, מציין הנתבע כי אין בעובדה שזו בוצעה בשעות הערב כדי להעלות או להוריד, שכן פיר המעלית חשוך בכל שעות היממה ולעולם בדיקתו תעשה בעזרת אמצעי תאורה.
5.4.5 הנתבע טוען כי התובעים לא אפשרו לו להשלים את הבדיקה השלישית וביקשו ממנו ומנציג יצרן המעלית לעזוב את הבניין, זאת על אף שהבדיקה תואמה מראש עם התובעים ובא כוחם דאז.
5.5 הנתבע טוען כי יהלום, ביצע את הבדיקה במעלית לראשונה למעלה מחצי שנה לאחר בדיקתו הראשונה של הנתבע, לאחר שבוצעו בה שתי בדיקות על ידי חברה חיצונית שפעלה מטעם התובעים, לאחר שבוצעו בה תיקונים שיש בהם כדי להשפיע ואף לפגוע בהתקן התפיסה של המעלית, ולאחר תום תקופת האחריות שניתנה למעלית על ידי הנתבע.
הנתבע טוען כי במצב דברים זה לא ניתן לייחס לו אחריות לתקינות המעלית.
5.6 כמו כן, טוען הנתבע כי יהלום בדק את המעלית ללא כרטיס הפיקוד שלה. מדובר בהליך מסוכן ומנוגד לנהליי עבודה, כאשר ללא כרטיס הפיקוד ספק אם ניתן לבדוק את פיר המעלית בדיקה שתהווה תשתית ראויה לחוות דעת. הדבר אף עולה מחוות הדעת עצמה של יהלום (מפנה לסעיף 4.1 ו-4.9 לחוות הדעת). בכך, לשיטת הנתבע, יש כדי לפסול מעיקרה את חוות הדעת של יהלום.
5.7 לחלופין, מפנה הנתבע למסקנותיו של יהלום בחוות דעתו, לפיהן האחריות הישירה לליקויים שבמעלית היא על יצרן המעלית, ולפיכך, תהה על מה ביססו התובעים את תביעתם כנגדו.
5.8 הנתבע מפנה לחוות דעת מטעם חברת אונקל, שהוזמנה על ידי יצרן המעלית כתגובה לתלונות התובעים לעניין הליקויים במעלית, ולפיה, על אף שהתקן התפיסה דורש כוונון, הרי שהוא יכול למלא תפקידו גם במצב הקיים, ומסקנת הבדיקה העלתה כי המעלית במצב טוב ובטוחה לשימוש.
עד כאן עיקר טענות בעלי הדין.
ב. המחלוקת
בעלי הדין פרשו בפני בית המשפט יריעת טענות ארוכת מוטה, באופן שהמחלוקת הטעונה הכרעה מחייבת להיזקק לסוגיות כדלקמן:
1. האם איתר הנתבע ליקויים במעלית שהיה בהם כדי לחייב השבתתה?
2. האם חרף זאת אישר הנתבע את הפעלת המעלית?
3. האם חלה על הנתבע חובת זהירות כלפי התובעים?
4. האם הפר הנתבע את חובת הזהירות האמורה?
5. השפעת ההתדיינות שבין יצרן המעלית ובין התובעים על התביעה דכאן.
6. בחינת העיקרון של הקטנת הנזק.
7. בחינת טענות בדבר הפרת חובה חקוקה וגרם הפרת חוזה.
8. גובה הנזק.
ג. מעמדו של הנתבע והמסגרת הנורמטיבית לפעילותו
על מעמדו של הנתבע ועל הסדרת פעילותו והנורמות החלות על פעילות זו, חולשות הוראות חוק התקנים, התשי"ג - 1953 (להלן: "חוק התקנים").
1. אעמוד בקצרה על ההוראות הרלבנטיות המובנות בחוק זה כדלקמן:
1.1 מכון התקנים (הנתבע) הינו תאגיד כשר לכל זכות וחובה ופעולה משפטית, ועומד לביקורתו של מבקר המדינה כאמור בסעיף 2 לחוק התקנים.
1.2 בסעיף 2(א) לחוק התקנים נקבע כי מטרתו של הנתבע הינה תקינה, והבטחת רמה נאותה של טיב המצרכים.
1.3 בסעיף 6 יוחדה לנתבע, ולו בלבד, הזכות לקבוע כתקן ישראלי , מפרט או כללים טכניים של תהליך עבודה (להלן: "התקן"), וכי הודעה על קביעת תקן תפורסם ברשומות.
1.4 בסעיף 8(א) לחוק נקבע כי שר המסחר והתעשייה רשאי להכריז בהכרזה שתפורסם ברשומות, על תקן (להלן: "תקן רשמי"), אם נוכח כי הדבר דרוש להשגת אחת מן המטרות שפורטו בסעיף, ובכלל זה שמירה על בטיחות הציבור.
1.5 בפסקה ה' של סעיף 8 נקבע כי משהוכרז תקן כתקן רשמי, יהיו ביטולו, החלפתו או שינויו, טעונים אישור בכתב של שר התעשייה המסחר והתיירות, ופרסום הכרזה על כך ברשומות.
1.6 בסעיף 9(א) לחוק נקבע:
"לא ייצר אדם מצרך שמפרט שלו נקבע בתקן רשמי, ולא ימכרנו...ולא ישתמש בו בכל עבודה שהיא, ולא יבצע עבודה שהכללים הטכניים של תהליכיה נקבעו כתקן רשמי, אלא אם התאימו המצרך או תהליך העבודה, לדרישות התקן הרשמי..."
1.7 בסעיף 12(א) לחוק נקבע:
"המכון וכל מי שאושר לעניין זה בכתב על ידי הממונה, רשאים לבדוק את מידת התאמתו של מצרך לתקן, או לתקן רשמי, ולתת תעודת בדיקה על כך".
1.8 עמדה בדבר הצורך בהתאמת מעלית לדרישות בטיחות ההפעלה, הובעה גם בסעיפים 59(א) ו-60 לפקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש), התש"ל - 1970.
אין חולק כי מכוח סמכותו על פי הדין, פרסם המכון את תקן ישראלי 24 (להלן: "תקן המעליות"), שפורסם בחודש אוקטובר 1987.
2. מהותו ותחום פריסתו של תקן המעליות
2.1 תקן המעליות מפרט הנחיות ייצור והתקנה של מעלית ופיר מעלית, וכן מגדיר רשימת תיוג מפורטת ומוכוונת בדיקות.
בנספח א' לתקן המעליות נקבע:
"בבדיקה הראשונה של המעלית לאחר התקנתה ולפני הפעלתה ובבדיקות התקופתיות, יש לוודא את התאמת המעלית לדרישות התקן כמפורט להלן".
להלן הובאה רשימת תיוג של בדיקות שיש לבצע הן במהלך הבדיקה הראשונה, והן במהלך הבדיקות התקופתיות.
2.2 נמצאנו למדים כי לנתבע יוחדה הסמכות הבלעדית לקביעת תקן המעלית ונוהל בדיקות הפעלתה. סמכות זו יוחדה לנתבע בלבד, ועל פיו יישק דבר.
ב"כ הנתבע הסכים בסיכומיו כי משהוכרז על תקן המעליות כתקן רשמי במסגרת סעיף 8 לחוק התקנים, הופך התקן האמור לנורמה משפטית מחייבת, שאין לסטות ממנה (ראו סעיף 10 בעמ' 7 לסיכומי הנתבע).
ד. דיון וממצאים
1. איתור ליקויים במעלית
1.1 התובעים טוענים כי הנתבע פסל את המעלית משימוש, על יסוד בדיקות שערך במועדים שונים.
בעקבות הזמנתה של יצרן המעלית טל לאשר את הפעלת המעלית, בדק עובד הנתבע, אינג' גרונדשטיין, את המעלית ביום 10/7/01, איתר בה ליקויים אשר לגרסתו די היה בהם כדי לאסור את הפעלת המעלית (עדותו בעמ' 205 לפרוטוקול שורות 16-14).
גרונדשטיין אף שלח ליצרן המעלית עותק של תסקיר בדיקה לפיו:
"על החברה חל איסור להפעיל את המעלית עד לסילוק הליקויים שמפורטים להלן" (נספח 1 לתצהירו).
1.2 ביום 13/11/01 חזר הנתבע ובדק את המעלית, הפעם באמצעות ראש תחום מעליות אצל הנתבע, המהנדס סוויסה. בתום בדיקתו, הוציא המהנדס סוויסה תסקיר בדיקה לפיו:
"על החברה חל איסור להפעיל את המעלית עד לסילוק הליקויים שמפורטים להלן".
במהלך עדותו בפני, אישר סוויסה כי החלטתו בדבר איסור השימוש במעלית תקפה לאור הליקויים שאיתר (עמ' 493).
1.3 הוכח בפני איפוא, כי הנתבע איתר ליקויים במעלית ואסר במפורש את הפעלתה; התובעים טוענים כי חרף עובדה זו, הוציא הנתבע ביום 13/11/01, מה שהגדיר תסקיר בדיקה "רטרואקטיבית" מיום 13/11/01, לפיו אישר הנתבע את הפעלת המעלית.
אישור זה (נספח ט' לתצהיר התובעים) נחתם על ידי אינג' גרונדשטיין, אשר ציין בתסקיר הבדיקה:
"מאשר כי ביום 13/11/01 בדקתי את המעלית המתוארת לעיל באופן יסודי.
מסקנות: על סמך הממצאים בבדיקה זו - אין התנגדות להפעלת המעלית".
1.4 תוכנו ההחלטי של תסקיר האישור הנ"ל עורער עד היסוד במהלך חקירתו של גרונדשטיין, אשר בעדותו הודה כי לא ביצע בדיקה במעלית ביום 13/11/01, וממילא אינו מודע לפרטי הבדיקה (שם בעמ' 216).
כזכור, אינג' סוויסה הוא שבדק את המעלית ביום 13/11/01, ואישר כי קיימים בה ליקויים מונעי הפעלה.
1.5 העד פיטר מגנוס, מי שכיהן בזמנו כמפקח העבודה הראשי במשרד העבודה (להלן: "מגנוס"), אישר בעדותו את הנחזה להיות ברור מאליו:
"אם האדם כלל לא היה נוכח במקום, ולא ביצע שום תהליך של בדיקה - זה לא תקין" (שם בעמ' 439).
1.6 לא למותר הוא להוסיף כי גרונדשטיין הודה בעדותו כי היה נמנע מלאשר את הפעלת המעלית, לו היה מאתר את הליקויים שאותרו בה, ותועדו בתסקיר הבדיקה של אינג' סוויסה (עדותו בעמ' 230-229).
1.7 בניסיון לתרץ את מתן אישור ההפעלה ללא בדיקה חוזרת של המעלית, טען הנתבע כי נסמך על הודעת יצרן המעלית, לפיה תוקנו הליקויים שתועדו ביום 13/11/01. (נספח ג' לתצהירו של סוויסה).
בתצהירו טען סוויסה:
"על סמך הודעתה של מעליות טל כי הליקויים סולקו, הוצאה על ידי המכון תעודת בדיקה חדשה...היות והליקויים היו קלים בחומרתם, והיות ומעליות טל הינה חברה שמערכת האיכות שלה מאושרת לפי תקן ISO-9002, די בהודעת פקס שלה על כך שהליקויים סולקו (לגבי ליקויים קלים), ואין צורך לבצע בדיקה חוזרת".
1.8 אני מתקשה לקבל טענה זו:
גם אם אניח לטובתו של סוויסה כי הליקויים שמצא היו קלים בחומרתם, הוא נתפס על הודאתו, לפיה היה בהם כדי לאסור על הפעלתה (שם בעמ' 494).
לא זו אף זו, מעדותו של סוויסה (בעמ' 491) עולה כי בהזדמנות קודמת, הוא לא היה מוכן להסתפק במערכת אישור האיכות של יצרן המעלית, לגרסתו:
"הודעתי לחברה שאני קובע שהמעלית תהיה מוכנה אני אבקש להגיע לשם לעדכן אותי, אני רוצה לבדוק את המעלית" (שם שורות 21-19).
1.9 הנתבע אשר ביקש לגונן על דרכי הבדיקה שנקט, טען בסיכומיו כי אין לייחס כל משמעות לעובדה שגרונדשטיין כלל לא נוכח במעמד הבדיקה ביום 13/11/01. לשיטתו "הבדיקה הראשונה היא הבדיקה היסודית, והבדיקות שלאחריה היה ומבוצעות, הינן אך ורק ביקורת לגבי סילוק הליקויים שאותרו במהלך הבדיקה הראשונה והיסודית" (שם בעמ' 20 לסיכומי הנתבע).
1.10 חוששני כי הסבר זה אינו עוצר כוח מול חומר הראיות.
בעדותו עומת גרונדשטיין עם העובדה שבדיקתו של סוויסה חשפה ליקויים שלא תועדו בבדיקתו הראשונה של גרונדשטיין, הגם שזה טען כי בדק את כל סעיפי התקן (שם בעמ' 205).
גרונדשטיין התקשה ליתן הסבר לעובדה שסוויסה תיעד ליקויים אחרים:
שאלה: "איך יכול להיות שנולדו ליקויים באמצע?
תשובה: אין לי הסבר לכך" (שם בעמ' 217).
1.11 שאול להב, מי שכיהן בתקופה הרלבנטית כמנכ"ל יצרן המעלית, הביע ספקות באשר להתפתחות ליקויים נוספים בין שני מועדי הבדיקה (עדותו בעמ' 281).
1.12 רצף עדויות זה מפרנס ממצא לפיו הבדיקה הראשונה שביצע גרונדשטיין לא הייתה מקיפה ו/או מדויקת, וכי בדיקתו של סוויסה חשפה ליקויים נוספים אשר לא תוקנו על ידי יצרן המעלית, ואשר חייבו למעשה את השבתתה.
2. אינדיקציות נוספות לחוסר הדיות בבדיקת הנתבע:
2.1 התובעים העלו טענות למכביר באשר להתעלמותם של מהנדסי הנתבע ממפרט הבדיקות (רשימת התיוג) של המעלית, ביניהן למשל בעניין בדיקת מנגנון התפיסה של המעלית בתנאי עומס מלא:
בניגוד להוראות התקן, לא ביצע הנתבע בדיקת מנגנון התפיסה של המעלית בעומס מלא.
גרונדשטיין הודה בעדותו כי למרות שהדרישה המופיעה בתקן הינה לבדוק את המעלית בתנאי עומס מלא, הרי על פי הנחיות שקיבל, לא בדק את המעלית בהתאם לדרישה זו (עדותו בעמ' 266-265).
2.2 בניסיון נואל ליטול את העוקץ מסטייה זו מהוראות תקן סטטוטורי, טען הנתבע בהסתמך על עדותו של מגנוס (עמ' 460-459), כי ועדות מקצועיות ציבוריות החליטו שדי בבדיקה כזו הנעשית באב טיפוס של המעלית, ואין צורך לבצעה לגבי כל מעלית בנפרד (עמ' 22 לסיכומי הנתבע).
אין בידי לקבל טענה זו, ומוטב היה לה שלא תישמע מאשר שנשמעה. אחרי ככלות הכל עסקינן בדרישה סטטוטורית, המעוגנת בהוראות סעיף 12(א) לחוק התקנים, ואין בכוחה של ועדה ציבורית, תהא מקצועית ונכבדת ככל שתהיה, לשנות ממנה.
2.3 הוא הדין בטענה כי בדיקת העמסה למעלית בוצעה על ידי יצרן המעלית. חוששני כי אין הנתבע רשאי להאציל סמכות שיוחדה לו בלבד - לגורם אחר, מה גם שמדובר בגורם שאינו נעדר פניות (יצרן או מתקין המעלית).
למעלה מן הדרוש אטעים כי שאול להב הודה בעדותו כי פרט לנתבע, אין בנמצא בפועל גוף אחר שמוסמך לבצע את הבדיקה הראשונה במעלית (שם בעמ' 281).
2.4 דוגמה נוספת שיש בה כדי לשפוך אור על חוסר האחידות בגישותיהם של גרונדשטיין וסוויסה (כאמור, שניהם בודקים מוסמכים מטעם הנתבע), מצויה בגילוי דעתם באשר למידת החומרה שיש לייחס לליקוי הנוגע לרווח המינימאלי המותר בין החלקים הקבועים בתוך פיר המעלית לבין תא המעלית.
בעוד שגרונדשטיין העיד כי הוא מאפשר הפעלה של המעלית חרף הסטייה ממידת המינימום תוך הפניית דרישה לתקנה (שם בעמ' 224-222), נקט סוויסה עמדה מחמירה וחד משמעית לפיה המעלית אסורה בשימוש (עדותו בעמ' 8 לפרוטוקול כפי שצוטטה בעמ' 223).
