העיתונאי איתמר לוין, פרסם דברים מפיה של השופטת (בדימוס) עדנה בקנשטיין, הנשיאה לשעבר של בתי המשפט בת"א-יפו, לפיהם, יש לשמוע את קרבנות תאונת דרכים קטלניות לפני מתן גזר הדין כפי שהיה במקרה של הנערה שחר גרינשפן. כמו כן הוסיפה – כי יש שופטים שנבחרים לפי קשרים ולא לפי כישורים. השופט המחוזי – שלי טימן – מעוצבן וכואב. יש לטלטל את המערכת, בכל הפרמטרים. "הסדרי טיעון" – הם הכרח בל יגונה – אבל שופטים רשאים וחייבים לדחות הסדרים לא היגיונים ונוגדים את טובת הציבור.
* מאת: עו"ד אברהם פכטר
עם פרסום הדברים של השופטת לשעבר, גב' בקנשטיין, קמה כמובן סערה זוטא, כאשר יש שופטים שתוקפים אותה ואפילו יורדים לפרטים על כמות המשפטים בה ישבה בתקופת כהונתה כנשיאה, ויש כאלה שתומכים בה, אבל לא יביעו את דעתם בפומבי.
ובכן – השופטת בקנשטיין – ישבה במאות משפטים, בהיותה שופטת שלום בנתניה, יש לה ניסיון עשיר במשפטים וכנשיאת בתי המשפט בת"א – הקדישה רוב זמנה לניהול ופיקוח כנדרש מתפקידה.
גם פרקליט מחוז – שהיה בעברו פרקליט פעיל עם עשרות הופעות, כשמתמנה לתפקידו החדש, ממעיט בהופעות בשל לחץ התפקיד.
בשני המקרים – אין אפשרות לטעון – שנשיא או פרקליט מחוז, לא מתמצאים ולא רואים מה קורה בבתי משפט. לכן כל ביקורת שנשמעת מפיהם, היא ביקורת מקצועית, מבוססת על ידע ועל כאב של פגיעה במערכת המשפטית ואובדן אימון הציבור בו באחוזים גבוהים בשנים האחרונות. וגם אם הם עצמם לא מושלים ואהובים – אין זה פוגע בביקורת שלהם הבונה והחיובית.
השופט המחוזי (בדימוס) שלי טימן, גם הוא פרסם מאמר בעקבות העונש השערורייתי של הנהג שנתפס שיכור לאחר שעלה על אי תנועה ופגע קשות בשחר גרינשפן וחברתה שעמדה איתה, בצורה קלה למזלה הגדול.
השופט שלי טימן – עם רקורד עשיר של 27 שנות משפט ומאות משפטים, לא רק מתרעם על העונש הקל שבא בעקבות "הסדר הטיעון", אלא על ההשלכות שלו ופגיעה באימון במערכת המשפט ובמערכת אכיפת החוק.
הטענה של השופטת בקנשטיין – כי יש שופטים שמתמנים על פי קשרים ולא על פי כישורים, לצערי הרב גם היא נכונה.
הנושא של מינוי שופטים – בכל הערכאות ובמיוחד במחוזי ובעליון, נתון לוויכוח וביקורת משפטית וציבורית, זה שנים.
השיטה של מינויים לפי העיקרון של "חבר מביא חבר", אינה חדשה ועדיין קיימת.
השיטה – לפיה יש ייצוג דל במערכת המשפט לשופטים מקרב עורכי הדין הפרטיים, הסנגורים הפרטיים, אנשי השטח והעבודה בבתי משפט, המכירים את נבכי ונתיבי המשפט הפלילי והאזרחי – לא מהספרים ולא מהמחקרים התיאורטיים או האוניברסיטאות אלא מבתי המשפט ומסדרונותיו – הייצוג שלהם כמעט ולא בא לידי ביטוי.
מערכת המשפט סובלת מחוסר בכוח אדם מיומן מקצועי וערכי – וכמובן תקציבים ותשתיות, לכן היא נמצאת כבר תקופה ארוכה בסטגנציה שגורמת לעומס, לעייפות החומר של השופטים, שגורם לשחיקה, לאדישות, לזלזול ולמריחה – שמביאים לפעמים לתוצאות אבסורדיות.
