זה היה מוזר מאוד שבבית הישן שלה פתחו בית יולדות.
מי הם האנשים שמחליטים החלטות חשובות מהסוג הזה, בוחרים בית שגרו בו פעם אנשים, משפחה שלמה, אימא, אבא, ילדים, היו בו רהיטים ורדיו וטלוויזיה, רבו בו ריבים וחגגו ימי הולדת, ומחליטים שזה המקום המתאים ביותר לפתוח בו בית יולדות.
ובכלל, היא הייתה תחת הרושם שהמושג הזה "בית יולדות" כבר לא קיים. עכשיו מצויד כל בית חולים במחלקת יולדות מסודרת וכל מה שאת צריכה לעשות זה לבחור את בית החולים שאת מעדיפה. יש סיורים, לוקחים אותך לראות איך נראה חדר הלידה, מטיילים אתך במסדרון עד חדר התינוקות, את עומדת עם עוד קבוצה של נשים (ובעליהן) ומציצה מהחלון הרחב והנקי-תמיד על שורת העריסות הלבנות ומנסה לראות מרחוק את הפנים המקומטים של תינוקות עטופים בשמיכות קטנות שלאורכן מודפס שם בית החולים שבחרת, כי עוד מעט אחד מהם יהיה שלך.
אבל החלטה נפלה באיזה ועדת משנה של איזה משרד ממשלתי נעלם וחשוב, והדירה ההיא שפעם הייתה הבית שלה הפכה לבית יולדות.
היא החליטה להתעלם לחלוטין מהעובדה שפעם גרה שם. אף אחד לא יידע, היא לא תספר על ההיסטוריה שלה בבית הזה. לשם מה הם צריכים לדעת. היא לא רוצה לראות את הפרצופים המופתעים של הצוות, האחיות, המיילדות, הרופאים. מה זה קשור להפלה שהיא עומדת לעבור שם. בשביל מה היא צריכה לעורר בהם תימהון, מה, פעם גרת פה? ממש כאן במקום הזה? יש סיבה שבחרת לבוא דווקא לכאן לעבור הפלה, מה המניעים החבויים שלך? חשבת עד הסוף על מה שאת עושה? זה לא קשה לך? לא היה עדיף שתלכי למקום פחות טעון בשבילך? אולי כדאי שתדברי עם מישהו על ההחלטה הזאת?
לכן שתקה.
מספיק קשה היה לה לבוא לבית יולדות - לכל בית יולדות - כדי לעבור הפלה.
לראות מסביבה נשים מתנדנדות כמו ברווזים, נשענות על הקירות לבושות חלוקים לבנים, מעבירות את הזמן בין הצירים עד שיחליטו בשבילן שהגיע הזמן לעלות על מיטת לידה אמיתית עם ציוד נוצץ מסביב ומנורות מסנוורות מלמעלה ולהתחיל עבודה רצינית כדי להוציא את התינוק הזה שלוחץ להן שם למטה.
היא לא באה לכאן כדי ללדת תינוק. התיק הרפואי שלה היה בצבע אחר, הוא היה ירקרק, שייך למחלקה אחרת. אבל גם היא הלכה כמו ברווז, וגם היא ידעה כבר הרבה זמן שהתינוק שלה מונח הפוך ומוכן לצאת, הראש שלו כמעט מציץ החוצה, עוד מעט והוא ממש יבקש להתחיל את המסע, להימעך במעבר הצר, להילחץ בכוח אדיר החוצה, להיפלט מתוכה בתוך ים של נוזלים עכורים חומים ואדומים, להציג את עצמו, מעוך, רטוב ומקומט ומלוכלך. אבל היא הגיעה למקום הזה מתוך החלטה בוגרת.
החלטה שלתינוק הזה לא יהיו חיים.
הוא לא יהיה קיים.