2.5 היבט נוסף המעיד על סטייה מן הנהלים המחייבים והמסגרת המוקפדת בה חייב הנתבע, מצוי בעובדה כי גרונדשטיין נטל חרות לעצמו למחוק מנוסח הטופס הרשמי של הנתבע את המשפט המורה על הזמנת בדיקה מחודשת של המעלית על ידי נציגי הנתבע, ובמקומו רשם:
"על החברה חל איסור להפעיל את המעלית עד לאחר סילוק הליקויים הנ"ל ודיווח בכתב" (מוצג נ/1 לתצהירו).
2.6 עדותו הפתלתלה של גרונדשטיין אשר ניסה לתרץ נוהג פסול זה (שם בעמ' 210-209), ובכלל זה טענתו כי ניתן להסתפק בדיווח על תיקון הליקויים ללא אימות של הנתבע כי אמנם תיקנו בפועל - אינה מתקבלת על דעתי.
2.7 ודוק: עסקינן בנוהלי בדיקה ורשימת תיוג אשר נקבעו בתקן רשמי פרי יצירתו של הנתבע עצמו, ואשר נועדו למזער עד למינימום סיכונים בהפעלתה של המעלית. מעבר לעובדה כי הנתבע נקט בדרך נפסדת בהעדיפו "קיצורי דרך" והנחות שונות באימות נתוני הבדיקה, הוא מצא לנכון לוותר על ביצוע בדיקות שונות; הנתבע סטה איפוא בהליכי הבדיקה של המעלית נשוא תביעה זו - מהוראות דין מחייבות המסדירות תחום המשיק לדיני נפשות.
2.8 אחד הגילויים הבולטים לסיכון הבלתי מחושב שנטל הנתבע, מצוי בעובדה כי חרף זאת שהנתבע נסמך על הודעת יצרן המעלית כי זה תיקן את הליקויים, טען שאול להב, כי יצרן המעלית לא ביצע כל תיקון במעלית (עדותו בעמ' 307-306 וכן בעמ' 313) שם העיד להב:
"לא ביצענו שום תיקון במעלית...גם לא כיוונים, לא תיקונים ולא כיוונים" (שורות 14-9 וכן תשובתו הקטגורית בעמ' 314).
3. המעלית לא הייתה ראויה לשימוש בכל נקודת זמן
3.1 התובעים טוענים כי חרף העובדה שהמעלית אושרה לשימוש על ידי הנתבע, היא הייתה פגומה באופן שהשימוש בה היה כרוך בסיכון ממשי למשתמש.
3.2 התובעים טענו אמנם לקשת רחבה של ליקויים ופגמים במעלית, אך דומה כי ליבת טענתם התמקדה במה שהגדירו "כפגם החמור ביותר במעלית - מנגנון התקן תפיסה" (סעיף ג-1 לתצהיר שעשוע יצחק).
בחוות הדעת של אינג' יהלום מטעם התובעים נאמר:
"...מנגנון התקן התפיסה הוא מנגנון הבטיחות מס' 1 של כל מעלית נוסעים. תפקיד המנגנון לתפוס את התא ולהדקו לכוונות, אם וכאשר התילוי של התא מתרופף ומשתחרר והתא נוסע כלפי מטה במהירות יתר...בתהליך נפילה. בבדיקה התהדק רק התקן תפיסה וצד שמאל של התא (צד וסת המהירות), ואילו בצד הימני נותר מרווח של 3-2 ממ' בין צבת התקן התפיסה ובין הכוונת..."
בעדותו הטעים יהלום כי לנוכח ליקוי זה, אין להפעיל את המעלית (עדותו בעמ' 94-93).
3.3 אין חולק כי על רקע הליקויים במעלית ובעיקר בשל הליקוי במנגנון התקן התפיסה, הוציא אגף הפיקוח על העבודה, ביום 25/2/02, צו בטיחות לפיו נאסר השימוש במעלית עד לתיקון כל הליקויים בה (נספח י"א לתצהיר שעשוע).
אגף הפיקוח על העבודה חזר ועמד על עמדתו לפיה אין להפעיל את המעלית קודם לתיקון הליקוי האמור (מכתבו של אינג' מגנוס מיום 24/12/02 - נספח י"ג לתצהיר שעשוע).
אינג' מגנוס שהינו נטול עניין אישי בתובענה זו, העיד כי אם מתקן תפיסה תופס רק בצד אחד, זו עילה להשבתת מעלית (שם בעמ' 405 שורה 11 וכן בעמ' 443 שורות 21-20, ועמ' 469 שורות 23-22).
3.4 גם העד ישראל טנר שעבד בתקופה הרלבנטית אצל יצרן המעלית העיד כי הנתבע לא יאשר בשום פנים ואופן הפעלת מעלית שהתקן התפיסה שלה פועל רק בצד אחד (שם בעמ' 184).
גרונדשטיין אישר בעדותו:
"אם הוא (התקן התפיסה) לא תופס בצד אחד, אז אני לא מאשר את המעלית להפעלה, אני מבקש לסדר אותה (שם בעמ' 222 שורות 9-8).
3.5 חומר הראיות שבפניי מעיד כי התקן התפיסה של המעלית לא תוקן כדבעי בשלב כלשהו.
לתצהירו של שאול להב שהעיד מטעם הנתבע צורפה חוות דעת של אינג' יוסף רייפנברג מיום 14/11/02 (נספח ט' לתצהיר), ובפרק הממצאים בה נרשם בסעיף 3.1:
"התקן התפיסה פעל רק על אחת משתי הכוונות".
3.6 בסעיף 4 לחוות הדעת (כותרתו: "משמעות הליקויים שנמצאו") רשם אינג' רייפנברג:
"התקן תפיסה: יש לבצע כוונון פשוט של מרווחי הלסתות על מנת שיפעלו כשורה על שתי הכוונות. עם זאת, גם במצב הקיים יכול ההתקן למלא את תפקידו".
בסעיף 5 לחוות הדעת (כותרתו: "סיכום ומסקנות") ציין אינג' רייפנברג:
"הליקויים הקלים שנמצאו במעלית אינם יוצרים כל סיכון וניתנים לתיקון בקלות...המעלית בנויה כהלכה והינה בטוחה לחלוטין לשימוש".
3.7 מסקנותיו של אינג' רייפנברג אינן עולות בקנה אחד עם עדויותיהם הברורות של מגנוס, טנר וגרונדשטיין - כולם עדי הנתבע - אשר קבעו חד משמעית כי אין להפעיל מעלית שהתקן התפיסה בה פגום.
יתר על כן, מהוראות התקן המתייחסות להתקן התפיסה ולחוזק הכוונות, משתמעת דרישה בלתי מתפשרת, הנה כי כן נקבע בפרט 701 של התקן:
"תא המעלית יצויד בהתקן תפיסה אוטומאטי התופס את הכוונות ומסוגל לעצור את התא ולהחזיקו עמוס בכל עומס עד לעומס המקסימאלי המותר".
בפרט 801.2 של התקן נקבע:
"חוזק הכוונות: הכוונות ואביזריהם ייעשו כך שיעמדו במאמצים המופעלים עליהם בזמן פעולת המעלית, ובכוחות המופעלים על ידי התקני התפיסה...".
נמצאנו למדים כי התקן מחייב תפיסה של שתי הכוונות גם יחד.
3.8 מסקנתי היא איפוא כי אין לחוות הדעת של אינג' רייפנברג על מה שתסמוך, וכי מסקנתו לפיה "המעלית בטוחה לחלוטין לשימוש" הינה בלשון המעטה נמהרת ובלתי מדויקת.
3.9 ליקוי נוסף שזכה לסיקור נרחב במהלך העדויות, עניינו במרווחים האופקיים בין תא העלית ובין הפיר.
לעניין זה נקבע בפרט 901.1 לתקן:
"המרווח האופקי בין תא המעלית לבין קירות הפיר או בין התא לבין חלקים בולטים במבנה הפיר יהיה 20 מ"מ לפחות..."
3.10 בחוות הדעת של אינג' יהלום (נספח ב' לכתב התביעה) ציין האחרון כי המרווח האופקי בין קצות הפחים (המחברים את כוונות המשקולת לקיר הפיר) - ובין התא משתנה מנקודה לנקודה החל ב-10 מ"מ וכלה במרחק מעל 20 מ"מ (סעיף 4.6 לחוות הדעת).
אינג' קנדלר מטעם הנתבע, אישר קיומו של ממצא זה בחוות דעתו, והודה כי מדובר בחריגה מדרישת התקן, הגם שהוא התייחס אליה בסלחנות (עדותו בעמ' 348).
בסעיף 5.4 לחוות הדעת, עמד יהלום על הסיכון הגלום בקיטון המרווח האופקי וציין:
"מרווח קטן יותר עלול לגרום להיתקלות התא או המשקולת, תוך כדי נסיעה, במכשול הבולט, שכתוצאה מההיתקלות יגרמו נזקים ומפגעים".
3.11 אינג' רייפנברג תיעד אף הוא בחוות דעתו את הליקוי האמור (פסקה 3.2 לפרק הממצאים), הגם שקבע כי אין בכך סיכון, לטעמו הפגם הוא פשוט ביותר ואינו גורע מתקינות המעלית והגדרתה כבטוחה לשימוש.
גם קביעתו זו של רייפנברג אינה מתיישבת עם עמדה ברורה בה נקטו עדי הנתבע:
המהנדס גרונדשטיין הודה בעדותו כי קודם לסילוק הליקוי האמור, אסור להפעיל את המעלית (שם בעמ' 224), וכמוהו העד טנר (עדותו בעמ' 185-184), והעד סוויסה(שם בעמ' 8).
העד מגנוס הודה בעדותו כי אין לאפשר הפעלת המעלית קודם לתיקון הליקוי במרווחים (שם בעמ' 408), הגם שבהמשך עדותו קבע כי אין מדובר בליקוי בטיחותי במידה המחייבת השבתת המעלית (שם בעמ' 450).
3.12 אני פוסק כי הוכח להנחת דעתי כי הסטייה ממידת הרווח האופקי חייבה הטלת איסור על הפעלת המעלית.
ה. קשר סיבתי בין ההיצג שערך הנתבע ובין נזקי התובעים
1. חומר הראיות שבפניי מעלה כי התובעים פנו באופן חוזר ונשנה, הן ליצרן המעלית והן לנתבע, בתלונות שמטרתן להתריע על אי תקינותה של המעלית.
2. שעשוע צירף לתצהירו את מכתבי ב"כ מיום 11/11/01 (נספח ו' לתצהיר) ומיום 21/11/01 (נספח כ"ג לתצהיר). בשני המכתבים גם יחד, התריעו התובעים כי השימוש במעלית עלול לסכן חיי אדם.
3. במכתבו מיום 20/12/01 (נספח כ"ו לתצהיר שעשוע) שמוען לתובעים, קבע מר וכטל יעקב, מנהל אגף תעשייה בנתבע לאמור:
"לסיכום: המעלית הנדונה מתאימה לדרישות התקן ולא נמצא בה פגם בטיחותי כלשהוא".
בהינתן כי עמדה זו שגרס הנתבע אינה מדויקת (בלשון המעטה), אין ספק כי מובנה בה היגד לפיו לשיטתו של הנתבע, לא חלה כל מניעה בטיחותית להפעלת המעלית.
4. על יסוד קביעה זו, סבורני כי גרסת הנתבע לפיה נותק מעגל הקשר הסיבתי לאחריותו, כשהיא מנומקת בטענה שהתובעים לא נסמכו על חוות דעתו של הנתבע (קרי אישורו להפעלת המעלית) - אין לה על מה שתסמוך.
5. אכן התובעים לא הסכימו לחוו"ד של הנתבע, ואפילו התקוממו כנגד ממצאיה בכל מאודם. עם זאת, עמדתה של הפסיקה לגבי הקשר הסיבתי שבין הצגת מידע מטעה מזה ונזק שנגרם בעקבות פרסום המידע, הינה רבת אנפין; הנה כי כן, נפסק בע"א 80/87 זלסקי נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ראשל"צ, פדי' מ"ה (4) 604:
"...דעתי היא שלא רק שהוועדה המקומית הייתה יכולה לצפות אפשרות של שימוש בהיתר הבניה העקרוני לצורך מכירת החלקה לקבלני בניין, אלא היה עליה לצפות אפשרות כזאת. צפיות משולבת זאת במובן הפיסי ובמובן הנורמטיבי הייתה צריכה להיות לא רק לגבי אפשרות השימוש בהיתר הבניה העקרוני, אלא גם לגבי הנזק שעלול להיות כרוך בכך. ואכן כבר נאמר "שאין כל מניעה שהאינפורמציה תימסר לצד ב' תוך ידיעה שצד ג' הוא זה שיסתמך עליה או שצד ג' יהיה זה שיינזק עקב הסתמכותו של צד ב' על האינפורמציה..." (ההגדשה שלי - מ.ב.ח.).
6. החלת עמדה זו לענייננו, מביאה לידי המסקנה כי אישור ההפעלה שניתן על ידי הנתבע ליצרן המעלית, טומן בחובו פוטנציאל להיווצרות נזק במארג הנסיבות בו עסקינן, דהיינו הסתמכותו של יצרן המעלית על אישור הפעלה מוטעה ומרושל שניפק הנתבע ליצרן המעלית ואחיזתו של האחרון באישור זה כעילה לחוסר המעש שנקט, תפשה את התובעים בכף הקלע שחייב אותם להימנע מהפעלת מעלית פגומה על הנזק הכלכלי שגלום בכך.
7. בחינת טענת הרשלנות
7.1 מן האמור עד כאן עולה כי הנתבע הכשיר למעשה הפעלת המעלית חרף ליקויים בהתקנתה, ובכלל אלו שגלום בהם פוטנציאל סיכון למשתמשים.
7.2 חרף זאת טען הנתבע כי אין לשעות לתביעת התובעים נגדו. עמדה זו נימק הנתבע כדלקמן:
7.2.1 הנתבע אינו חב חובת זהירות כלפי התובעים, ומשכך אין לחייב אותו בנזקיהם הנטענים.
7.2.2 לחלופין, אין כל קשר סיבתי בין הרשלנות המיוחסת (והמוכחשת) לנתבע, לבין הנזקים שנגרמו לתובעים.
7.2.3 התובעים יכלו, חרף טעותו של הנתבע בהכשרת המעלית, לתקנה בהוצאה זניחה ובכך לנטרל את הנזק שנגרם להם כתוצאה מהשבתתה, ולמצער למזערו לשיעור זניח.
בעוד ששתי הטענות הראשונות נועדו לשמוט לחלוטין את הקרקע מתחת לתביעה, הרי שהטענה השלישית עניינה בהקטנת הנזק.
אדון בטענות הנתבע ראשון ראשון אחרון אחרון.
8. אופיו של הנזק
8.1 לשיטתו של הנתבע, הנזקים להם טוענים התובעים אינם מן הסוג לגביהם יש לייחס לנתבע יכולת ציפייה ככאלו הנופלים לתחום הסיכון שיצרה התנהגותו.
ביישומה הפשטני, גורסת הטענה כי יש להבחין בין נזק גוף למשתמש הנובע מתקלה תוך כדי השימוש במעלית מזה, ובין נזק כספי שהורתו בהימנעות מהפעלתה גרידא.
הנתבע גרס איפוא כי באין חולק על העובדה כי התובעים לא סבלו מנזק כלשהוא בגין הפעלת המעלית, הרי שבבחינת אחריותו של הנתבע לנזק הכלכלי שנגרם להם בשל הימנעות מהפעלתה, יש לבחון אם התנהגותו של הנתבע הינה בבחינת הגורם המכריע לנזק, וסוגיה זו תיבחן על אובני המבחנים המקובלים, קרי מבחן השכל הישר, מבחן הסיכון, ומבחן הצפיות.
8.2 קודם שאדרש לקביעה זו, ראיתי לנכון לעמוד ולו בקצרה על הנפקות שיש לייחס לעובדה שנזקם הנטען של התובעים הינו בבחינת נזק כלכלי טהור, להבדיל מנזק פיסי או גופני. הצורך בסטייה קצרה זו מדרך המלך, נובע מן העובדה שעצם ההכרה בנזק כלכלי הנובע מרשלנות אופיינה בפסיקה האנגלית "בתנועת שבשבת" שבסיסה נטישת הגישה המכירה באחריות לנזק הכלכלי ולמצער הגבלתה. (ראו לעניין זה חיבורה של ד"ר תמר גדרון עוולת הרשלנות ונזק כלכלי טהור - הפרקליט מ"ב (א), 126).