שופט שבפניו עשרות תיקים ולפעמים מאות ביום, לא יכול לתפקד בצורה טובה ויעילה, כדי שיעשה צדק ולו רק מינימלי.
"הסדר הטיעון" – בפרשת הנערה גרינשפן, לדעתי נבע מאותה סיבה של עומס, אדישות למקרה, הצורך למהר כדי לסיים את המכסה היומית, הן מצד התביעה והן מצד השופטת – וחבל. השופטת היתה רשאית, ולדעתי גם חייבת – לדחות את העסקה בנסיבות ולהטיל עונש ראוי.
השופט שהתאבד – שייך לאותה קבוצה של שופטים שהעומס, חוסר יכולת להביא לידי ביטוי את מקצוע השיפוט, שדורש זמן, הקשבה, מתן ביטוי לשני הצדדים – הכריעה אותו.
צריך גם להבין – שיש שופטים יעילים, יעילים מאד, בינוניים ואיטיים. לא כולם יכולים לעבוד בשיטת הסרט-הנע – ולשפוט משפט צדק לפי הבנתם.
כדי להביא לשינוי – יש להשקיע יותר מחשבה, יותר כסף, שהוא מפתח לשינוי, להגדיל את מספר השופטים, פרקליטים, למנות שופטים בעלי כישורים לנהל משפט יעיל וצודק ולשנות את מכסת התיקים המוטלים עם כל שופט ואת שיטת הסטטיסטיקה, בבדיקת יעילות ומהירות השיפוט של שופטים ובתי משפט.
שלא תהיה אי הבנה בנושא – יש לנהל פיקוח וביקורת על תנועת התיקים ועל ביצועיהם המשפטיים של השופטים ויעילותם, אך בסבירות ובמידתיות הראויה שגם הצדק יעשה ויראה.
הפיקוח והביקורת – גם על המשטרה והפרקליטות, שלא תהיה שיטת "חפיף" – שלא יחפשו פתרונות נוחים ומהירים, בחקירות קשות ובפיענוח מקרים קשים ולא יחפשו את "המטבע מתחת לפנס", כי לרוב הוא לא נמצא שם.
ניהול משפטים בצורה יעילה יותר, היא אחת השיטות הטובות לפצח את העומס.
ניהול משפטים מיום ליום או לפחות 3-4 ימים בשבוע רצוף – רצוי וחיוני ביותר.
בארה"ב ובאירופה – קביעת משפטים, נעשית ע"י בית המשפט עם הצדדים תוך קביעת תאריכים צמודים ורצופים, כדי לסיים המשפטים במהירות מסיבות שונות, לרבות שיטות המושבעים – אך העסק עובד וביעילות לא רעה.
פסקי הדין – לפי הפרוצדורה, צריכים וחייבים להינתן סמוך לסיום המשפט או 30 יום אחריו, אבל במציאות זה נמרח על שנים ולפעמים כמה, ומכאן שהאימון בתוצאה ובמערכת יורד ובצדק, מבחינת האזרח. צדק – כשהוא מגיע באיחור של שנים – הוא צדק חלקי ומעוות וחייבים לשנות זאת.
מערכת המשפט ומערכת אכיפת החוק על כל זרועותיה, היא מעמודי התווך של המבנה הדמוקרטי ושל חברה מתקדמת. כדאי גם לחשוב – על ערכאת ערעור לפני העליון ובג"צ – לייעול המערכת.
האימון במערכת המשפט – היא מאבני היסוד של החברה שלנו כמו האימון והביטחון בזרועות הביטחון.
אסור לפגוע ולערער אותם – כי אנחנו מערערים את יסודות החברה, ויש לכך השלכות מרחיקות לכת על כל תחומי החיים.
שמירה על שלטון החוק – הוא לא פראזה, זאת מציאות והכרח, ועלינו לחזק אותה.
* הערה: ראה בנושא זה את מאמריי באתר זה: "כמה שווים חיי אדם בבית המשפט", "חזקת החפות – וחזקת האינטליגנציה", "בית המשפט העליון – תחת אש צולבת".
הכותב הוא עורך-דין, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות ופרשן משפטי בהווה.