כבר תשעה חודשים היא יודעת שהרגע הזה צפוי להגיע. זאת הייתה החלטה משותפת, היא לבדה לא טובה בהחלטות מהסוג הזה. אבל היא הייתה שלמה אתה. שום דבר רגשי לא קשר אותה לתינוק הזה. בעצם, כל מה שרצתה זה לסיים את התהליך הלא נעים הזה ולצאת מהדירה הזאת לתמיד. לשכוח שזה בכלל קרה.
מי הטיפש חסר הרגישות שחשב לפתוח בית יולדות בקומה הרביעית של בית דירות שאין בו אפילו מעלית, חשבה כשהתנשפה והתנשמה כבר בקומה השנייה, מחזיקה בכוח במעקה ומושכת את עצמה עוד מדרגה ועוד מדרגה למעלה. בלי שתרצה ומבלי שתתכנן היא ספרה את המדרגות בלב, כמו שהייתה עושה כשהייתה קטנה. זה איזה מין הרגל כזה שנשאר לה, עוד מאז שהייתה בת חמש וגרה בבית הזה. טעות לחשוב שבכל קומה יהיה מספר המדרגות זהה. בשני גרמי המדרגות הראשונים היו שבע מדרגות בלבד. זה מפני שהקומה הראשונה היא בעצם רק הכנה לשאר הבניין שבנוי סימטרי ומאוזן. בגלל הכניסה הצרה, בגלל תיבות הדואר, בגלל עוד סיבות ארכיטקטוניות אחרות הייתה לבנין הזה חצי קומה שלא ממש נחשבה, ואת שני גרמי המדרגות האלה היא עלתה בקלות יחסית. שבע מדרגות זה לא מאמץ גדול מדי, במיוחד אם במשך כל ההיריון כולו תרגלה עם עצמה לא להתחשב בו ולא להרגיש אותו, הרי סופו יהיה הפלה. אחר כך בא גרם מדרגות אחד יוצא דופן, שמונה מדרגות שהשמינית שבהן נמוכה יותר. מי שלא מכיר את המקום המסוים הזה עלול לאבד שיווי משקל לרגע, להיעצר ולהתבונן רגע למטה כדי להבין למה נשלחה ידו למעקה כדי להחזיר לעצמו עמידה בטוחה על רצפת הקומה השנייה. משם והלאה היו ארבעה גרמי מדרגות ארוכים בני תשע מדרגות כל אחד, כולן שוות, כולן מדויקות.
וזה היה עבורה מאמץ אדיר למרות שלא הייתה צריכה להתחשב בהיריון הזה, הרי היא עמדה לסיים אותו שם למעלה בהפלה.
כשנכנסה ראתה את דלפק הקבלה. בכל בית יולדות יש אחות גדולה, שמנה, כבדה, שמולכת על דלפק הקבלה ורואה כל אישה שנכנסת ומיד מקבלת אותה. הרי יכולים להיות מקרים דחופים בין הנשים שמגיעות ללדת, למרות שרובן מגיעות בשלבים הראשונים של הצירים ואינן יודעות עדיין שהן עתידות לבלות שעות ארוכות בין החדרים עד שיגיע רגע הלידה עצמו.
אני באתי בשביל ההפלה, היא אמרה לאחות הגדולה. היא דיברה בשקט, כמעט אי אפשר היה לשמוע את הקול שלה, גם אצבעות ידה הימנית נשלחו לכסות את הפה. אף אחת מהנשים הברווזיות שמדדות מסביבה בחלוקים לבנים לא צריכה לדעת שהיא שייכת לקטגוריה אחרת. זה יכול לגרום להן בהלה. הן יכולות לחשוב שזה סימן למזל רע. הן יכולות להסתכל עליה ולחשוב שהיא משוגעת. שהיא רעה. שהיא נוראית. שהיא רוצחת חס וחלילה.