8.3 במאמרה המקיף מבקרת המחברת את העמדה של הפסיקה האנגלית אשר בפועל שוללת פיצוי בגין נזק כלכלי ברוב המקרים (שם בעמ' 135), וטוענת כי אין לעמדה זו כל הצדקה משפטית או כלכלית (שם בעמ' 184).
יתר על כן, בהתייחסה לפסיקה הישראלית גורסת המחברת כי זו הכירה באופן מושגי בנזק כלכלי כעולה מן ההלכה בע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון (פדי' ל"ט (1) 113) ואף אישרה למעשה פיצוי בגין נזק כלכלי טהור (השוו: ע"א 593/81 מפעלי רכב אשדוד נ' צייזיק ואח' פדי' מ"א (3), 169), שם הוכר נזק שבמהותו הינו כלכלי, דהיינו תשלומי יתר ששילמו יבואנים לבעלי אוניות בגין עיכוב פריקתן בשל שביתה.
סבורני איפוא כי אין בעובדה שהתביעה בפניי עניינה בפיצוי בגין נזק כלכלי גרידא ?כדי לסייג מחבותו של הנתבע.
8.4 נחזור לנקודת המוצא: כלום מודעותו המוכחת של הנתבע לעובדה לפיה התובעים מחזיקים בדעתם כי המעלית לוקה בליקויי בטיחות, כמו גם העובדה כי הנתבע אישר את הפעלתה, הגם שהליקויים לא תוקנו, מבססים עילת רשלנות נגד הנתבע חרף העובדה כי זה לא ייצר את המעלית ולא התקין אותה בבית התובעים?
8.5 סבורני כי התשובה לשאלה זו הינה בחיוב:
לשיטתי אין להגביל את חובת הזהירות שחלה על הנתבע אך ורק לגבי התוצאה הצפויה מהפעלת מעלית בלתי תקינה. מעמדו המיוחד של הנתבע כמנסח תקנים, הוראות בדיקה והפעלה וכ"רגולאטור על" שתפקידו לאמת את התקיימות דרישות התקן לגבי כל מעלית, הינה בבחינת שטר ושוברו בצידו ומעלה עליו כי היה חייב לצפות שהתובעים, כבעלי דירות אחראים, המודעים לפגמים שבמעלית - ימנעו מהפעלתה ומשכך - יגרמו להם נזקים כספיים שמקורם בהשבתת מעלית בבניין מאוכלס.
אמור מעתה כי יכולתו (או חובתו) של הנתבע לצפות את נזקם הכספי של התובעים "כעניין פיסי" , מניח גם את קיומה של הציפייה הנורמטיבית להתרחשותו של אותו נזק, ובכך מוסדה חובת הזהירות.
(השוו: ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון פדי' ל"ט (1), 143, שם בעמ' 129).
8.6 אני פוסק כי מודעותו המוכחת של הנתבע, הן לעובדה כי יצרן המעלית נאחז בהיתר ההפעלה הפגום שניפק הנתבע, והן לדרישותיהם החוזרות ונשנות של התובעים כי זה יחזור ויבחן את תקינות המעלית כתנאי סטטוטורי מוקדם להפעלתה, מקיימים את יסוד הציפייה הפיזית של הנזק, ומכאן שהוכחה חובת הזהירות.
בפרשת ועקנין (ע"א 145/80 פדי' ל"ז (1) 113) נקבע כי:
"חובת הזהירות הקונקרטית מתקיימת אך ורק לגבי סיכון בלתי סביר וזה הוגדר כאותו סיכון אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה באופן שהיא דורשת כי ינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו".
סבורני כי סיכוני שימוש במעלית בלתי תקינה, ראוי להיבחן במידת חומרה יתרה.
8.7 בתובענה בה עסקינן יכול היה הנתבע תוך שימוש בסמכויותיו על פי דין, ובכלל זה תוך הפעלת המפקח על הבטיחות בעבודה, לאסור על הפעלת המעלית כל עוד לא הוכח בפניו כי ליקוייה תוקנו והיא פועלת ללא דופי; עסקינן איפוא בהקדשת משאבים זניחים יחסית כדי למנוע הפעלת מעלית המסוכנת למשתמשיה, סבורני איפוא כי במקבילית הכוחות שבין "התועלת המופקת מן המעשה או המחדל" מול המשאבים והאמצעים הדרושים כדי למנוע את הנזק שנגרם בעטיו - נמצא כי הנתבע הפר את חובת הזהירות הקונקרטית בכך שהנפיק "תעודת הכשר" למעלית פגומה תוך התעלמות ממחאות התובעים, וביתר שאת תוך זניחת חובתו הסטטוטורית למזער עד למינימום את הסיכון הגלום בכך.
ו. הקשר הסיבתי שבין הפרת חובת הזהירות לנזקי התובעים
1. התובעים טוענים כי הכשרת המעלית על ידי הנתבע שימשה בידי יצרן המעלית עילה להימנעותו מביצוע תיקונים במעלית, וכי חרף העובדה ששלחו ליצרן מכתבים רבים בהם הלינו על הפגמים במעלית, הרי שבסופו של דבר לא זו בלבד שהמעלית לא תוקנה, אלא שלגרסתו של שעשוע יצחק, בנמקו את הצורך בהגשת התביעה כנגד הנתבע:
"לא נותרה לי ברירה אלא לתבוע אתכם, כי הם (היצרן - מ.ב.ח.), כל פעם שפניתי אליהם הם אמרו לי האישור של המעלית מכון התקנים נתן לנו אותה. אז אם אני אתבע אותם אז הם עדיין יציגו את המסמך הזה שמכון התקנים אישר אותה" (שם בעמ' 130 לפרוטוקול).
2. ליבת טענתם של התובעים הינה איפוא כי בהנפיקו אישור הפעלה למעלית, סיפק הנתבע ליצרן עילה להימנע מתיקונה.
בהמשך עדותו נשאל שעשוע האם התובעים הם שהחליטו להימנע משימוש במעלית והשיב:
"לא אני החלטתי, הבאתי את חברת אפיק (מהנדס יהלום - מ.ב.ח.) והם אמרו לי שיש צורף להחליף את כל תא המעלית...אז אני לא רציתי על דעת עצמי להפעיל את המעלית שחס וחלילה לא יקרה משהו, אני לא רוצה להיות אחראי לזה"...(שם בעמ' 132).
3. גרסה זו מלמדת כי התובעים עיגנו את תחושתם (הבלתי מקצועית) בדבר סיכוני הפעלת המעלית בחוות דעתם של מומחה לדבר, ועל יסודה גמלה החלטה בליבם להימנע מהפעלתה.
4. הנתבע טען בסיכומיו כי התובעים בחרו שלא להסתמך על חוות דעתו של הנתבע (תסקיר הבדיקה שנמסרה ליצרן המעלית אך לא נמסר לתובעים), וכי גם בכך יש כדי לנתק את מעגל הקשר הסיבתי (סעיפים 43-38 לסיכומי הנתבע).
טענה זו, השובה את העין ממבט ראשון, מתעלמת במופגן מעדותו של שעשוע לפיה נמנע היצרן מתיקון המעלית תוך שהוא נאחז בתסקיר הבדיקה שניפק הנתבע; משנמנע היצרן מתיקון ליקויי המעלית, הרי שחרף העובדה שהתובעים ביססו הימנעותם מהפעלתה על חוות דעת שקיבלו ממומחה מטעמם - אין לומר כי ניתק הקשר הסיבתי שבין הפרת חובת הזהירות של הנתבע ובין הנזק שנגרם לתובעים.
תימוכין למסקנתי זו אני מוצא בעמדת בית המשפט בפרשת פאר הנ"ל שם נקבע בזיקה למבחן הציפיות:
"על פי מבחן הציפיות, קשר סיבתי בין האשם לבין הנזק מתקיים כאשר המעוול צריך היה לצפות כי כתוצאה ממעשהו ייגרם הנזק. הקשר הסיבתי לא ינותק גם אם אחד הגורמים לנזק היה מעשה של אחר שנעשה ברשלנות חמורה, בפזיזות, או אף במתכוון אם מעשה זה היה בגדר ציפייתו הסבירה של המעוול".
5. אני פוסק איפוא כי אין ברשלנותו של יצרן המעלית בהימנעותו מתיקון הליקויים, כמו גם בקבלת חוות דעת עצמאית על ידי התובעים, לאישוש תחושתם בדבר הסיכון שבהפעלתה - כדי לנתק את הקשר הסיבתי שבין רשלנותו של הנתבע מזה ונזקי התובעים מזה.
בנתון לכך אני פוסק כי עלה בידי התובעים לבסס טענת רשלנות נגד הנתבע, כמו גם את טענת הקשר הסיבתי שבין רשלנות הנתבע מזה, ונזק התובעים מזה.
ז. הפרת חובה חקוקה
1. התובעים טוענים כי הנתבע עוול כלפיהם גם בהפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין").
לצורך ביסוס טענה זו נסמכו התובעים על שורה של חיקוקים (כמפורט בפרק ה' סעיף 3.3 לסיכומי התובעים).
התובעים אף הטעימו כי החיקוקים שפרטו נועדו לטובתם או להגנתם, וכי הפרת החובה החקוקה גרמה לנזק מסוגו ומטבעו של הנזק שנגרם להם.
2. סבורני כי אין בידי התובעים להסתמך על עילה זו:
גם אם אצא מנקודת הנחה לפיה החיקוקים שמנו התובעים עונים על התנאי כי "לפי פירושם הנכון" הם נועדים לטובתם או להגנתם של התובעים, לא שוכנעתי כי ההפרה גרמה לתובעים נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו התכוון החיקוק.
עסקינן, כמבואר לעיל, בנזק כלכלי טהור שבסיסו ההימנעות מהפעלת המעלית דווקא בעוד שהחיקוקים הנ"ל נועדו רובם ככולם להבטיח את שלמות גופם של המשתמשים במעלית.
(השוו: מאמרה של ד"ר עבר שירה הפרת חובה חקוקה - דיני הנזיקין העוולות השונות בעמ' 59-57, וכן השוו ע"א 610/02 מפעל הפיס נ' לוטונט מועדון חברים בע"מ פד' נ"ז (5) שם בפסקה 22).
ח. גרם הפרת חוזה
1. התובעים טוענים בנוסף כי הנתבע עוול כלפיהם בכך שביודעין ובלא הצדק סביר גרם ליצרן המעלית שיפר חוזה מחייב שנכרת בינו לבין התובעים, וכי כתוצאה מכך נגרם לתובעים נזק ממון.
לביסוס טענתם זו הנסובה על הוראות סעיף 62(א) לפקודת הנזיקין, טענו התובעים כי על פי תנאי המסירה של המעלית כפי שנקבעו בהסכם שבינם ובין יצרן המעלית, יש לבדקה באמצעות בודק מוסמך מטעם משרד העבודה והרווחה, וכי חרף העובדה שנתגלעו בה פגמי הבטיחות, היא אושרה לשימוש על ידי הנתבע, וכי יצרן המעלית נסמך על אישורו של הנתבע הגם שהתקין מתקן מסוכן שאינו ראוי לשימוש כמעלית, ואף תבע מן התובעים את התשלום הסופי הנקוב בהסכם שבין התובעים ליצרן המעלית.
2. אטעים כי התובעים בכתב התביעה המתוקן הינם שעשוע חביבה ומאיר שהינם בעלי הבניין בו הותקנה המעלית.
בסעיף 1 בפרק ב' לכתב התביעה המתוקן טענו התובעים כי התקשרו בהסכם מיום 13/10/98 עם יצרן המעלית.
ההסכם האמור צורף כנספח א' לכתב התביעה, וכל המעיין בו ימצא כי המתקשרים אינם התובעים, אלא שעשוע איציק וניסים שהינם ילדיהם של התובעים.
הנתבע טען בכתב ההגנה המתוקן כי התובעים לא התקשרו עם יצרן המעלית בהסכם, ומכאן שתביעתם מכוח עוולת גרם הפרת חוזה, משוללת כל יסוד.
3. סבורני כי בבחינת רכיבי העוולה הקבועה בסעיף 62(א) לפקודת הנזיקין, אין לה לתביעה על מה שתסמוך, שכן הופרך הרכיב שעניינו כריתת הסכם מחייב בין התובעים ליצרן המעלית.
אני רואה איפוא לדחות את טענת התובעים בעילה זו.
ט. חובת הקטנת הנזק
1. הנתבע טוען כי התובעים לא יצאו ידי חובתם להקטנת הנזק שנגרם להם. הנתבע אף מרחיק לכת בטענתו וגורס כי התובעים נקטו מדיניות מכוונת למנוע מבעד יצרן המעלית לתקן את ליקוייה.
גירסה זו האחרונה - לא בוססה בראיות כלשהן ועומדת בסתירה לעדותו של להב, לפיה חרף פניות חוזרות ונשנות, נמנע יצרן המעלית מלתקנה.
מימד נוסף להפרת חובתם של התובעים להקטין את נזקם תולה הנתבע בטענתו לפיה הימנעותם של התובעים לשלם ליצרן את יתרת התמורה בעבור המעלית בסכום של 8,000 - מנעה מבעדם, על פי גרסתו לקבל את הבעלות במעלית ובכך לאפשר פירוקה וסילוקה מן הבניין.
2. חובתו של הניזוק לנקוט צעדים סבירים להקטנת נזקו אינה מוטלת בספק. המקור הסטטוטורי לבחינתה מצוי בהוראות סעיפים 65, 68 לפקודת הנזיקין.
נפקותו של העיקרון בדבר חובת הקטנת הנזק הינו כי כל סכום נזק הנובע מהזנחתו של התובע את חובתו לנקוט באמצעים סבירים להקטנת הנזק, תפעל לחובתו בהקטנת סכום הפיצוי.
3. בבחינת חובת הניזוק להקטין את נזקו מוסדו מספר עקרונות. ב-ע"א 2590/90 שוש ניסים נ' עו"ד דניאלי פ"ד מ"ח (3) 846, הזכיר בית המשפט לצד מבחן הצדק המופעל במסגרת סעיף 65 לפקודת הנזיקין, גם את מבחן האשמה המוסרית ואת תרומת התנהגותם של בעלי הדין לנזק שנגרם.
4. בחינת יישומם של מבחנים אלו על המקרה בו עסקינן, מחייב מיקוד נקודת הזמן בו עמדו התובעים נוכח ההסתברות שהפרת החובה כלפיהם הבשילה לכדי עובדה מוגמרת, בה יש לעמת זו מול זו את העלות הכספית הדרושה לסילוק של גורם הנזק מזה, מול סכום הנזק הכלכלי שנגרם לתובעים מזה.
5. התובעים טענו כי נבצר מהם לדרוש את סילוק המעלית הפגומה כייוון שיצרן המעלית היתרה בהם כי "אסור להם לגעת במעלית" בגלל שלא שילמו את יתרת מחירה בסך 8,000 - (שם בעמ' 134).
טעם נוסף שגרסו לו התובעים כעילה לחוסר המעש מצידם לסלק את המעלית, עניינו בטענתם כי הניחו שסילוקה תגרום לנזק ראייתי, קרי כי בכך יבצר מהם להוכיח שהמעלית פגומה ו/או כי יואשמו בבידוי ראיות (עמ' 82, 83 לסיכומי התובעים).
6. חוששני כי אין בידי לקבל את טענות התובעים, אלא כברת דרך.
לשיטתי ניתן היה לצפות כי התובעים הטוענים כי מעלית בלתי כשירה עומדת על דרכם במכירתם ו/או השכרתם של הדירות בבניין - יפעלו באורח סביר לסילוקה, וזאת יכלו לעשות על ידי תשלום ליצרן המעלית את יתרת התמורה בסך 8,000 ?.
הוא הדין לגבי טענת התובעים באשר לחשש מבידוי ראיות ו/או נזק ראייתי.
בידי התובעים הייתה מאז יום 20/1/02 חוות דעת של מומחה מטעמם המפרט את ליקויי המעלית, וכן אוסף מרשים של תיעוד בתמונות המלמד על פגמיה, מכאן שהעוקץ המובנה בטענתם לגבי הנזק הראייתי ו/או בידוי ראיות - ניטל במידה מרובה.
7. אזכור ואזכיר כי תביעת התובעים מתבססת על נזק כלכלי שיגרם להם; נזק זה הוערך בשתי חוות דעת נפרדות שהוגשו לטענתם האחת לגבי ירידת הערך המיוחסת למכירת דירות לאחר תקופת שכירות בת שנתיים - בסכום של 65,000$ (חוות דעת השמאי ארז אבירן), והשנייה (חוות דעת של רו"ח קוממי) בהתייחס להפסדי הריבית בגין עיכוב במכירת הדירות למשך אותה תקופה, בסכום של 788,116 - לפי חלופה אחת, וסכום של 92,405 - לפי חלופה אחרת.
