שייכות נערצת.. 

הרחם שלי צעק "מלאי אותי כבר!!" השחלות נאבקות אחת עם השניה. לכל אחת אישיות משל עצמה. הביציות משתוללות כאילו אין אלוהים בשמיים כל אחת מושכת לכיוון שלה. (יש להן בליינד דייט עם זרעונים והן מתרגשות נורא)..החצוצרות לא מפסיקות לקשקש בשתי קולות חלל הבטן שלי מרגיש כמו לפני הצגה על במה גדולה. כל חלק לקח תפקיד ואני הצופה. צופה סמוייה. רואה אתכם ורוצה כל כך רוצה לקחת את התפקיד הראשי בהצגה..ויחד עם זאת פוחדת נורא...

ואני הרגשתי מוכנה. לגמרי מוכנה. בשלה. דעתנית לא קטנה. אני יודעת מה אני רוצה (וגם מה אני לא). אני הכי בעולם רוצה להיות אמא. כואב לי כל הגוף משום שאני כל כך רוצה, אני רוצה להיות א-מ-א נקודה. אני גם פוחדת נורא. אבל לא נורא..קודם אהיה אמא ואח"כ אטפל בפחדים..

מיד לאחר נישואיי הריתי. ילדה בת 23 שעוד לא הספיקה לעכל את "אני אשתו של" מתרגלת במוחה אני הולכת להיות "אמא של"...לא עסקתי בפחד, לא עסקתי במה יהיה, אלה במה קורה כעת ודיא לצרה בשעתה. הייתי הכי מוכנה בעולם בשבילו, ידעתי איך הוא יראה שנים רבות לפני שהכרתי את אביו. ידעתי שזה יהיה הוא ולא היא. ידעתי כל כך ידעתי איך ארגיש כשבטן שלי תכיל אותו.. את חווית ההריון שמרתי לעצמי. לא הרשתי לאף אחד לגעת בי. לא הרשתי לאף אחד את הידיעה שאני נרגשת. שאני רועדת מפחד מהלידה. הייתי רציונלית להחריד, זה מה ששידרתי לסביבה. ההריון והלידה זה משהו שצריך לעבור ואני אעשה את זה כמו גדולה. עמוק בפנים הייתי כל כך רגישה כל דבר הקפיץ לי את הלב ומוסס לי את הנשמה. הייתי בוכה המון, בלי שאף אחד ידע, הייתי בוכה בלילה, בלי שבן זוגי ירגיש. הייתי בוכה כל פעם שהרגשתי אותו זז בתוכי, הייתי בוכה במהלך הסקירה ואחריה. ההיתי בוכה בכל פעם שחיברו אותי למכשיר מוניטור ושמעתי את פעימות ליבו, מתמזגות עם פעימות ליבי. הייתי בוכה סידרתית. זה הביך אפילו אותי כמויות הדמעות שבכיתי..

פחד אחז אותי. פחד לצד שאלות נוראיות מאיפה אני יודעת אמא להיות? ולמה, למה אין תינוקות שמגיעים עם הוראות הפעלה, אף אחד לא לימד אותי להיות אמא אני פוחדת נורא.
מה יהיה אם לא אצליח? מה אעשה אם הוא יבכה המון ואני לא אדע איך מרגיעים אותו? ו אלוהים, איך אוכל להיות אחראית על משהו כזה קטן, בקושי על עצמי אני יודעת להיות אחראית...

***********

אמש, התבוננתי בנער שלי בן ה- 15 רציתי קצת עזרה בבית. התפרקתי ולא היה איכפת לו. הוא עסוק בענייניו. טרוד בסוגיות אחרות. כעסתי עליו נורא. לחץ הדם שלי עלה. היה רגע שכמעט התרסקתי עליו, אבל יחד עם זאת, משהו פתאום זז בתוכי, ובמקום לקחת את הכעסים הללו למקומות רעים, להעניש או לחלופין לצאת בהצהרות כמו "לא תצא מהבית לעולמי עולמים" בחרתי לעסוק בעוצמות השמימיות-אלוהיות שהשאיר בי עת חוויתי את לידתו. הנחתי את המגב והספונג'ה בצד, עשיתי REW והעלתי לעצמי את זכרונות החוויה המרגשת ביותר שידעתי איתו.

התבוננות בו, ובי פנימה. הזיכרון התהומי הצרוב עמוק בתוככי נפשי, הגעים בהם ידעתי דמעות אושר, שמחה והנאה צרופה. הרגעים בהם כאבתי עד מוות לצד הידיעה הברורה שהתוצאה שווה נורא. הרגעים בהם כל ציר הפך את גופי מתפתל ומזדעזע כאילו הוא במהלך רעידת אדמה ומצד שני עטף את כולי תחושות אהבה, שקט ושלווה, דאגה ושייכות נערצת שאין שני לה.. הרגע בו הענקתי חיים עבורו ובאותה נשימה העניק עבורי חיים בחזרה.

בואו לחיי הביא לי כל כך המון. התמודדות עם פחד חיל ורעדה. ובעיקר תחושה בלתי נשכחה של שייכות נערצת עצם קיומו, גרמה לי לשכוח את הכעס הרגעי, ולהגיד תודה גדולה על עצם היותו שלי וכל כך שלי!!