כן, כן, האחות אמרה. אבל היא לא דיברה בשקט. היא הרי עובדת שם כבר שנים, זאת לא הפעם הראשונה שהיא מקבלת אישה שבאה להפיל תינוק במקום ללדת אותו בהתרגשות ושמחה כמו כל האחרות. הנה התיק שלך, היא אמרה מיד ושלפה תיק קרטון דק בצבע ירוק בהיר. השם שלה היה כתוב עליו בטוש שחור באותיות גדולות.
זה בסדר, היא כמעט נשמה לרווחה, חיכו לי, יודעים עלי, אני לא צריכה להסביר הכול מהתחלה.
לרגע אפילו חשבה לשתף את האחות הראשית בקרבה המוזרה שלה לדירה. להגיד לה משהו כמו - את יודעת שלפני המון שנים זה היה סתם בית רגיל, ואני גרתי בדירה הזאת עם אימא ואבא שלי. אבל בעצם לא היה לה חשק לדבר בכלל. אולי פתחה את הפה כדי להשמיע קול של הסכמה אבל באותו רגע הבינה שאינה רוצה לדבר. היא רוצה רק לשתוק. שתיקה היא כמו שמיכה עבה שדרכה לא רואים את האור, ואפשר לקבור את הראש בתוכה ולנצל את האוויר שנשאר בין הקפלים שלה, ולא לחשוב שיש משהו בחוץ, מעבר לה. לכן היא שתקה.
אבל האחות הגדולה והכבדה דווקא רצתה לדבר.
אולי מפני שבחדר הלידה הסמוך בדיוק התרחשה לידה, ממש באותו הרגע. ואפשר היה לשמוע בבירור את האנחות והקריאות והתנועה התזזיתית הנרגשת של כל הצוות סביב היולדת שברגע זה לוחצת בכל כוחותיה את התינוק שלה כדי שיפלט החוצה כבר. אולי היא חשבה שהקולות האלה עלולים להבהיל אותה כמו שהם מפחידים יולדות אחרות ולכן רצתה למלא את הרווח שבין לחיצה ללחיצה במלל סטנדרטי של שאלות רפואיות שגרתיות, סמכותיות, לא רגשניות אבל מאוד מסודרות ומוקפדות.
היא הציצה במהירות לעבר חדר הלידה, משם באו הקולות הנרגשים. זה היה החדר שלה כשהייתה קטנה. עכשיו הכול נראה אחרת, מישהו שינה את הסדרים כאן לגמרי, הקירות ישרים עכשיו, המשקופים עשויים אלומיניום נוצץ וסטרילי, המרצפות גדולות ומבריקות. זה בן, היא שמעה קול של רופא אומר מהחדר השני. היה מוזר לשמוע משם קול של גבר, במקום הזה שהיה כולו ממלכה של נשים דדניות, מדדות שצפויות, כל אחת בשעתה, לדמם ולפלוט הרבה נוזלי גוף ביחד עם התינוקות שלהן. הדלת הייתה סגורה, היא לא ראתה את הרופא שקיבל לידיו את התינוק, אבל הוא היה מבוגר מאוד, מאלה המנוסים, אחד כזה שעוד לידה אחת או פחות לא משנה לו בכלל. הוא העביר את התינוק לאחות לידו שניקתה אותו, ועטפה אותו, והרגיעה את הבכי הראשון שלו. לא אומרים מזל טוב על לידה של תינוק עד שלא נפלטת אחריו השליה שצורתה דומה להפליא לסטייק מדמם, היא יודעת את זה היטב. היא זוכרת פרטים קטנים מהסוג הזה. ואחרי כמה שניות גם שמעה את הרופא המזדקן אומר באדישות את ה"מזל-טוב" הצפוי לאחר שבדק את השליה שנפלטה בדיוק בזמנה, והדלת נפתחה והוא יצא, והיא ראתה אותו בדיוק כפי שדמיינה, מקריח, כרס של רופא ותיק, בגדים ירוקים של רופא בכיר בחדר יולדות, מבקש את הקפה שלו מהאחות הגדולה בדלפק הקבלה, יש לי כאב ראש נוראי, הוא אומר כשהוא עובר ממש לידה וכמעט שלא רואה אותה. ורגע אחר כך נפתחה דלת החדר שלה שוב ואחות רגילה עם חבילה קטנה עטופה חצתה את הדירה ונכנסה לחדר התינוקות.