ככללו של דבר, ערכו התובעים חישובי נזק לתקופה שראשיתה ביום קבלת אישור האכלוס בבניין (27/3/01) ועד לשנתיים שלאחר מכן, דהיינו עד ליום 27/3/03.
8. בבחינת ציר הזמן סבורני כי ניזקם של התובעים התגבש במועד בו הועמדו על עמדתו הנחרצת של הנתבע לפיה המעלית כשירה לשימוש, וזאת במכתבו מיום 20/12/01; גם אם אלך כברת דרך נוספת לקראת התובעים, ניתן להבין כי תקופה קצרה לאחר מכן, ביום 20/1/02 הייתה בידם חוות דעת המאשרת את חששותיהם מפני הפעלת המעלית הפגומה, וכי הם יכלו להחליפה באחרת, בתוך פרק זמן סביר המוערך על ידי בכ-45 יום.
9. לדעתי, בין אם נחיל על עובדות המקרה את מבחן הצדק ו/או האשם המוסרי, ובין אם ננקוט בגישה הבוחנת את תרומתם היחסית של התובעים מזה והנתבע מזה, לנזק הכלכלי שנגרם לתובעים, הרי שקו פרשת המים שעד אליו יש לראות בנתבע אחראי לנזק הינו יום 30/3/02, וכי כל נזק כלכלי שנצבר החל ממועד זה ואילך, כלוא במסגרת התקופה שבגדרה חלה על התובעים לנוכח עמדתם של יצרן המעלית והנתבע - החובה לסלק את המעלית ולהתקין תחתיה חדשה.
10. הנתבע טען בסיכומיו כי הנחת העבודה של השמאי אבירן, לפיה לא ניתן להתקין בבניין מעלית, הינה שגויה, וכי יש להגביל את נזקי התובעים לעלות המשוערת של מעלית חליפית (שם בעמ' 14 לסיכומי הנתבעים). עמדה זו אינה מקובלת עלי, שכן היא מעקרת את הנתון הרלבנטי ביותר לחישוב נזקם הכלכלי של התובעים, קרי, פרק הזמן שחלף בין המועד שבו יכלו לאכלס בניין שבו פועלת מעלית, ובין המועד בו התגבשה אצל התובעים ההכרה כי הנתבע מסרב להכיר בליקויי המעלית, חרף הראיות הברורות לקיומם, בעוד שיצרן המעלית מסרב לתקנה.
11. הנתבע ממשיך וטוען כי קריסת נקודת המוצא של השמאי מביאה למעשה גם לקריסת חוות דעת של רו"ח קוממי בבחינת "בנפול הסוס נופל גם רוכבו".
גם טענה זו, לאו טענה היא באשר נקודת המוצא של השמאי אבירן לפיה עד למועד מסוים לא ניתן להתקין בבניין מעלית חליפית, מקובלת עלי, כמוסבר לעיל, בכפוף לסייג לפיו החל מיום 30/3/02 יש להחזיק את התובעים כמי שיכלו להתקין מעלית אחרת בבניין.
במאמר מוסגר אטעים כי התובעים לא תבעו בתביעתם רכיב של עלות התקנת מעלית חלופית.
י. גובה הנזק
1. ירידת ערך הגלומה במכירת דירות לאחר השכרה.
1.1 נקודת המוצא של השמאי אבירן בהערכת הנזק שנגרם לתובעים היא כי בהינתן שאין בבניין מעלית, יטו התובעים להימנע ממכירת הדירות בבניין, ויעדיפו להשכירן , שאז לא יעלה בידם למכור את הדירות כחדשות אלא דירות משומשות, ומכאן נגזרת ירידת ערך בשיעור של 6.5%, המגלמת הפחתת מחיר דירה חדשה מול דירת יד שנייה במפרט זהה למשך תקופה בת שנתיים, דהיינו סכום של 65,000$ (סעיפים 8.9-8.15 - 1-9 לחוות דעת ועדותו בעמ' 40-41).
את ערכן המצרפי של הדירות החדשות, העריך השמאי לסכום של 1 מיליון דולר.
1.2 עמדה שמאית זו לכשעצמה, לא עורערה בפניי במהלך חקירתו של אבירן, ואף לא הובאה חוות דעת לסתור. טענת הנתבע לפיה "יתכן ולא היה בדעת התובעים למכור את כל הדירות באותו מועד" (סעיף 64 בעמ' 14 לסיכומי הנתבע), לא זו בלבד שהינה ספקולטיבית בבסיסה ולא נעשה כל מאמץ לאששה, אלא שהתפיסה הבסיסית שבחוות דעת אבירן הינה תקפה לגבי כל מועד בו תימכרנה הדירות, שכן נקודת המוצא של אבירן הינה כי הדירות תימכרנה במועד כזה או אחר (עדות אבירן בעמ' 47), לאחר שערכן יופחת בשל השימוש בהן כדירות מושכרות.
1.3 אבירן לקח בחשבון בחוות דעתו חישוב ירידת הערך ומכירה לאחר שנתיים של השכרה, דהיינו ביום 27/3/03 או בסמוך לכך.
כאמור לעיל, פסקתי כי לו פעלו התובעים בשקידה סבירה להקטנת נזקם - היה עולה בידם להתקין מעלית חלופית ותקינה עד יום 30/3/02.
מכאן שאת סכום ירידת הערך הגלום בהפחתת ערכה של דירה מושכרת, יש להעמיד על תקופה של שנה אחת בלבד, אשר במהלכה נגרמה לדירות ירידת ערך בשיעור קטן יותר, הנגזר באופן יחסי ממשך התקופה המקוצרת שבאחריות הנתבע, ומכאן שאני מעמידה על שיעור של 4% בלבד, דהיינו סך של 40,000$.
התוצאה היא שעל הנתבע לשלם לתובעים פיצו בסך של 40,000$ בגין ירידת ערך הדירות.
2. הפסדי ריבית בגין עיכוב במכירת הדירות
2.1 בחוות דעתה ערכה רו"ח קוממי חישוב המבטא את ההפסד הגלום בהפסד ריבית דולרית שיכלו התובעים לקבל בגין התמורה הפוטנציאלית שהייתה מניבה מכירת הדירות בבניין (בסכום של 1,000,000$), לתקופה בת כשנתיים מיום 27/3/01 ועד ליום הכנת חוות הדעת - 24/3/03.
2.2 רו"ח קוממי ערכה את חוות הדעת בהתייחס לשתי חלופות ריבית: האחת לוקחת בחשבון ריבית דולרית בשיעור של 11% לשנה, והשנייה ריבית שנתית בשיעור של 4%. במסגרת שתי החלופות קוזז סכום ההכנסות מדמי השכירות (עמ' 5,6 לחוות הדעת).
2.3 הנתבע תקף את מסקנות חוות הדעת במספר חזיתות, הן לעניין תקופת החישוב, והן לשיעור הריבית.
בהתייחס לתקופת החישוב פסקתי לעיל כי אין להשית על הנתבע אחריות לנזק כלכלי לגבי התקופה החורגת מיום 30/3/02.
2.4 עדותה של רו"ח קוממי (עמ' 34, 35) מעלה כי היא לא הייתה מודעת לדרך החישוב הגלומה בהוראת התיקון מיום 29/3/01 של חוק פסיקת ריבית והצמדה תשכ"א-1961, אשר סעיף 4(א) לו קובע כי שיעור הריבית הנפסקת על סכום במטבע חוץ או במטבע ישראלי כשהוא צמוד למטבע חוץ, יהא בשיעורים שיקבע שר האוצר בהתייעצות עם שר המשפטים, נגיד בנק ישראל, ובאישור וועדת הכספים או הכנסת.
מכוחו של סעיף 4(א) הנ"ל הותקנו ביום 9/3/03 תקנות פסיקת ריבית והצמדה (קביעת שיעור הריבית ודרך חישובה), התשס"ג-2003. תקנה 4 לתקנות אלו קובעת כי שיעור הריבית על סכום שיש לשלמו במטבע חוץ, יהיה, לכל רבעון, בשיעור ריבית ליבור בתוספת 1 נקודת אחוז.
אף קודם לכן נקבע ברע"א 29/98 שאוזכר בסיכומי הנתבע, כי קביעת ריבית בשיעור של 11% לשנה על סכום במטבע חוץ אינה ישימה ואינה מתאימה למציאות.
בדיקת שיעור ריבית הליבור באתר האינטרנט של בנק ישראל מעלה כי שיעור ריבית הליבור לאותה תקופה הינו חורג מ-2% בשנה.
2.5 אני פוסק איפוא כי לתובעים נגרם נזק כלכלי המתבטא בהפסד ריבית שנתית בשיעור של 2% על סכום בסך של 1 מיליון דולר מיום 27/3/01 ועד ליום 30/3/02, דהיינו סך של 20,000$, אולם כנגד זאת גבו התובעים תקבולי שכירות בסך של 28,200$ במהלך אותה תקופה (ראו פיסקה 7.2 לחוות דעת השמאי). מכאן שלתובעים לא נגרם למעשה נזק בגין הפסדי ריבית, שכן תקבולי דמי השכירות עלו על סכום הפסדי הריבית.
י"א. פיצוי בגין עוגמת נפש
תחת ראש נזק זה תבעו התובעים סכום בסך 100,000 ?.
התשתית העובדתית באשר להסתברות נזק זה לוקה עד מאוד בחוסר (ראו סעיף 4.3 לתצהירו של שעשוע יצחק).
בהעדר פירוט באשר למהות עוגמת הנפש שנגרמה לתובעים, איני רואה מקום לפסוק לתובעים סכום כלשהוא בגין רכיב זה.
י"ב. סוף דבר
1. על יסוד הממצאים והמסקנות אשר פורטו לעיל, אני פוסק כי הנתבע הפר חובת זהירות שהוא חב כלפי התובעים, וכי קיים קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות ובין הנזק הכלכלי שנגרם לתובעים.
2. עם זאת, מצאתי כי התובעים לא פעלו כמתחייב להקטנת סכום הנזק וכי יש לייחס להם אשם תורם בשל מחדלם להקטין את הנזק.
אני מחייב אפוא את הנתבע לשלם לתובעים את הסכומים כדלקמן:
סכום ירידת ערך הדירות 40,000$
סכום הפסד הריבית בניכוי תקבולי השכירות 0$
סה"כ: 40,000$
3. אני מחייב אפוא את הנתבע לשלם לתובעים את הסכום השקלי של 40,000$ בערכו ליום הגשת התביעה, דהיינו סך של 189,880 - בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין על סכום זה מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.
4. בפתיחת עדשה רחבה יותר לבחינת דרכו של הנתבע בפרשה זו, סבורני כי הממצאים אשר קבעתי כמפורט לעיל, מחייבים את הנתבע לבצע בדק בית נרחב ברענון ובהפנמת הליכי בדיקה ורישוי תקינים ומוקפדים של מעליות ומתקני הרמה, שכן עסקינן בדיני נפשות.
5. אשר להוצאות המשפט:
תביעתם של התובעים הסתברה להיות מנופחת ומוגזמת במידה ניכרת.
גם דרך ניהול התביעה על ידם, שאופיינה בהצגת חוות דעת רבות מספור, כשעלותן ניכרת (בסכום של כ-26,000 - כמפורט בפרק ג' לחוות דעת רו"ח קוממי) ובחקירות ממושכות ובחלקן מיותרות, לא עמדו ביחס הנאות למשקלם ולצורך הראייתי בהם - איננה מצדיקה פסיקת הוצאות אלא בסכום ההולם את התוצאה.
אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעים הוצאות משפט בסכום של 8,000 - ושכ"ט עו"ד בסכום של 22,000 ?.
הודעה זכות הערעור.
המזכירות תמציא עותק מפסק הדין לבעלי הדין.
ניתן היום 26 ביולי, 2007 (י"א באב תשס"ז) בהעדר הצדדים
בן חיים מרדכי, שופט
קלדן: ערן ז.
בתי המשפט
א 024969/03
בית משפט השלום תל אביב-יפו
26/07/2007
תאריך:
כב' השופט מרדכי בן חיים
בפני:
1. שעשוע חביבה
2. שעשוע מאיר
בעניין:
התובעים
בר און
ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
מכון התקנים הישראלי
הנתבע
סמואל
ע"י ב"כ עו"ד
פסק דין
א. מהות התביעה ועיקר טענות בעלי הדין
1. עניינה של התובענה שבפני בנזקים כלכליים אשר כנטען נגרמו לתובעים, מחמת סיכול יכולתם להפעיל מעלית שהותקנה בבניין מגורים ברח' ברנדיס בפתח-תקווה (להלן: "הבניין"), ואשר נטען כי הנתבע אישר ליצרן המעלית את הפעלתה שלא כדין, וחרף היותה משופעת בתקלות ובכללן תקלות בטיחות מהותיות.
התובעים, בעלי הזכויות במקרקעין הידועים כחלקה 300 בגוש 6355, הקימו על המקרקעין שבבעלותם בניין מגורים המכיל 8 דירות מגורים אותם היה בדעתם למכור לרוכשים.
בין השאר התקשרו התובעים בהסכם עם חברת "מעליות טל אלקטרה (ישראל) בע"מ" (להלן: "יצרן המעלית"), לרכישת מעלית שתותקן בבניין (להלן: "המעלית").
אין חולק כי המעלית הותקנה בבניין על ידי יצרן המעלית וכי בין התובעים דכאן ובין יצרן המעלית התקיימו הליכים משפטיים בתובענה אחרת, בגדרה תבע יצרן המעלית מן התובעים את יתרת סכום תמורת הרכישה בסך 8,000 ?.
התובעים טוענים כי כפועל יוצא ממעשיו ומחדליו של הנתבע, וכפועל יוצא מהימנעותם להפעיל בבניין את המעלית הפגומה, נגרמו להם נזקים כלכליים בסכום של למעלה מ-1 מיליון ?.
2. טענות התובעים בקליפת האגוז:
2.1 התובעים טוענים כי חרף מספר בדיקות שערך הנתבע במעלית, ואשר הניבו תוצאות המחייבות פסילת המעלית לשימוש, דחה הנתבע את טענות התובעים בדבר אי תקינות המעלית, ואישר אותה לשימוש. אישור זה, לשיטתם, ניתן שלא כדין, תוך מתן "הכשר" מלאכותי למעלית.
2.2 הפגם החמור ביותר במעלית נעוץ, לשיטת התובעים, במנגנון "התקן התפיסה" של המעלית, הוא מנגנון הבטיחות המונע נפילת תא המעלית במקרה חרום. התובעים טוענים כי במעלית נשוא כתב התביעה התקן התפיסה הינו פגום ולקוי עד כדי סיכון ביטחון המשתמשים.
2.3 התובעים הלינו על ליקויים נוספים ובכלל אלו חוסר מרווח מספק בין תא המעלית ובין דפנות הפיר, תא המעלית עקום באופן שאינו מאפשר שימוש בו, ופתחי האוורור שברצפת המעלית נחסמו בעת ריצוף התא והיא אטומה, לכניסת אויר.
2.4 בחוות דעת מטעם התובעים, קובע המומחה, המהנדס יהלום דב (להלן: "יהלום"), כי המעלית מסוכנת והשימוש בה אסור. כמו כן נקבע כי האחריות הישירה לליקויים שנמצאו, חלה על יצרן המעלית.
2.5 התובעים טוענים אפוא כי בנסיבות אלו לא עלה בידיהם למכור את הדירות בבניין אלא במחיר מופחת, המגלם שווי דירות בבניין נעדר מעלית, וכי על מנת להקטין את נזקיהם ניסו התובעים להשכיר את הדירות, אשר הושכרו בחלקן.
לגרסת התובעים, מכירת הדירות לאחר תקופת שכירות בת כשנתיים ימים - הסבה להם הן נזקים הכרוכים בירידת ערכן בסל מכירתן כדירות "יד שנייה" והן הפסדי מימון הנובעים מהעדר תשואת ריבית על תקבולי מכירת הדירות.
3. התובעים טוענים כי הנתבע ביצע כלפיהם את העוולות הבאות:
א. גרם הפרת חוזה - הנתבע גרם להפרת התחייבויותיו של יצרן המעלית כלפי התובעים, כאמור בהסכם שנעשה ביניהם, שכן האחרון סירב במפגיע לתקן את המעלית, חרף דרישות התובעים, בהסתמכו על האישור שנתן לו הנתבע.
