מאת: צבי גיל. המאמר מתפרסם באתר המחבר "זרקור"
קומו, תעי מדבר, צאו מתוך השממה;
, .... עוד הדרך רב ,עוד רבה המלחמה.
( חיים נחמן ביאליק: מתוך "מתי מדבר אחרונים").
מי מכיר מי יודע מנהיג או תנועה שיחלצו את המדינה מן המפולת המדינית חברתית.
המציאות הפוליטית והחברתית בישראל היא כזאת שכול אימת שאנו חושבים שהגענו לתחתית, אנו שומעים דפיקות מלמטה של אגרופי ממשלת ישראל וראשה, בבחינת הודעה ברורה שהדרך אל השפל האולטימטיבי היא עוד ארוכה. דומני שכול מי שחש במציאות הזאת,ככול הנראה רוב אזרחי ישראל למעט הבעלים האוליגרכיים שלה ונותני חסותם בשלטון, מבין שככה לא יכול להימשך.אבל אין תמרור נכון שיראה את הדרך אל המטרה הנכספת.אין שיירה .ועוד יותר חשוב אין בינתיים מנהיג שיוליך את השיירה.
על רקע חלל נורמטיבי זה נערך ביום ו' , ה- 12 במרץ, בבית התנועה הקיבוצית בתל אביב מפגש לדיון בהקמת מפלגה סוציאל דמוקרטית חדשה- מס"ד. בראש הפניה הכתובה למתכנסים נאמר: לאחר שנתיים של שיחות על ממשלה מסוכנת,על הילדים ועל הנכדים שמגיע להם יותר,ועל ההכרח והאפשרות להקים מפלגת מרכז שמאל חדשה,עכשיו אנו עושים מעשה.
ההזמנה הייתה אינטרנטית,צנועה,מעין סטנסיל בכתב צפוף מאוד,שהזכירה איזה מודעה על לוח העבודה בקיבוץ של פעם.ודווקא צניעות זאת, אפשר נאיבית בימי נייר הכרום, היא שמשכה את תשומת הלב בייחודיות שבה. ועוד משהו היה מיוחד בפניה- הזמנה זאת. לא היה בה שום טקסט זולת רשימה לא של "מלח הארץ" שהוא שם ארכאי ושייך למונופול אוליגרכי, אלא הסולת והשמנת של החברה הישראלית בכול התחומים. כמעט שלא היה ברשימה הזאת אדם שאינו מוכר מאוד. נוסף על הרשימה המרשימה של המוזמנים הייתה מצורפת עוד רשימה של אנשים בולטים מאוד אשר ככול הנראה תומכים ברעיון. ומכול מקום אלה אנשים שאני יודע שחושבים שאסור שהמצב הנוכחי יימשך, בהיותו סכנה להמשך קיומה של מדינה יהודית מתוקנת. היוזמה לכנס יצאה מידי נפתלי רז, פעיל שמאל ידוע, מרצה ומדריך לידיעת הארץ, ומי שהיה בשעתו שדר טלוויזיה.בראש וראשונה אדם אכפתניק ,שאינו רק דורש נאה.הוא מנסה לעשות.אלה אנשים שמושכים את תשומת לבי .
האולם שבו נערך המפגש יכול להכיל להערכתי כ- 150 אנשים, כלומר מלכתחילה לא ציפו למבול, אבל גם לא ציפו למבול בחוץ, אשר אין ספק שמנע את בואם של משתתפים ממרחקים.בדרך כלל אוהבים להסתכל אצלנו על חצי האולם הריק. אני העדפתי לראות אותו חצי מלא, חרף מזג האוויר הסוער. את רוב הציבור שבא לא הכרתי אבל כמה מהם הכרתי כאנשים רציניים, נבונים ומציאותיים.בין אם הם באו כדי לייסד משהו חדש ובין אם באו לשמוע או להשמיע, עצם המפגש היה חשוב. זאת לא הייתה עצרת בכיכר רבין שאחריה הכיכר מתרוקנת ואיתה הכוונות הטובות. זה היה מפגש מצומצם שאם יהיו כמוהו בעוד עשרות מקומות ברחבי הארץ, כמבוא לפעולות- אולי, אולי, הזרעים ינבטו.
נפתלי רז פתח את דבריו בצילומים יפים של פריחה בנגב, מעין סמל שגם ביובש המדיני חברתי בארץ, הכלניות יכולות לפרוח.הוא חלק על התיזה של משה דיין בשעתו כי ,"אי אפשר להניף שני דגלים, הביטחוני והחברתי" בעת ובעונה אחת, אלא קבע שניתן להוסיף עוד כמה משימות, כמו צדק חברתי,פוליטיקה נקייה,שוויון אזרחי וחינוך ירוק. זאת אם תקום תנועה אשר תתייצב מול האתגר ותיטול עצמה את המשימות. הוא הסתייע בסטטיסטיקאי רפי סמית אשר הופיע בלווי מצגת גראפית כדי להראות כמה נתונים שהסקרים שלו גילו. חלקם אין בהם חידוש. ביניהם שכמעט שני שלישים של אזרחי ישראל הם בעד שתי מדינות לשני עמים,הרוב מותח ביקורת על חלוקה בלתי צודקת בתחום הכלכלי, על שחיתות וכיו"ב. אולם לפי הנתונים - רבים, כולל כמובן האזרחים הערביים משוועים לתנועה חברתית נטו.