מה, הם לא נותנים את התינוק לאימא שלו, אפילו לא לרגע? היא לא רוצה להחזיק אותו בידיים שלה אחרי שהצליחה ללדת אותו? האם זאת עוד אחת מהאמהות הוולדניות שלא מתרגשות מעוד תינוק, האם זאת אחת מנוסה שכבר יודעת היטב שעוד תזכה להחזיק את התינוק הזה הרבה מאוד פעמים על הידיים, ולנדנד, ולחתל, ולהאכיל, אולי אפילו להיניק אותו כמה שבועות אם יהיה לו מזל והיא תהיה פנויה לכך, האם זאת הסיבה שהיא לא דרשה לקבל את התינוק שלה ולו לרגע, אפילו אחרי שכבר ניקו וחיתלו ועטפו וכרכו וכיסו אותו?
אבל היא לא דיברה. השקט עדיין היה השליט הבלעדי.
לתינוקות יש אבא ואימא. גם לזה שבתוכה. לתינוק שלה לא יהיו חיים, אבל ההחלטה על ההפלה הייתה משותפת, לכן היא הייתה שקטה. אומרים "הפור נפל", זה ביטוי שכזה. הפור נפל על התינוק הזה, הוא יהיה תינוק שיופל. ככה הוחלט. והשקט הוא הדרך הטובה ביותר להמשיך במסלול של הפור הזה. איך נראה פור, היא תהתה, אבל לא ביטאה את השאלה בקול.
אבל האחות הגדולה דווקא רצתה לדבר.
היא הסתכלה עליה מכף רגל ועד ראש. והתעכבה על הבטן הגדולה. הראש שלו כבר ממש למטה, היא אמרה לה, הוא כבר כמעט מוכן לצאת. אני רוצה להסביר לך מה אנחנו עושים במקרים כמו שלך. אני רוצה שתדעי, ושתביני היטב לקראת מה את הולכת. והובילה אותה לפניה לחדר טיפולים שבו שולחן, וכסא, ומיטה, ומכשירים נוצצים של בדיקות. היא לא פחדה. ממה יש לה לפחד עכשיו, הרי היו היה פור, והוא נפל, והתינוק הזה כבר לא קיים.
את יודעת שזאת נחשבת הפלה בשלב מאוד מאוחר של ההיריון, האחות הגדולה התחילה. שלב מאוחר מאוד מאוד. הפרוצדורה במקרים כמו שלך היא כזאת: אנחנו מחדירים מחט לתעלת הלידה ומזריקים את החומר ישר לתוך הראש של התינוק. הוא כבר קרוב מאוד ליציאה, לכן התהליך עצמו הוא פשוט למדי. החומר שאנחנו מזריקים לראש שלו משתק לו את העצבים לאט לאט עד שהוא מת. אנחנו מחכים זמן-מה ואחר כך את יולדת אותו. כלומר, את תלדי אותו אחרי שהוא ימות.
היא שתקה.
האחות הסתכלה עליה שוב. הבטן שלך נמוכה מאוד. אני מניחה שהצירים יתחילו ממש בקרוב. אני רוצה שתצאי החוצה ותסתובבי ברגל, אני רוצה שתלכי ברגל כמה שיותר זמן, זה יזרז את התהליך כולו. ואני רוצה שתחשבי שוב על מה שאת עומדת לעשות.