ב. רשלנות "פושעת" - הנתבע התרשל בכך שנתן אישורו להפעלת המעלית שלא כדין, כשהיא איננה ממלאה אחר דרישות התקן, בלתי בטיחותית ומסוכנת לשימוש, תוך ביצוע בדיקות רשלניות ושטחיות.
ג. הפרת חובה חקוקה - הנתבע הפר את החיקוקים הבאים:
1. חוק האחריות למוצרים פגומים, תש"ם-1980;
2. חוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981;
3. חוק התקנים, תשי"ג-1953;
4. תקנון מכון התקנים הישראלי, תשי"ד-1954;
5. פקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש), תש"ל-1970;
6. הוראות והנחיות מפקח עבודה ראשי וממונה על מתן רישיונות למעליות במשרד העבודה;
7. תקן ישראלי למעליות ת.י. 24, 24.1 סעיף 502.7, לרבות תקני מעליות אירופאים ואמריקנים;
8. הוראות מפע"ר מיום 01.07.88, סעיף 2 פיסקה ג';
9. תקנות הבטיחות בעבודה (התקנת דלת בתא מעלית), התשנ"ג-1993;
4. התובעים טוענים שנגרמו להם הנזקים הבאים:
א. ירידת ערך הדירות אשר להוכחתה צירפו התובעים חוות דעת מומחה - שמאי המקרקעין אבירן ארז, שאמד את הפגיעה בשווי הדירות בסכום בסך של 65,000$ ארה"ב כולל מע"מ, דהיינו 308,555 ?.
ב. התובעים הצליחו להשכיר רק 4 מתוך 6 דירות, ונגרמו להם, לשיטתם, הפסדי תשואה על הסכומים הצפויים מתקבולי המכירות שסוכלו בהשוואה לדמי השכירות שגבו. לעניין זה צורפה חוות דעת מומחה נוסף - רואת החשבון קוממי רחל, שאמדה את הפסדי המימון במונחים של הפסדי ריבית מקובלת בשתי חלופות כדלקמן:
הפסד סכום ריבית בשיעור שנתי של 11%, המגלמת הפסד בסך 788,116 ?, והפסד סכום ריבית בשיעור שנתי של 4%, המגלם הפסד בסך 92,405 ?.
ג. התובעים עתרו גם לחיוב הנתבע בפיצוי בגין עוגמת נפש, בסך של 100,000 ?.
התובעים העמידו את תביעתם על סך: 1,196,671 ?.
5. טענות הנתבע:
5.1 הנתבע מכחיש קשר סיבתי בין הנזקים להם טוענים התובעים לבין מעשיו או מחדליו המוכחשים, ולשיטתו, אינו הוא חב באחריות מושגית או קונקרטית כלפי התובעים.
5.2 כמושכל ראשון טען הנתבע כי הפגמים במעלית, בטיבה, באיכותה ובתקינותה, אינם באחריותו כי אם באחריות יצרן המעלית.
5.3 הנתבע בדק את המעלית, ואישר את הפעלתה בעוד שהתובעים הם אלו שבחרו שלא להפעילה, ומכאן שנזקם לא נגרם להם כתוצאה מהסתמכות על בדיקת הנתבע או מהפעלת המעלית לאחר שאושרה, אלא מדובר בנזקים שיכלו להימנע אם היו התובעים מפעילים את המעלית. בהתנהגותם, נמנעו התובעים מלהקטין את נזקיהם.
5.4 הנתבע נדרש בכתב הגנתו לתיאור הבדיקות שביצע במעלית וממצאיהם:
5.4.1 לשיטתו, בבדיקה הראשונה מטעמו נתגלו שני ליקויים: פתחי אוורור חסומים והעדר אישור של בודק חשמל למעלית.
5.4.2 הבדיקה השנייה נערכה על ידי מנהל ענף מעליות ומתקני הרמה, ולא על ידי בודק "רגיל", זאת לאור טענות התובעים בדבר אי תקינות המעלית. תפקידה של הבדיקה השנייה - לוודא תיקונם של הליקויים שנחשפו בבדיקה הראשונה, בניגוד לבדיקה הראשונה שהיא יסודית ומקיפה. בבדיקה זו נמצאו שני ליקויים נוספים: דסקיות חיבור תא המעלית לא התאימו לגודל הפתחים בתא, וסימני חלודה בשלד תא המעלית.
5.4.3 בהתאם לנוהל הבדיקות, תעודת הבדיקה נשלחה ליצרן המעלית, אשר הודיעה כי הליקויים תוקנו. לפי הנהלים, די בהודעה זו כדי להוציא תעודת בדיקה המכשירה את המעלית לשימוש, ואין צורך לבצע בדיקה חוזרת.
5.4.4 לעניין נסיבות הבדיקה השנייה, מציין הנתבע כי אין בעובדה שזו בוצעה בשעות הערב כדי להעלות או להוריד, שכן פיר המעלית חשוך בכל שעות היממה ולעולם בדיקתו תעשה בעזרת אמצעי תאורה.
5.4.5 הנתבע טוען כי התובעים לא אפשרו לו להשלים את הבדיקה השלישית וביקשו ממנו ומנציג יצרן המעלית לעזוב את הבניין, זאת על אף שהבדיקה תואמה מראש עם התובעים ובא כוחם דאז.
5.5 הנתבע טוען כי יהלום, ביצע את הבדיקה במעלית לראשונה למעלה מחצי שנה לאחר בדיקתו הראשונה של הנתבע, לאחר שבוצעו בה שתי בדיקות על ידי חברה חיצונית שפעלה מטעם התובעים, לאחר שבוצעו בה תיקונים שיש בהם כדי להשפיע ואף לפגוע בהתקן התפיסה של המעלית, ולאחר תום תקופת האחריות שניתנה למעלית על ידי הנתבע.
הנתבע טוען כי במצב דברים זה לא ניתן לייחס לו אחריות לתקינות המעלית.
5.6 כמו כן, טוען הנתבע כי יהלום בדק את המעלית ללא כרטיס הפיקוד שלה. מדובר בהליך מסוכן ומנוגד לנהליי עבודה, כאשר ללא כרטיס הפיקוד ספק אם ניתן לבדוק את פיר המעלית בדיקה שתהווה תשתית ראויה לחוות דעת. הדבר אף עולה מחוות הדעת עצמה של יהלום (מפנה לסעיף 4.1 ו-4.9 לחוות הדעת). בכך, לשיטת הנתבע, יש כדי לפסול מעיקרה את חוות הדעת של יהלום.
5.7 לחלופין, מפנה הנתבע למסקנותיו של יהלום בחוות דעתו, לפיהן האחריות הישירה לליקויים שבמעלית היא על יצרן המעלית, ולפיכך, תהה על מה ביססו התובעים את תביעתם כנגדו.
5.8 הנתבע מפנה לחוות דעת מטעם חברת אונקל, שהוזמנה על ידי יצרן המעלית כתגובה לתלונות התובעים לעניין הליקויים במעלית, ולפיה, על אף שהתקן התפיסה דורש כוונון, הרי שהוא יכול למלא תפקידו גם במצב הקיים, ומסקנת הבדיקה העלתה כי המעלית במצב טוב ובטוחה לשימוש.
עד כאן עיקר טענות בעלי הדין.
ב. המחלוקת
בעלי הדין פרשו בפני בית המשפט יריעת טענות ארוכת מוטה, באופן שהמחלוקת הטעונה הכרעה מחייבת להיזקק לסוגיות כדלקמן:
1. האם איתר הנתבע ליקויים במעלית שהיה בהם כדי לחייב השבתתה?
2. האם חרף זאת אישר הנתבע את הפעלת המעלית?
3. האם חלה על הנתבע חובת זהירות כלפי התובעים?
4. האם הפר הנתבע את חובת הזהירות האמורה?
5. השפעת ההתדיינות שבין יצרן המעלית ובין התובעים על התביעה דכאן.
6. בחינת העיקרון של הקטנת הנזק.
7. בחינת טענות בדבר הפרת חובה חקוקה וגרם הפרת חוזה.
8. גובה הנזק.
ג. מעמדו של הנתבע והמסגרת הנורמטיבית לפעילותו
על מעמדו של הנתבע ועל הסדרת פעילותו והנורמות החלות על פעילות זו, חולשות הוראות חוק התקנים, התשי"ג - 1953 (להלן: "חוק התקנים").
1. אעמוד בקצרה על ההוראות הרלבנטיות המובנות בחוק זה כדלקמן:
1.1 מכון התקנים (הנתבע) הינו תאגיד כשר לכל זכות וחובה ופעולה משפטית, ועומד לביקורתו של מבקר המדינה כאמור בסעיף 2 לחוק התקנים.
1.2 בסעיף 2(א) לחוק התקנים נקבע כי מטרתו של הנתבע הינה תקינה, והבטחת רמה נאותה של טיב המצרכים.
1.3 בסעיף 6 יוחדה לנתבע, ולו בלבד, הזכות לקבוע כתקן ישראלי , מפרט או כללים טכניים של תהליך עבודה (להלן: "התקן"), וכי הודעה על קביעת תקן תפורסם ברשומות.
1.4 בסעיף 8(א) לחוק נקבע כי שר המסחר והתעשייה רשאי להכריז בהכרזה שתפורסם ברשומות, על תקן (להלן: "תקן רשמי"), אם נוכח כי הדבר דרוש להשגת אחת מן המטרות שפורטו בסעיף, ובכלל זה שמירה על בטיחות הציבור.
1.5 בפסקה ה' של סעיף 8 נקבע כי משהוכרז תקן כתקן רשמי, יהיו ביטולו, החלפתו או שינויו, טעונים אישור בכתב של שר התעשייה המסחר והתיירות, ופרסום הכרזה על כך ברשומות.
1.6 בסעיף 9(א) לחוק נקבע:
"לא ייצר אדם מצרך שמפרט שלו נקבע בתקן רשמי, ולא ימכרנו...ולא ישתמש בו בכל עבודה שהיא, ולא יבצע עבודה שהכללים הטכניים של תהליכיה נקבעו כתקן רשמי, אלא אם התאימו המצרך או תהליך העבודה, לדרישות התקן הרשמי..."
1.7 בסעיף 12(א) לחוק נקבע:
"המכון וכל מי שאושר לעניין זה בכתב על ידי הממונה, רשאים לבדוק את מידת התאמתו של מצרך לתקן, או לתקן רשמי, ולתת תעודת בדיקה על כך".
1.8 עמדה בדבר הצורך בהתאמת מעלית לדרישות בטיחות ההפעלה, הובעה גם בסעיפים 59(א) ו-60 לפקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש), התש"ל - 1970.
אין חולק כי מכוח סמכותו על פי הדין, פרסם המכון את תקן ישראלי 24 (להלן: "תקן המעליות"), שפורסם בחודש אוקטובר 1987.
2. מהותו ותחום פריסתו של תקן המעליות
2.1 תקן המעליות מפרט הנחיות ייצור והתקנה של מעלית ופיר מעלית, וכן מגדיר רשימת תיוג מפורטת ומוכוונת בדיקות.
בנספח א' לתקן המעליות נקבע:
"בבדיקה הראשונה של המעלית לאחר התקנתה ולפני הפעלתה ובבדיקות התקופתיות, יש לוודא את התאמת המעלית לדרישות התקן כמפורט להלן".
להלן הובאה רשימת תיוג של בדיקות שיש לבצע הן במהלך הבדיקה הראשונה, והן במהלך הבדיקות התקופתיות.
2.2 נמצאנו למדים כי לנתבע יוחדה הסמכות הבלעדית לקביעת תקן המעלית ונוהל בדיקות הפעלתה. סמכות זו יוחדה לנתבע בלבד, ועל פיו יישק דבר.
ב"כ הנתבע הסכים בסיכומיו כי משהוכרז על תקן המעליות כתקן רשמי במסגרת סעיף 8 לחוק התקנים, הופך התקן האמור לנורמה משפטית מחייבת, שאין לסטות ממנה (ראו סעיף 10 בעמ' 7 לסיכומי הנתבע).
ד. דיון וממצאים
1. איתור ליקויים במעלית
1.1 התובעים טוענים כי הנתבע פסל את המעלית משימוש, על יסוד בדיקות שערך במועדים שונים.
בעקבות הזמנתה של יצרן המעלית טל לאשר את הפעלת המעלית, בדק עובד הנתבע, אינג' גרונדשטיין, את המעלית ביום 10/7/01, איתר בה ליקויים אשר לגרסתו די היה בהם כדי לאסור את הפעלת המעלית (עדותו בעמ' 205 לפרוטוקול שורות 16-14).
גרונדשטיין אף שלח ליצרן המעלית עותק של תסקיר בדיקה לפיו:
"על החברה חל איסור להפעיל את המעלית עד לסילוק הליקויים שמפורטים להלן" (נספח 1 לתצהירו).
1.2 ביום 13/11/01 חזר הנתבע ובדק את המעלית, הפעם באמצעות ראש תחום מעליות אצל הנתבע, המהנדס סוויסה. בתום בדיקתו, הוציא המהנדס סוויסה תסקיר בדיקה לפיו:
"על החברה חל איסור להפעיל את המעלית עד לסילוק הליקויים שמפורטים להלן".
במהלך עדותו בפני, אישר סוויסה כי החלטתו בדבר איסור השימוש במעלית תקפה לאור הליקויים שאיתר (עמ' 493).
1.3 הוכח בפני איפוא, כי הנתבע איתר ליקויים במעלית ואסר במפורש את הפעלתה; התובעים טוענים כי חרף עובדה זו, הוציא הנתבע ביום 13/11/01, מה שהגדיר תסקיר בדיקה "רטרואקטיבית" מיום 13/11/01, לפיו אישר הנתבע את הפעלת המעלית.
אישור זה (נספח ט' לתצהיר התובעים) נחתם על ידי אינג' גרונדשטיין, אשר ציין בתסקיר הבדיקה:
"מאשר כי ביום 13/11/01 בדקתי את המעלית המתוארת לעיל באופן יסודי.
מסקנות: על סמך הממצאים בבדיקה זו - אין התנגדות להפעלת המעלית".
1.4 תוכנו ההחלטי של תסקיר האישור הנ"ל עורער עד היסוד במהלך חקירתו של גרונדשטיין, אשר בעדותו הודה כי לא ביצע בדיקה במעלית ביום 13/11/01, וממילא אינו מודע לפרטי הבדיקה (שם בעמ' 216).
כזכור, אינג' סוויסה הוא שבדק את המעלית ביום 13/11/01, ואישר כי קיימים בה ליקויים מונעי הפעלה.
1.5 העד פיטר מגנוס, מי שכיהן בזמנו כמפקח העבודה הראשי במשרד העבודה (להלן: "מגנוס"), אישר בעדותו את הנחזה להיות ברור מאליו:
"אם האדם כלל לא היה נוכח במקום, ולא ביצע שום תהליך של בדיקה - זה לא תקין" (שם בעמ' 439).
1.6 לא למותר הוא להוסיף כי גרונדשטיין הודה בעדותו כי היה נמנע מלאשר את הפעלת המעלית, לו היה מאתר את הליקויים שאותרו בה, ותועדו בתסקיר הבדיקה של אינג' סוויסה (עדותו בעמ' 230-229).
1.7 בניסיון לתרץ את מתן אישור ההפעלה ללא בדיקה חוזרת של המעלית, טען הנתבע כי נסמך על הודעת יצרן המעלית, לפיה תוקנו הליקויים שתועדו ביום 13/11/01. (נספח ג' לתצהירו של סוויסה).
בתצהירו טען סוויסה:
"על סמך הודעתה של מעליות טל כי הליקויים סולקו, הוצאה על ידי המכון תעודת בדיקה חדשה...היות והליקויים היו קלים בחומרתם, והיות ומעליות טל הינה חברה שמערכת האיכות שלה מאושרת לפי תקן ISO-9002, די בהודעת פקס שלה על כך שהליקויים סולקו (לגבי ליקויים קלים), ואין צורך לבצע בדיקה חוזרת".
1.8 אני מתקשה לקבל טענה זו:
גם אם אניח לטובתו של סוויסה כי הליקויים שמצא היו קלים בחומרתם, הוא נתפס על הודאתו, לפיה היה בהם כדי לאסור על הפעלתה (שם בעמ' 494).
לא זו אף זו, מעדותו של סוויסה (בעמ' 491) עולה כי בהזדמנות קודמת, הוא לא היה מוכן להסתפק במערכת אישור האיכות של יצרן המעלית, לגרסתו:
"הודעתי לחברה שאני קובע שהמעלית תהיה מוכנה אני אבקש להגיע לשם לעדכן אותי, אני רוצה לבדוק את המעלית" (שם שורות 21-19).
1.9 הנתבע אשר ביקש לגונן על דרכי הבדיקה שנקט, טען בסיכומיו כי אין לייחס כל משמעות לעובדה שגרונדשטיין כלל לא נוכח במעמד הבדיקה ביום 13/11/01. לשיטתו "הבדיקה הראשונה היא הבדיקה היסודית, והבדיקות שלאחריה היה ומבוצעות, הינן אך ורק ביקורת לגבי סילוק הליקויים שאותרו במהלך הבדיקה הראשונה והיסודית" (שם בעמ' 20 לסיכומי הנתבע).
1.10 חוששני כי הסבר זה אינו עוצר כוח מול חומר הראיות.
בעדותו עומת גרונדשטיין עם העובדה שבדיקתו של סוויסה חשפה ליקויים שלא תועדו בבדיקתו הראשונה של גרונדשטיין, הגם שזה טען כי בדק את כל סעיפי התקן (שם בעמ' 205).
גרונדשטיין התקשה ליתן הסבר לעובדה שסוויסה תיעד ליקויים אחרים:
שאלה: "איך יכול להיות שנולדו ליקויים באמצע?
תשובה: אין לי הסבר לכך" (שם בעמ' 217).
1.11 שאול להב, מי שכיהן בתקופה הרלבנטית כמנכ"ל יצרן המעלית, הביע ספקות באשר להתפתחות ליקויים נוספים בין שני מועדי הבדיקה (עדותו בעמ' 281).
1.12 רצף עדויות זה מפרנס ממצא לפיו הבדיקה הראשונה שביצע גרונדשטיין לא הייתה מקיפה ו/או מדויקת, וכי בדיקתו של סוויסה חשפה ליקויים נוספים אשר לא תוקנו על ידי יצרן המעלית, ואשר חייבו למעשה את השבתתה.
2. אינדיקציות נוספות לחוסר הדיות בבדיקת הנתבע:
2.1 התובעים העלו טענות למכביר באשר להתעלמותם של מהנדסי הנתבע ממפרט הבדיקות (רשימת התיוג) של המעלית, ביניהן למשל בעניין בדיקת מנגנון התפיסה של המעלית בתנאי עומס מלא:
בניגוד להוראות התקן, לא ביצע הנתבע בדיקת מנגנון התפיסה של המעלית בעומס מלא.
גרונדשטיין הודה בעדותו כי למרות שהדרישה המופיעה בתקן הינה לבדוק את המעלית בתנאי עומס מלא, הרי על פי הנחיות שקיבל, לא בדק את המעלית בהתאם לדרישה זו (עדותו בעמ' 266-265).
2.2 בניסיון נואל ליטול את העוקץ מסטייה זו מהוראות תקן סטטוטורי, טען הנתבע בהסתמך על עדותו של מגנוס (עמ' 460-459), כי ועדות מקצועיות ציבוריות החליטו שדי בבדיקה כזו הנעשית באב טיפוס של המעלית, ואין צורך לבצעה לגבי כל מעלית בנפרד (עמ' 22 לסיכומי הנתבע).
אין בידי לקבל טענה זו, ומוטב היה לה שלא תישמע מאשר שנשמעה. אחרי ככלות הכל עסקינן בדרישה סטטוטורית, המעוגנת בהוראות סעיף 12(א) לחוק התקנים, ואין בכוחה של ועדה ציבורית, תהא מקצועית ונכבדת ככל שתהיה, לשנות ממנה.
2.3 הוא הדין בטענה כי בדיקת העמסה למעלית בוצעה על ידי יצרן המעלית. חוששני כי אין הנתבע רשאי להאציל סמכות שיוחדה לו בלבד - לגורם אחר, מה גם שמדובר בגורם שאינו נעדר פניות (יצרן או מתקין המעלית).
למעלה מן הדרוש אטעים כי שאול להב הודה בעדותו כי פרט לנתבע, אין בנמצא בפועל גוף אחר שמוסמך לבצע את הבדיקה הראשונה במעלית (שם בעמ' 281).
2.4 דוגמה נוספת שיש בה כדי לשפוך אור על חוסר האחידות בגישותיהם של גרונדשטיין וסוויסה (כאמור, שניהם בודקים מוסמכים מטעם הנתבע), מצויה בגילוי דעתם באשר למידת החומרה שיש לייחס לליקוי הנוגע לרווח המינימאלי המותר בין החלקים הקבועים בתוך פיר המעלית לבין תא המעלית.
בעוד שגרונדשטיין העיד כי הוא מאפשר הפעלה של המעלית חרף הסטייה ממידת המינימום תוך הפניית דרישה לתקנה (שם בעמ' 224-222), נקט סוויסה עמדה מחמירה וחד משמעית לפיה המעלית אסורה בשימוש (עדותו בעמ' 8 לפרוטוקול כפי שצוטטה בעמ' 223).
2.5 היבט נוסף המעיד על סטייה מן הנהלים המחייבים והמסגרת המוקפדת בה חייב הנתבע, מצוי בעובדה כי גרונדשטיין נטל חרות לעצמו למחוק מנוסח הטופס הרשמי של הנתבע את המשפט המורה על הזמנת בדיקה מחודשת של המעלית על ידי נציגי הנתבע, ובמקומו רשם:
"על החברה חל איסור להפעיל את המעלית עד לאחר סילוק הליקויים הנ"ל ודיווח בכתב" (מוצג נ/1 לתצהירו).
2.6 עדותו הפתלתלה של גרונדשטיין אשר ניסה לתרץ נוהג פסול זה (שם בעמ' 210-209), ובכלל זה טענתו כי ניתן להסתפק בדיווח על תיקון הליקויים ללא אימות של הנתבע כי אמנם תיקנו בפועל - אינה מתקבלת על דעתי.
2.7 ודוק: עסקינן בנוהלי בדיקה ורשימת תיוג אשר נקבעו בתקן רשמי פרי יצירתו של הנתבע עצמו, ואשר נועדו למזער עד למינימום סיכונים בהפעלתה של המעלית. מעבר לעובדה כי הנתבע נקט בדרך נפסדת בהעדיפו "קיצורי דרך" והנחות שונות באימות נתוני הבדיקה, הוא מצא לנכון לוותר על ביצוע בדיקות שונות; הנתבע סטה איפוא בהליכי הבדיקה של המעלית נשוא תביעה זו - מהוראות דין מחייבות המסדירות תחום המשיק לדיני נפשות.
2.8 אחד הגילויים הבולטים לסיכון הבלתי מחושב שנטל הנתבע, מצוי בעובדה כי חרף זאת שהנתבע נסמך על הודעת יצרן המעלית כי זה תיקן את הליקויים, טען שאול להב, כי יצרן המעלית לא ביצע כל תיקון במעלית (עדותו בעמ' 307-306 וכן בעמ' 313) שם העיד להב:
"לא ביצענו שום תיקון במעלית...גם לא כיוונים, לא תיקונים ולא כיוונים" (שורות 14-9 וכן תשובתו הקטגורית בעמ' 314).
3. המעלית לא הייתה ראויה לשימוש בכל נקודת זמן
3.1 התובעים טוענים כי חרף העובדה שהמעלית אושרה לשימוש על ידי הנתבע, היא הייתה פגומה באופן שהשימוש בה היה כרוך בסיכון ממשי למשתמש.
3.2 התובעים טענו אמנם לקשת רחבה של ליקויים ופגמים במעלית, אך דומה כי ליבת טענתם התמקדה במה שהגדירו "כפגם החמור ביותר במעלית - מנגנון התקן תפיסה" (סעיף ג-1 לתצהיר שעשוע יצחק).
בחוות הדעת של אינג' יהלום מטעם התובעים נאמר:
"...מנגנון התקן התפיסה הוא מנגנון הבטיחות מס' 1 של כל מעלית נוסעים. תפקיד המנגנון לתפוס את התא ולהדקו לכוונות, אם וכאשר התילוי של התא מתרופף ומשתחרר והתא נוסע כלפי מטה במהירות יתר...בתהליך נפילה. בבדיקה התהדק רק התקן תפיסה וצד שמאל של התא (צד וסת המהירות), ואילו בצד הימני נותר מרווח של 3-2 ממ' בין צבת התקן התפיסה ובין הכוונת..."
בעדותו הטעים יהלום כי לנוכח ליקוי זה, אין להפעיל את המעלית (עדותו בעמ' 94-93).
3.3 אין חולק כי על רקע הליקויים במעלית ובעיקר בשל הליקוי במנגנון התקן התפיסה, הוציא אגף הפיקוח על העבודה, ביום 25/2/02, צו בטיחות לפיו נאסר השימוש במעלית עד לתיקון כל הליקויים בה (נספח י"א לתצהיר שעשוע).
אגף הפיקוח על העבודה חזר ועמד על עמדתו לפיה אין להפעיל את המעלית קודם לתיקון הליקוי האמור (מכתבו של אינג' מגנוס מיום 24/12/02 - נספח י"ג לתצהיר שעשוע).
אינג' מגנוס שהינו נטול עניין אישי בתובענה זו, העיד כי אם מתקן תפיסה תופס רק בצד אחד, זו עילה להשבתת מעלית (שם בעמ' 405 שורה 11 וכן בעמ' 443 שורות 21-20, ועמ' 469 שורות 23-22).
3.4 גם העד ישראל טנר שעבד בתקופה הרלבנטית אצל יצרן המעלית העיד כי הנתבע לא יאשר בשום פנים ואופן הפעלת מעלית שהתקן התפיסה שלה פועל רק בצד אחד (שם בעמ' 184).
גרונדשטיין אישר בעדותו:
"אם הוא (התקן התפיסה) לא תופס בצד אחד, אז אני לא מאשר את המעלית להפעלה, אני מבקש לסדר אותה (שם בעמ' 222 שורות 9-8).
3.5 חומר הראיות שבפניי מעיד כי התקן התפיסה של המעלית לא תוקן כדבעי בשלב כלשהו.
לתצהירו של שאול להב שהעיד מטעם הנתבע צורפה חוות דעת של אינג' יוסף רייפנברג מיום 14/11/02 (נספח ט' לתצהיר), ובפרק הממצאים בה נרשם בסעיף 3.1:
"התקן התפיסה פעל רק על אחת משתי הכוונות".
3.6 בסעיף 4 לחוות הדעת (כותרתו: "משמעות הליקויים שנמצאו") רשם אינג' רייפנברג:
"התקן תפיסה: יש לבצע כוונון פשוט של מרווחי הלסתות על מנת שיפעלו כשורה על שתי הכוונות. עם זאת, גם במצב הקיים יכול ההתקן למלא את תפקידו".
בסעיף 5 לחוות הדעת (כותרתו: "סיכום ומסקנות") ציין אינג' רייפנברג:
"הליקויים הקלים שנמצאו במעלית אינם יוצרים כל סיכון וניתנים לתיקון בקלות...המעלית בנויה כהלכה והינה בטוחה לחלוטין לשימוש".
3.7 מסקנותיו של אינג' רייפנברג אינן עולות בקנה אחד עם עדויותיהם הברורות של מגנוס, טנר וגרונדשטיין - כולם עדי הנתבע - אשר קבעו חד משמעית כי אין להפעיל מעלית שהתקן התפיסה בה פגום.
יתר על כן, מהוראות התקן המתייחסות להתקן התפיסה ולחוזק הכוונות, משתמעת דרישה בלתי מתפשרת, הנה כי כן נקבע בפרט 701 של התקן:
"תא המעלית יצויד בהתקן תפיסה אוטומאטי התופס את הכוונות ומסוגל לעצור את התא ולהחזיקו עמוס בכל עומס עד לעומס המקסימאלי המותר".
בפרט 801.2 של התקן נקבע:
"חוזק הכוונות: הכוונות ואביזריהם ייעשו כך שיעמדו במאמצים המופעלים עליהם בזמן פעולת המעלית, ובכוחות המופעלים על ידי התקני התפיסה...".
נמצאנו למדים כי התקן מחייב תפיסה של שתי הכוונות גם יחד.
3.8 מסקנתי היא איפוא כי אין לחוות הדעת של אינג' רייפנברג על מה שתסמוך, וכי מסקנתו לפיה "המעלית בטוחה לחלוטין לשימוש" הינה בלשון המעטה נמהרת ובלתי מדויקת.
3.9 ליקוי נוסף שזכה לסיקור נרחב במהלך העדויות, עניינו במרווחים האופקיים בין תא העלית ובין הפיר.
לעניין זה נקבע בפרט 901.1 לתקן:
"המרווח האופקי בין תא המעלית לבין קירות הפיר או בין התא לבין חלקים בולטים במבנה הפיר יהיה 20 מ"מ לפחות..."
3.10 בחוות הדעת של אינג' יהלום (נספח ב' לכתב התביעה) ציין האחרון כי המרווח האופקי בין קצות הפחים (המחברים את כוונות המשקולת לקיר הפיר) - ובין התא משתנה מנקודה לנקודה החל ב-10 מ"מ וכלה במרחק מעל 20 מ"מ (סעיף 4.6 לחוות הדעת).
אינג' קנדלר מטעם הנתבע, אישר קיומו של ממצא זה בחוות דעתו, והודה כי מדובר בחריגה מדרישת התקן, הגם שהוא התייחס אליה בסלחנות (עדותו בעמ' 348).
בסעיף 5.4 לחוות הדעת, עמד יהלום על הסיכון הגלום בקיטון המרווח האופקי וציין:
"מרווח קטן יותר עלול לגרום להיתקלות התא או המשקולת, תוך כדי נסיעה, במכשול הבולט, שכתוצאה מההיתקלות יגרמו נזקים ומפגעים".
3.11 אינג' רייפנברג תיעד אף הוא בחוות דעתו את הליקוי האמור (פסקה 3.2 לפרק הממצאים), הגם שקבע כי אין בכך סיכון, לטעמו הפגם הוא פשוט ביותר ואינו גורע מתקינות המעלית והגדרתה כבטוחה לשימוש.
גם קביעתו זו של רייפנברג אינה מתיישבת עם עמדה ברורה בה נקטו עדי הנתבע:
המהנדס גרונדשטיין הודה בעדותו כי קודם לסילוק הליקוי האמור, אסור להפעיל את המעלית (שם בעמ' 224), וכמוהו העד טנר (עדותו בעמ' 185-184), והעד סוויסה(שם בעמ' 8).
העד מגנוס הודה בעדותו כי אין לאפשר הפעלת המעלית קודם לתיקון הליקוי במרווחים (שם בעמ' 408), הגם שבהמשך עדותו קבע כי אין מדובר בליקוי בטיחותי במידה המחייבת השבתת המעלית (שם בעמ' 450).
3.12 אני פוסק כי הוכח להנחת דעתי כי הסטייה ממידת הרווח האופקי חייבה הטלת איסור על הפעלת המעלית.
ה. קשר סיבתי בין ההיצג שערך הנתבע ובין נזקי התובעים
1. חומר הראיות שבפניי מעלה כי התובעים פנו באופן חוזר ונשנה, הן ליצרן המעלית והן לנתבע, בתלונות שמטרתן להתריע על אי תקינותה של המעלית.
2. שעשוע צירף לתצהירו את מכתבי ב"כ מיום 11/11/01 (נספח ו' לתצהיר) ומיום 21/11/01 (נספח כ"ג לתצהיר). בשני המכתבים גם יחד, התריעו התובעים כי השימוש במעלית עלול לסכן חיי אדם.
3. במכתבו מיום 20/12/01 (נספח כ"ו לתצהיר שעשוע) שמוען לתובעים, קבע מר וכטל יעקב, מנהל אגף תעשייה בנתבע לאמור:
"לסיכום: המעלית הנדונה מתאימה לדרישות התקן ולא נמצא בה פגם בטיחותי כלשהוא".
בהינתן כי עמדה זו שגרס הנתבע אינה מדויקת (בלשון המעטה), אין ספק כי מובנה בה היגד לפיו לשיטתו של הנתבע, לא חלה כל מניעה בטיחותית להפעלת המעלית.
4. על יסוד קביעה זו, סבורני כי גרסת הנתבע לפיה נותק מעגל הקשר הסיבתי לאחריותו, כשהיא מנומקת בטענה שהתובעים לא נסמכו על חוות דעתו של הנתבע (קרי אישורו להפעלת המעלית) - אין לה על מה שתסמוך.