ואז היא הצליחה סופסוף להגיד משהו בקול אמיתי. את המזרק, גמגמה, איך אתם מכניסים אותו, שאלה בקושי, מאיפה אתם מחדירים את המחט, היא ניסתה למצוא מלים שלא יביכו אותה.
הסברתי לך, אמרה האחות, מדגישה כל מלה בכוונה גדולה. משם, מלמטה, מהמקום שממנו התינוק ייוולד. רק כך אנחנו יכולים להבטיח שהמחט תגיע ישר לראש שלו ושהוא באמת ייוולד מת.
אבל, אבל, הזריקה, לראש שלו, היא רצתה לשאול, נחנקת בבהלה פתאום, ושתקה.
וירדה במהירות במדרגות מהדירה שהפכה לבית יולדות. ארבע פעמים תשע מדרגות, אחר כך שמונה שהראשונה מהן נמוכה יותר, ועוד פעמים שבע מדרגות. החוצה, לרחוב. ללכת ברגל. ולחשוב על הראש של התינוק שלא הרגיש אף פעם מימיו כאב. עכשיו יזריקו לו זריקה לראש, והוא לא יודע שזה מה שמתכננים בשבילו. יחדירו אותה לראש הקירח שלו, שאין עליו אפילו שכבה דקה של שיער שיכולה לרכך את הדקירה של המחט. ומה אם יחדירו את המחט עמוק מדי, איך הם יכולים לדעת מתי לעצור. כשמזריקים זריקה יש כמה שלבים, קודם המחט עצמה שדוקרת עמוק, ואחר כך החומר שנדחס החוצה מתוך המחט ומנפח את העור וכל מה שמתחתיו, ולפעמים זה אפילו כואב יותר מאשר המחט הארוכה בעצמה. והתינוק הזה לא יודע עדיין שיש דבר כזה שקוראים לו כאב שבא בלי הכנה ובלי אזהרה ובלי ריכוך.
נכון, היא יודעת שלכל תינוק יש אימא וגם אבא. אי אפשר לעשות תינוק בלי שני שותפים. וההחלטה על החיים המו?פ?לים של התינוק הזה הייתה משותפת ושלמה לגמרי. אבל כשהסכימה להחלטה לא ידעה על המחט, ולא ידעה שככה יעשו לתינוק הזה, ולא ידעה שיפתיעו אותו בדקירה עמוקה שתפגע באיזה מקום מקרי בגולגולת שלו, והתינוק הזה, למרות שלא היו מיועדים לו חיים, לא הרגיש אפילו פעם אחת בחיים שלו כאב, והוא לא יודע שזה מה שצפוי לו כשתחזור מהטיול לבית היולדות בקומה הרביעית.
כל המחשבות האלה התרחשו בשקט, כי לא היה לה עם מי לדבר. דבר טוב זה היה, שלא הלך אתה אף אחד בטיול, ולא היה עליה לדבר תוך כך שהיא מחליטה החלטות חדשות. את ההחלטה הזאת על הפור שנפל ועכשיו הוא חייב לשנות את המסלול שלו היא צריכה לקבל לבדה. זאת רק אחריותה עכשיו, מפני שרק היא יודעת על הזריקה שאסור להזריק ככה לראש של התינוק שלה. ואסור שאף אחד ישנה את ההחלטה שלה. תינוק אפשר גם למסור לאימוץ, לא חייבים לגדל אותו אם לא רוצים בו. לפעמים נולדים תינוקות שאפילו עדיף למסור אותם לאימוץ למרות שיש להם אימא וגם אבא.
ואת התינוק הזה, שהראש שלו נמעך ומתמתח ונדחס לתוך התעלה הצרה שם למטה אצלה, שלוחץ לה כל כך, היא תיתן לאימוץ. כן. כך בדיוק. היא לא תרשה שהמחט תדקור את הראש שלו.