5. אכן התובעים לא הסכימו לחוו"ד של הנתבע, ואפילו התקוממו כנגד ממצאיה בכל מאודם. עם זאת, עמדתה של הפסיקה לגבי הקשר הסיבתי שבין הצגת מידע מטעה מזה ונזק שנגרם בעקבות פרסום המידע, הינה רבת אנפין; הנה כי כן, נפסק בע"א 80/87 זלסקי נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ראשל"צ, פדי' מ"ה (4) 604:
"...דעתי היא שלא רק שהוועדה המקומית הייתה יכולה לצפות אפשרות של שימוש בהיתר הבניה העקרוני לצורך מכירת החלקה לקבלני בניין, אלא היה עליה לצפות אפשרות כזאת. צפיות משולבת זאת במובן הפיסי ובמובן הנורמטיבי הייתה צריכה להיות לא רק לגבי אפשרות השימוש בהיתר הבניה העקרוני, אלא גם לגבי הנזק שעלול להיות כרוך בכך. ואכן כבר נאמר "שאין כל מניעה שהאינפורמציה תימסר לצד ב' תוך ידיעה שצד ג' הוא זה שיסתמך עליה או שצד ג' יהיה זה שיינזק עקב הסתמכותו של צד ב' על האינפורמציה..." (ההגדשה שלי - מ.ב.ח.).
6. החלת עמדה זו לענייננו, מביאה לידי המסקנה כי אישור ההפעלה שניתן על ידי הנתבע ליצרן המעלית, טומן בחובו פוטנציאל להיווצרות נזק במארג הנסיבות בו עסקינן, דהיינו הסתמכותו של יצרן המעלית על אישור הפעלה מוטעה ומרושל שניפק הנתבע ליצרן המעלית ואחיזתו של האחרון באישור זה כעילה לחוסר המעש שנקט, תפשה את התובעים בכף הקלע שחייב אותם להימנע מהפעלת מעלית פגומה על הנזק הכלכלי שגלום בכך.
7. בחינת טענת הרשלנות
7.1 מן האמור עד כאן עולה כי הנתבע הכשיר למעשה הפעלת המעלית חרף ליקויים בהתקנתה, ובכלל אלו שגלום בהם פוטנציאל סיכון למשתמשים.
7.2 חרף זאת טען הנתבע כי אין לשעות לתביעת התובעים נגדו. עמדה זו נימק הנתבע כדלקמן:
7.2.1 הנתבע אינו חב חובת זהירות כלפי התובעים, ומשכך אין לחייב אותו בנזקיהם הנטענים.
7.2.2 לחלופין, אין כל קשר סיבתי בין הרשלנות המיוחסת (והמוכחשת) לנתבע, לבין הנזקים שנגרמו לתובעים.
7.2.3 התובעים יכלו, חרף טעותו של הנתבע בהכשרת המעלית, לתקנה בהוצאה זניחה ובכך לנטרל את הנזק שנגרם להם כתוצאה מהשבתתה, ולמצער למזערו לשיעור זניח.
בעוד ששתי הטענות הראשונות נועדו לשמוט לחלוטין את הקרקע מתחת לתביעה, הרי שהטענה השלישית עניינה בהקטנת הנזק.
אדון בטענות הנתבע ראשון ראשון אחרון אחרון.
8. אופיו של הנזק
8.1 לשיטתו של הנתבע, הנזקים להם טוענים התובעים אינם מן הסוג לגביהם יש לייחס לנתבע יכולת ציפייה ככאלו הנופלים לתחום הסיכון שיצרה התנהגותו.
ביישומה הפשטני, גורסת הטענה כי יש להבחין בין נזק גוף למשתמש הנובע מתקלה תוך כדי השימוש במעלית מזה, ובין נזק כספי שהורתו בהימנעות מהפעלתה גרידא.
הנתבע גרס איפוא כי באין חולק על העובדה כי התובעים לא סבלו מנזק כלשהוא בגין הפעלת המעלית, הרי שבבחינת אחריותו של הנתבע לנזק הכלכלי שנגרם להם בשל הימנעות מהפעלתה, יש לבחון אם התנהגותו של הנתבע הינה בבחינת הגורם המכריע לנזק, וסוגיה זו תיבחן על אובני המבחנים המקובלים, קרי מבחן השכל הישר, מבחן הסיכון, ומבחן הצפיות.
8.2 קודם שאדרש לקביעה זו, ראיתי לנכון לעמוד ולו בקצרה על הנפקות שיש לייחס לעובדה שנזקם הנטען של התובעים הינו בבחינת נזק כלכלי טהור, להבדיל מנזק פיסי או גופני. הצורך בסטייה קצרה זו מדרך המלך, נובע מן העובדה שעצם ההכרה בנזק כלכלי הנובע מרשלנות אופיינה בפסיקה האנגלית "בתנועת שבשבת" שבסיסה נטישת הגישה המכירה באחריות לנזק הכלכלי ולמצער הגבלתה. (ראו לעניין זה חיבורה של ד"ר תמר גדרון עוולת הרשלנות ונזק כלכלי טהור - הפרקליט מ"ב (א), 126).
8.3 במאמרה המקיף מבקרת המחברת את העמדה של הפסיקה האנגלית אשר בפועל שוללת פיצוי בגין נזק כלכלי ברוב המקרים (שם בעמ' 135), וטוענת כי אין לעמדה זו כל הצדקה משפטית או כלכלית (שם בעמ' 184).
יתר על כן, בהתייחסה לפסיקה הישראלית גורסת המחברת כי זו הכירה באופן מושגי בנזק כלכלי כעולה מן ההלכה בע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון (פדי' ל"ט (1) 113) ואף אישרה למעשה פיצוי בגין נזק כלכלי טהור (השוו: ע"א 593/81 מפעלי רכב אשדוד נ' צייזיק ואח' פדי' מ"א (3), 169), שם הוכר נזק שבמהותו הינו כלכלי, דהיינו תשלומי יתר ששילמו יבואנים לבעלי אוניות בגין עיכוב פריקתן בשל שביתה.
סבורני איפוא כי אין בעובדה שהתביעה בפניי עניינה בפיצוי בגין נזק כלכלי גרידא ?כדי לסייג מחבותו של הנתבע.
8.4 נחזור לנקודת המוצא: כלום מודעותו המוכחת של הנתבע לעובדה לפיה התובעים מחזיקים בדעתם כי המעלית לוקה בליקויי בטיחות, כמו גם העובדה כי הנתבע אישר את הפעלתה, הגם שהליקויים לא תוקנו, מבססים עילת רשלנות נגד הנתבע חרף העובדה כי זה לא ייצר את המעלית ולא התקין אותה בבית התובעים?
8.5 סבורני כי התשובה לשאלה זו הינה בחיוב:
לשיטתי אין להגביל את חובת הזהירות שחלה על הנתבע אך ורק לגבי התוצאה הצפויה מהפעלת מעלית בלתי תקינה. מעמדו המיוחד של הנתבע כמנסח תקנים, הוראות בדיקה והפעלה וכ"רגולאטור על" שתפקידו לאמת את התקיימות דרישות התקן לגבי כל מעלית, הינה בבחינת שטר ושוברו בצידו ומעלה עליו כי היה חייב לצפות שהתובעים, כבעלי דירות אחראים, המודעים לפגמים שבמעלית - ימנעו מהפעלתה ומשכך - יגרמו להם נזקים כספיים שמקורם בהשבתת מעלית בבניין מאוכלס.
אמור מעתה כי יכולתו (או חובתו) של הנתבע לצפות את נזקם הכספי של התובעים "כעניין פיסי" , מניח גם את קיומה של הציפייה הנורמטיבית להתרחשותו של אותו נזק, ובכך מוסדה חובת הזהירות.
(השוו: ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון פדי' ל"ט (1), 143, שם בעמ' 129).
8.6 אני פוסק כי מודעותו המוכחת של הנתבע, הן לעובדה כי יצרן המעלית נאחז בהיתר ההפעלה הפגום שניפק הנתבע, והן לדרישותיהם החוזרות ונשנות של התובעים כי זה יחזור ויבחן את תקינות המעלית כתנאי סטטוטורי מוקדם להפעלתה, מקיימים את יסוד הציפייה הפיזית של הנזק, ומכאן שהוכחה חובת הזהירות.
בפרשת ועקנין (ע"א 145/80 פדי' ל"ז (1) 113) נקבע כי:
"חובת הזהירות הקונקרטית מתקיימת אך ורק לגבי סיכון בלתי סביר וזה הוגדר כאותו סיכון אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה באופן שהיא דורשת כי ינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו".
סבורני כי סיכוני שימוש במעלית בלתי תקינה, ראוי להיבחן במידת חומרה יתרה.
8.7 בתובענה בה עסקינן יכול היה הנתבע תוך שימוש בסמכויותיו על פי דין, ובכלל זה תוך הפעלת המפקח על הבטיחות בעבודה, לאסור על הפעלת המעלית כל עוד לא הוכח בפניו כי ליקוייה תוקנו והיא פועלת ללא דופי; עסקינן איפוא בהקדשת משאבים זניחים יחסית כדי למנוע הפעלת מעלית המסוכנת למשתמשיה, סבורני איפוא כי במקבילית הכוחות שבין "התועלת המופקת מן המעשה או המחדל" מול המשאבים והאמצעים הדרושים כדי למנוע את הנזק שנגרם בעטיו - נמצא כי הנתבע הפר את חובת הזהירות הקונקרטית בכך שהנפיק "תעודת הכשר" למעלית פגומה תוך התעלמות ממחאות התובעים, וביתר שאת תוך זניחת חובתו הסטטוטורית למזער עד למינימום את הסיכון הגלום בכך.
ו. הקשר הסיבתי שבין הפרת חובת הזהירות לנזקי התובעים
1. התובעים טוענים כי הכשרת המעלית על ידי הנתבע שימשה בידי יצרן המעלית עילה להימנעותו מביצוע תיקונים במעלית, וכי חרף העובדה ששלחו ליצרן מכתבים רבים בהם הלינו על הפגמים במעלית, הרי שבסופו של דבר לא זו בלבד שהמעלית לא תוקנה, אלא שלגרסתו של שעשוע יצחק, בנמקו את הצורך בהגשת התביעה כנגד הנתבע:
"לא נותרה לי ברירה אלא לתבוע אתכם, כי הם (היצרן - מ.ב.ח.), כל פעם שפניתי אליהם הם אמרו לי האישור של המעלית מכון התקנים נתן לנו אותה. אז אם אני אתבע אותם אז הם עדיין יציגו את המסמך הזה שמכון התקנים אישר אותה" (שם בעמ' 130 לפרוטוקול).
2. ליבת טענתם של התובעים הינה איפוא כי בהנפיקו אישור הפעלה למעלית, סיפק הנתבע ליצרן עילה להימנע מתיקונה.
בהמשך עדותו נשאל שעשוע האם התובעים הם שהחליטו להימנע משימוש במעלית והשיב:
"לא אני החלטתי, הבאתי את חברת אפיק (מהנדס יהלום - מ.ב.ח.) והם אמרו לי שיש צורף להחליף את כל תא המעלית...אז אני לא רציתי על דעת עצמי להפעיל את המעלית שחס וחלילה לא יקרה משהו, אני לא רוצה להיות אחראי לזה"...(שם בעמ' 132).
3. גרסה זו מלמדת כי התובעים עיגנו את תחושתם (הבלתי מקצועית) בדבר סיכוני הפעלת המעלית בחוות דעתם של מומחה לדבר, ועל יסודה גמלה החלטה בליבם להימנע מהפעלתה.
4. הנתבע טען בסיכומיו כי התובעים בחרו שלא להסתמך על חוות דעתו של הנתבע (תסקיר הבדיקה שנמסרה ליצרן המעלית אך לא נמסר לתובעים), וכי גם בכך יש כדי לנתק את מעגל הקשר הסיבתי (סעיפים 43-38 לסיכומי הנתבע).
טענה זו, השובה את העין ממבט ראשון, מתעלמת במופגן מעדותו של שעשוע לפיה נמנע היצרן מתיקון המעלית תוך שהוא נאחז בתסקיר הבדיקה שניפק הנתבע; משנמנע היצרן מתיקון ליקויי המעלית, הרי שחרף העובדה שהתובעים ביססו הימנעותם מהפעלתה על חוות דעת שקיבלו ממומחה מטעמם - אין לומר כי ניתק הקשר הסיבתי שבין הפרת חובת הזהירות של הנתבע ובין הנזק שנגרם לתובעים.
תימוכין למסקנתי זו אני מוצא בעמדת בית המשפט בפרשת פאר הנ"ל שם נקבע בזיקה למבחן הציפיות:
"על פי מבחן הציפיות, קשר סיבתי בין האשם לבין הנזק מתקיים כאשר המעוול צריך היה לצפות כי כתוצאה ממעשהו ייגרם הנזק. הקשר הסיבתי לא ינותק גם אם אחד הגורמים לנזק היה מעשה של אחר שנעשה ברשלנות חמורה, בפזיזות, או אף במתכוון אם מעשה זה היה בגדר ציפייתו הסבירה של המעוול".
5. אני פוסק איפוא כי אין ברשלנותו של יצרן המעלית בהימנעותו מתיקון הליקויים, כמו גם בקבלת חוות דעת עצמאית על ידי התובעים, לאישוש תחושתם בדבר הסיכון שבהפעלתה - כדי לנתק את הקשר הסיבתי שבין רשלנותו של הנתבע מזה ונזקי התובעים מזה.
בנתון לכך אני פוסק כי עלה בידי התובעים לבסס טענת רשלנות נגד הנתבע, כמו גם את טענת הקשר הסיבתי שבין רשלנות הנתבע מזה, ונזק התובעים מזה.
ז. הפרת חובה חקוקה
1. התובעים טוענים כי הנתבע עוול כלפיהם גם בהפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין").
לצורך ביסוס טענה זו נסמכו התובעים על שורה של חיקוקים (כמפורט בפרק ה' סעיף 3.3 לסיכומי התובעים).
התובעים אף הטעימו כי החיקוקים שפרטו נועדו לטובתם או להגנתם, וכי הפרת החובה החקוקה גרמה לנזק מסוגו ומטבעו של הנזק שנגרם להם.
2. סבורני כי אין בידי התובעים להסתמך על עילה זו:
גם אם אצא מנקודת הנחה לפיה החיקוקים שמנו התובעים עונים על התנאי כי "לפי פירושם הנכון" הם נועדים לטובתם או להגנתם של התובעים, לא שוכנעתי כי ההפרה גרמה לתובעים נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו התכוון החיקוק.
עסקינן, כמבואר לעיל, בנזק כלכלי טהור שבסיסו ההימנעות מהפעלת המעלית דווקא בעוד שהחיקוקים הנ"ל נועדו רובם ככולם להבטיח את שלמות גופם של המשתמשים במעלית.
(השוו: מאמרה של ד"ר עבר שירה הפרת חובה חקוקה - דיני הנזיקין העוולות השונות בעמ' 59-57, וכן השוו ע"א 610/02 מפעל הפיס נ' לוטונט מועדון חברים בע"מ פד' נ"ז (5) שם בפסקה 22).
ח. גרם הפרת חוזה
1. התובעים טוענים בנוסף כי הנתבע עוול כלפיהם בכך שביודעין ובלא הצדק סביר גרם ליצרן המעלית שיפר חוזה מחייב שנכרת בינו לבין התובעים, וכי כתוצאה מכך נגרם לתובעים נזק ממון.
לביסוס טענתם זו הנסובה על הוראות סעיף 62(א) לפקודת הנזיקין, טענו התובעים כי על פי תנאי המסירה של המעלית כפי שנקבעו בהסכם שבינם ובין יצרן המעלית, יש לבדקה באמצעות בודק מוסמך מטעם משרד העבודה והרווחה, וכי חרף העובדה שנתגלעו בה פגמי הבטיחות, היא אושרה לשימוש על ידי הנתבע, וכי יצרן המעלית נסמך על אישורו של הנתבע הגם שהתקין מתקן מסוכן שאינו ראוי לשימוש כמעלית, ואף תבע מן התובעים את התשלום הסופי הנקוב בהסכם שבין התובעים ליצרן המעלית.
2. אטעים כי התובעים בכתב התביעה המתוקן הינם שעשוע חביבה ומאיר שהינם בעלי הבניין בו הותקנה המעלית.
בסעיף 1 בפרק ב' לכתב התביעה המתוקן טענו התובעים כי התקשרו בהסכם מיום 13/10/98 עם יצרן המעלית.
ההסכם האמור צורף כנספח א' לכתב התביעה, וכל המעיין בו ימצא כי המתקשרים אינם התובעים, אלא שעשוע איציק וניסים שהינם ילדיהם של התובעים.
הנתבע טען בכתב ההגנה המתוקן כי התובעים לא התקשרו עם יצרן המעלית בהסכם, ומכאן שתביעתם מכוח עוולת גרם הפרת חוזה, משוללת כל יסוד.