אבל כשפתחה את הדלת ונכנסה בחזרה לבית היולדות לא פגשה את האחות הגדולה מאחורי דלפק הקבלה. לפתע היו שם הרבה אחיות בבגדים לבנים, והיה הרופא הנמוך המזדקן שניגש אליה מיד. הוא חיכה לה, הוא חיפש אותה כי ידע שהיא אמו של התינוק הזה. הוא הניח את ידו על הזרוע הימנית שלה ואמר לה שהוא מצטער. הוא באמת מצטער, הכול כבר נגמר, היא הגיעה מאוחר מדי, היא הפסידה את רגע הלידה, התינוק נולד בזמן שטיילה בחוץ, הכול כבר נגמר. וכל ההתלבטויות נחסכו ממנה, מפני שלצערו, התינוק שלה, כך הוא אמר, התינוק נולד כבר מת.
עכשיו היא הבינה למה כל כך הרבה אחיות מסתובבות בחדר הכניסה של הדירה.
אבל לא הרגשתי אפילו צירים, היא רצתה למחות, לא הרגשתי כלום עדיין. היא רצתה שיסבירו לה איך זה קרה. איך קרה שהפסידה את הרגע הזה. אבל לא היה טעם לדבר. התינוק שלה נולד מבלי שהייתה מוכנה לו עדיין, הוא הקדים להגיע, ונולד מת.
אני רוצה לראות אותו, היא אמרה לרופא. בבקשה, אני רוצה לראות אותו. למרות שאיחרתי אני רוצה לראות איך הוא נראה.
והרופא בבגדים הירוקים המגוהצים הצביע על עריסה שקופה על גלגלים שעמדה בפינה. בתוכה הייתה חבילה קטנה, מחופה, מכוסה בשמיכה ששם בית היולדות מודפס לאורכה. היא נגשה לעריסה. התינוק שלה שכב על הבטן, שתי ידיו הקטנטנות לצידי ראשו.
ופתאום היא כבר לא הייתה לבדה, מפני שבתה הקטנה בת החמש באה. היא היחידה שזכרה כי זה יום ההולדת של התינוק והגיעה לבקר את אימא. והנה היא עומדת לידה, ילדה קטנה עם שתי צמות דקיקות וחולצה ורודה: גם אני רוצה לראות, אימא, היא אמרה, תרימי אותי, אני לא רואה מכאן. גם אני רוצה לראות את התינוק, אפילו שהוא כבר מת.
למה את מניחה מראש שזה בהכרח תינוק, אמר הרופא בעייפות. זאת תינוקת. נולדה לך בת. נולדה לך תינוקת מתה.
ידה שכבר נשלחה לגעת בתינוק קפאה נדהמת. זאת ילדה. זאת תינוקת. זאת התינוקת שלה שנולדה מתה וחסכה עבורה את כל ההתלבטויות. הנה היא, לפניה, מונחת בעריסה. והיא הפכה אותה בעדינות.
אבל, אימא, אמרה בתה החיה, העיניים שלה פתוחות, ואני ראיתי שהיא גם מזיזה את היד כשהפכת אותה!
כן, זה נכון, אמר הרופא, וצל של חוסר סבלנות מתגנב כבר לקולו, הוא רצה לסיים כאן, הוא רצה את הקפה שמגיע לו אחרי כל לידה. אלה תגובות ע?צ?ב?יות אחרונות, בעוד כמה דקות גם הן ייעלמו. אל דאגה.
והוא עזב אותן ליד העריסה והשאיר הוראות קלושות לאחיות הלבנות שהקיפו אותן.
היא הסתכלה על התינוקת שלה שריסי עיניה נפקחו ונסגרו לאט ותכף יחדלו, וסופסוף מצאה למי לספר את מה שרצתה להגיד.
את יודעת, היא אמרה לילדתה הקטנה, את יודעת שכשאני בעצמי הייתי בת חמש, בדיוק כמוך עכשיו, גרתי כאן ממש, בבית הזה?
עדית שמר
?יום חמישי 19 מאי 2005