3. סבורני כי בבחינת רכיבי העוולה הקבועה בסעיף 62(א) לפקודת הנזיקין, אין לה לתביעה על מה שתסמוך, שכן הופרך הרכיב שעניינו כריתת הסכם מחייב בין התובעים ליצרן המעלית.
אני רואה איפוא לדחות את טענת התובעים בעילה זו.
ט. חובת הקטנת הנזק
1. הנתבע טוען כי התובעים לא יצאו ידי חובתם להקטנת הנזק שנגרם להם. הנתבע אף מרחיק לכת בטענתו וגורס כי התובעים נקטו מדיניות מכוונת למנוע מבעד יצרן המעלית לתקן את ליקוייה.
גירסה זו האחרונה - לא בוססה בראיות כלשהן ועומדת בסתירה לעדותו של להב, לפיה חרף פניות חוזרות ונשנות, נמנע יצרן המעלית מלתקנה.
מימד נוסף להפרת חובתם של התובעים להקטין את נזקם תולה הנתבע בטענתו לפיה הימנעותם של התובעים לשלם ליצרן את יתרת התמורה בעבור המעלית בסכום של 8,000 - מנעה מבעדם, על פי גרסתו לקבל את הבעלות במעלית ובכך לאפשר פירוקה וסילוקה מן הבניין.
2. חובתו של הניזוק לנקוט צעדים סבירים להקטנת נזקו אינה מוטלת בספק. המקור הסטטוטורי לבחינתה מצוי בהוראות סעיפים 65, 68 לפקודת הנזיקין.
נפקותו של העיקרון בדבר חובת הקטנת הנזק הינו כי כל סכום נזק הנובע מהזנחתו של התובע את חובתו לנקוט באמצעים סבירים להקטנת הנזק, תפעל לחובתו בהקטנת סכום הפיצוי.
3. בבחינת חובת הניזוק להקטין את נזקו מוסדו מספר עקרונות. ב-ע"א 2590/90 שוש ניסים נ' עו"ד דניאלי פ"ד מ"ח (3) 846, הזכיר בית המשפט לצד מבחן הצדק המופעל במסגרת סעיף 65 לפקודת הנזיקין, גם את מבחן האשמה המוסרית ואת תרומת התנהגותם של בעלי הדין לנזק שנגרם.
4. בחינת יישומם של מבחנים אלו על המקרה בו עסקינן, מחייב מיקוד נקודת הזמן בו עמדו התובעים נוכח ההסתברות שהפרת החובה כלפיהם הבשילה לכדי עובדה מוגמרת, בה יש לעמת זו מול זו את העלות הכספית הדרושה לסילוק של גורם הנזק מזה, מול סכום הנזק הכלכלי שנגרם לתובעים מזה.
5. התובעים טענו כי נבצר מהם לדרוש את סילוק המעלית הפגומה כייוון שיצרן המעלית היתרה בהם כי "אסור להם לגעת במעלית" בגלל שלא שילמו את יתרת מחירה בסך 8,000 - (שם בעמ' 134).
טעם נוסף שגרסו לו התובעים כעילה לחוסר המעש מצידם לסלק את המעלית, עניינו בטענתם כי הניחו שסילוקה תגרום לנזק ראייתי, קרי כי בכך יבצר מהם להוכיח שהמעלית פגומה ו/או כי יואשמו בבידוי ראיות (עמ' 82, 83 לסיכומי התובעים).
6. חוששני כי אין בידי לקבל את טענות התובעים, אלא כברת דרך.
לשיטתי ניתן היה לצפות כי התובעים הטוענים כי מעלית בלתי כשירה עומדת על דרכם במכירתם ו/או השכרתם של הדירות בבניין - יפעלו באורח סביר לסילוקה, וזאת יכלו לעשות על ידי תשלום ליצרן המעלית את יתרת התמורה בסך 8,000 ?.
הוא הדין לגבי טענת התובעים באשר לחשש מבידוי ראיות ו/או נזק ראייתי.
בידי התובעים הייתה מאז יום 20/1/02 חוות דעת של מומחה מטעמם המפרט את ליקויי המעלית, וכן אוסף מרשים של תיעוד בתמונות המלמד על פגמיה, מכאן שהעוקץ המובנה בטענתם לגבי הנזק הראייתי ו/או בידוי ראיות - ניטל במידה מרובה.
7. אזכור ואזכיר כי תביעת התובעים מתבססת על נזק כלכלי שיגרם להם; נזק זה הוערך בשתי חוות דעת נפרדות שהוגשו לטענתם האחת לגבי ירידת הערך המיוחסת למכירת דירות לאחר תקופת שכירות בת שנתיים - בסכום של 65,000$ (חוות דעת השמאי ארז אבירן), והשנייה (חוות דעת של רו"ח קוממי) בהתייחס להפסדי הריבית בגין עיכוב במכירת הדירות למשך אותה תקופה, בסכום של 788,116 - לפי חלופה אחת, וסכום של 92,405 - לפי חלופה אחרת.
ככללו של דבר, ערכו התובעים חישובי נזק לתקופה שראשיתה ביום קבלת אישור האכלוס בבניין (27/3/01) ועד לשנתיים שלאחר מכן, דהיינו עד ליום 27/3/03.
8. בבחינת ציר הזמן סבורני כי ניזקם של התובעים התגבש במועד בו הועמדו על עמדתו הנחרצת של הנתבע לפיה המעלית כשירה לשימוש, וזאת במכתבו מיום 20/12/01; גם אם אלך כברת דרך נוספת לקראת התובעים, ניתן להבין כי תקופה קצרה לאחר מכן, ביום 20/1/02 הייתה בידם חוות דעת המאשרת את חששותיהם מפני הפעלת המעלית הפגומה, וכי הם יכלו להחליפה באחרת, בתוך פרק זמן סביר המוערך על ידי בכ-45 יום.
9. לדעתי, בין אם נחיל על עובדות המקרה את מבחן הצדק ו/או האשם המוסרי, ובין אם ננקוט בגישה הבוחנת את תרומתם היחסית של התובעים מזה והנתבע מזה, לנזק הכלכלי שנגרם לתובעים, הרי שקו פרשת המים שעד אליו יש לראות בנתבע אחראי לנזק הינו יום 30/3/02, וכי כל נזק כלכלי שנצבר החל ממועד זה ואילך, כלוא במסגרת התקופה שבגדרה חלה על התובעים לנוכח עמדתם של יצרן המעלית והנתבע - החובה לסלק את המעלית ולהתקין תחתיה חדשה.
10. הנתבע טען בסיכומיו כי הנחת העבודה של השמאי אבירן, לפיה לא ניתן להתקין בבניין מעלית, הינה שגויה, וכי יש להגביל את נזקי התובעים לעלות המשוערת של מעלית חליפית (שם בעמ' 14 לסיכומי הנתבעים). עמדה זו אינה מקובלת עלי, שכן היא מעקרת את הנתון הרלבנטי ביותר לחישוב נזקם הכלכלי של התובעים, קרי, פרק הזמן שחלף בין המועד שבו יכלו לאכלס בניין שבו פועלת מעלית, ובין המועד בו התגבשה אצל התובעים ההכרה כי הנתבע מסרב להכיר בליקויי המעלית, חרף הראיות הברורות לקיומם, בעוד שיצרן המעלית מסרב לתקנה.
11. הנתבע ממשיך וטוען כי קריסת נקודת המוצא של השמאי מביאה למעשה גם לקריסת חוות דעת של רו"ח קוממי בבחינת "בנפול הסוס נופל גם רוכבו".
גם טענה זו, לאו טענה היא באשר נקודת המוצא של השמאי אבירן לפיה עד למועד מסוים לא ניתן להתקין בבניין מעלית חליפית, מקובלת עלי, כמוסבר לעיל, בכפוף לסייג לפיו החל מיום 30/3/02 יש להחזיק את התובעים כמי שיכלו להתקין מעלית אחרת בבניין.
במאמר מוסגר אטעים כי התובעים לא תבעו בתביעתם רכיב של עלות התקנת מעלית חלופית.
י. גובה הנזק
1. ירידת ערך הגלומה במכירת דירות לאחר השכרה.
1.1 נקודת המוצא של השמאי אבירן בהערכת הנזק שנגרם לתובעים היא כי בהינתן שאין בבניין מעלית, יטו התובעים להימנע ממכירת הדירות בבניין, ויעדיפו להשכירן , שאז לא יעלה בידם למכור את הדירות כחדשות אלא דירות משומשות, ומכאן נגזרת ירידת ערך בשיעור של 6.5%, המגלמת הפחתת מחיר דירה חדשה מול דירת יד שנייה במפרט זהה למשך תקופה בת שנתיים, דהיינו סכום של 65,000$ (סעיפים 8.9-8.15 - 1-9 לחוות דעת ועדותו בעמ' 40-41).
את ערכן המצרפי של הדירות החדשות, העריך השמאי לסכום של 1 מיליון דולר.
1.2 עמדה שמאית זו לכשעצמה, לא עורערה בפניי במהלך חקירתו של אבירן, ואף לא הובאה חוות דעת לסתור. טענת הנתבע לפיה "יתכן ולא היה בדעת התובעים למכור את כל הדירות באותו מועד" (סעיף 64 בעמ' 14 לסיכומי הנתבע), לא זו בלבד שהינה ספקולטיבית בבסיסה ולא נעשה כל מאמץ לאששה, אלא שהתפיסה הבסיסית שבחוות דעת אבירן הינה תקפה לגבי כל מועד בו תימכרנה הדירות, שכן נקודת המוצא של אבירן הינה כי הדירות תימכרנה במועד כזה או אחר (עדות אבירן בעמ' 47), לאחר שערכן יופחת בשל השימוש בהן כדירות מושכרות.
1.3 אבירן לקח בחשבון בחוות דעתו חישוב ירידת הערך ומכירה לאחר שנתיים של השכרה, דהיינו ביום 27/3/03 או בסמוך לכך.
כאמור לעיל, פסקתי כי לו פעלו התובעים בשקידה סבירה להקטנת נזקם - היה עולה בידם להתקין מעלית חלופית ותקינה עד יום 30/3/02.
מכאן שאת סכום ירידת הערך הגלום בהפחתת ערכה של דירה מושכרת, יש להעמיד על תקופה של שנה אחת בלבד, אשר במהלכה נגרמה לדירות ירידת ערך בשיעור קטן יותר, הנגזר באופן יחסי ממשך התקופה המקוצרת שבאחריות הנתבע, ומכאן שאני מעמידה על שיעור של 4% בלבד, דהיינו סך של 40,000$.
התוצאה היא שעל הנתבע לשלם לתובעים פיצו בסך של 40,000$ בגין ירידת ערך הדירות.
2. הפסדי ריבית בגין עיכוב במכירת הדירות
2.1 בחוות דעתה ערכה רו"ח קוממי חישוב המבטא את ההפסד הגלום בהפסד ריבית דולרית שיכלו התובעים לקבל בגין התמורה הפוטנציאלית שהייתה מניבה מכירת הדירות בבניין (בסכום של 1,000,000$), לתקופה בת כשנתיים מיום 27/3/01 ועד ליום הכנת חוות הדעת - 24/3/03.
2.2 רו"ח קוממי ערכה את חוות הדעת בהתייחס לשתי חלופות ריבית: האחת לוקחת בחשבון ריבית דולרית בשיעור של 11% לשנה, והשנייה ריבית שנתית בשיעור של 4%. במסגרת שתי החלופות קוזז סכום ההכנסות מדמי השכירות (עמ' 5,6 לחוות הדעת).
2.3 הנתבע תקף את מסקנות חוות הדעת במספר חזיתות, הן לעניין תקופת החישוב, והן לשיעור הריבית.
בהתייחס לתקופת החישוב פסקתי לעיל כי אין להשית על הנתבע אחריות לנזק כלכלי לגבי התקופה החורגת מיום 30/3/02.
2.4 עדותה של רו"ח קוממי (עמ' 34, 35) מעלה כי היא לא הייתה מודעת לדרך החישוב הגלומה בהוראת התיקון מיום 29/3/01 של חוק פסיקת ריבית והצמדה תשכ"א-1961, אשר סעיף 4(א) לו קובע כי שיעור הריבית הנפסקת על סכום במטבע חוץ או במטבע ישראלי כשהוא צמוד למטבע חוץ, יהא בשיעורים שיקבע שר האוצר בהתייעצות עם שר המשפטים, נגיד בנק ישראל, ובאישור וועדת הכספים או הכנסת.
מכוחו של סעיף 4(א) הנ"ל הותקנו ביום 9/3/03 תקנות פסיקת ריבית והצמדה (קביעת שיעור הריבית ודרך חישובה), התשס"ג-2003. תקנה 4 לתקנות אלו קובעת כי שיעור הריבית על סכום שיש לשלמו במטבע חוץ, יהיה, לכל רבעון, בשיעור ריבית ליבור בתוספת 1 נקודת אחוז.
אף קודם לכן נקבע ברע"א 29/98 שאוזכר בסיכומי הנתבע, כי קביעת ריבית בשיעור של 11% לשנה על סכום במטבע חוץ אינה ישימה ואינה מתאימה למציאות.
בדיקת שיעור ריבית הליבור באתר האינטרנט של בנק ישראל מעלה כי שיעור ריבית הליבור לאותה תקופה הינו חורג מ-2% בשנה.
2.5 אני פוסק איפוא כי לתובעים נגרם נזק כלכלי המתבטא בהפסד ריבית שנתית בשיעור של 2% על סכום בסך של 1 מיליון דולר מיום 27/3/01 ועד ליום 30/3/02, דהיינו סך של 20,000$, אולם כנגד זאת גבו התובעים תקבולי שכירות בסך של 28,200$ במהלך אותה תקופה (ראו פיסקה 7.2 לחוות דעת השמאי). מכאן שלתובעים לא נגרם למעשה נזק בגין הפסדי ריבית, שכן תקבולי דמי השכירות עלו על סכום הפסדי הריבית.
י"א. פיצוי בגין עוגמת נפש
תחת ראש נזק זה תבעו התובעים סכום בסך 100,000 ?.
התשתית העובדתית באשר להסתברות נזק זה לוקה עד מאוד בחוסר (ראו סעיף 4.3 לתצהירו של שעשוע יצחק).
בהעדר פירוט באשר למהות עוגמת הנפש שנגרמה לתובעים, איני רואה מקום לפסוק לתובעים סכום כלשהוא בגין רכיב זה.
י"ב. סוף דבר
1. על יסוד הממצאים והמסקנות אשר פורטו לעיל, אני פוסק כי הנתבע הפר חובת זהירות שהוא חב כלפי התובעים, וכי קיים קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות ובין הנזק הכלכלי שנגרם לתובעים.
2. עם זאת, מצאתי כי התובעים לא פעלו כמתחייב להקטנת סכום הנזק וכי יש לייחס להם אשם תורם בשל מחדלם להקטין את הנזק.
אני מחייב אפוא את הנתבע לשלם לתובעים את הסכומים כדלקמן:
סכום ירידת ערך הדירות 40,000$
סכום הפסד הריבית בניכוי תקבולי השכירות 0$
סה"כ: 40,000$
3. אני מחייב אפוא את הנתבע לשלם לתובעים את הסכום השקלי של 40,000$ בערכו ליום הגשת התביעה, דהיינו סך של 189,880 - בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין על סכום זה מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.
4. בפתיחת עדשה רחבה יותר לבחינת דרכו של הנתבע בפרשה זו, סבורני כי הממצאים אשר קבעתי כמפורט לעיל, מחייבים את הנתבע לבצע בדק בית נרחב ברענון ובהפנמת הליכי בדיקה ורישוי תקינים ומוקפדים של מעליות ומתקני הרמה, שכן עסקינן בדיני נפשות.
5. אשר להוצאות המשפט:
תביעתם של התובעים הסתברה להיות מנופחת ומוגזמת במידה ניכרת.
גם דרך ניהול התביעה על ידם, שאופיינה בהצגת חוות דעת רבות מספור, כשעלותן ניכרת (בסכום של כ-26,000 - כמפורט בפרק ג' לחוות דעת רו"ח קוממי) ובחקירות ממושכות ובחלקן מיותרות, לא עמדו ביחס הנאות למשקלם ולצורך הראייתי בהם - איננה מצדיקה פסיקת הוצאות אלא בסכום ההולם את התוצאה.
אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעים הוצאות משפט בסכום של 8,000 - ושכ"ט עו"ד בסכום של 22,000 ?.
הודעה זכות הערעור.
המזכירות תמציא עותק מפסק הדין לבעלי הדין.
ניתן היום 26 ביולי, 2007 (י"א באב תשס"ז) בהעדר הצדדים
בן חיים מרדכי, שופט
קלדן: ערן ז.