גם תרחיש אופטימי לא ישנה את המציאות.
בנתונים סטטיסטיים אשר הובאו במצגת של סמית נשאלו המסוקרים:, אם הייתה קמה מפלגה סוציאל דמוקרטית בראשות עמרם מצנע,עמוס עוז,א.ב. יהושע, אל"מ שלמה גזית,עו"ד אלדד יניב,פרופסור גבי סולומון ופעילים אחרים מהמגזר הדתי- מה הסיכוי שתצביע בעבורה בבחירות הבאות. והתוצאה:
4% - סיכוי גבוה.7% - סיכוי די גבוה..14% -סיכוי מסוים אבל לא גבוה.,63% -סיכוי נמוך או כמעט ואין סיכוי.,12% לא הביעו עמדה.כול אחד יכול לפרש את הסיבה והתוצאה לפי נטיות לבו ושיקול דעתו, וגם אני אעשה זאת בהמשך.על פניה התוצאה אומרת שני דברים. היא אומרת שיש סיכוי לתנועה כזאת. אבל באותו זמן היא קובעת שגם אם זאת תקום, היא במקרה האופטימאלי תגיע ל-12 ח"כים, הרבה פחות מתנועת "שינוי" בשעתה. אבל זאת לא תהיה מפלגה שמאלית חדשה נוסף על אלה הקיימות, אלא במידה רבה על חשבונם. על חשבון, מר"ץ, עבודה ובמידה קטנה "קדימה". כלומר גם אם משקללים את המספר האופטימאלי זאת תהיה מפלגה פחות מבינונית אבל בים של הימין. גם זאת בהנחה שהיא לא תחזור על המעשים של מפלגות חדשות שקמו ונבלעו בגרון העמוק של הקואליציות.
תמי מולד -חיו, פעילה חברתית ידועה שסבורה גם כן שיש מקום לתנועה חדשה,הדגישה עם זאת כי ללא שיתוף פעולה בין קבוצות השמאל, חבל על המאמצים. בדיון עצמו באה לידי ביטוי ביקורת על הסקרים, שמשקפים מצב רוח רגעי. בסקר האנשים יביעו דעות שעשויות לשמח אותנו אבל ראו מה קורה אחר כך בקלפי?" מכאן שלפחות חלק מן המשתתפים במפגש לא ראו בסקר נתון מציאותי.
אם קומץ ציבורי זה יצג בדרך כלשהי את האנשים שהיו רוצים לראות התחדשות השמאל הציוני, כי אז הם פסלו מכול וכל את העצה להבריא את מפלגת העבודה מבפנים. עצה זאת הועלתה בין היתר על ידי הפובליציסטית מרב מיכאלי בעיתון ,הארץ" (8.3.2011 - "סנוב- בעבודה כבר היית?) מפלגת העבודה בשל היותה חלק מממשלת ביבי-ליברמן היא בחזקת "נגועה". ממשלה ששרי מפלגת העבודה שדיברו על שלום ורווחה ולא עשו למען אלה, לא התפטרו ממנה בעוד מועד אלא הושלכו ממנה. הם לא יכולים לצפות להיות חוט שידרה של מפלגת "עבודה" חדשה. זה אמור גם אם שלי יחימוביץ' תהיה המועמדת לראשות התנועה. שלי יחימוביץ,,כפי שכתבתי והדגשתי ,היא חברת כנסת עם קבלות ועם אג'נדה חברתית- כלכלית והיא מקבלת, ובצדק ,את החשיפה בתקשורת בתור שכזאת. אולם טעות היא להניח שתואר זה מזכה אותה לעמוד בראש "עבודה חדשה" או למשוך בוחרים.
שום מדינאי רציני, בשום מקום ובעיקר לא בארץ, לא יכול כיום לנתק את המצב הכלכלי מן המצב הפוליטי או הגיאופוליטי. יחימוביץ, לא התבלטה בלשון המעטה במאבק על השלום, על סיום הסכסוך בינינו לבין הערבים. סיום סכסוך דמים אשר בין ערכי המוסף שלו יהיו הפניית משאבים מביטחון לרווחה,לבריאות לשכבות במצוקה. משום כך גם היותה פעילה בתחומים אלה בלא לפעול בתחום המדיני, היא במובן מסיים פופוליזם.ואנו רואים יום, יום פופוליזם מהו, אם אין מאחריו עמדות חד משמעיות גם לא בתחמי מדינה, יש פייטרים בתחומי חברה ומשק גם בליכוד וגם בקדימה.
בריאיון במוסף "הארץ." ( 18.3.2011 ) אוצר ח"כ אורון(ג'ומס) שפורש מן הכנסת עטור עשייה והישגים בתחום החברתי כי "אני לא מקבל את חלוקת הדברים של יחמימוביץ',לפיה הנושא המדיני והנושא הדמוקרטי הם בדרגת חשיבות פחותה מהנושא החברתי....אני לא יודע מה זה סוציאל דמוקרט שמאוד רגיש למצוקות ולעוני של בני עמו, אבל לא רגיש באותה מידה לעוני של מי שגר קילומטר בשטחים הכבושים".ואכן לצערנו הפרדיגמה בחברה הישראלית היא לא שיפור חברתי אלא נושא הסכסוך בינינו לבין הפלשתינאים
על פרדיגמה חדשה.
באותו מפגש פתח פרופסור דן יעקובסון מאוניברסיטת תל אביב את דבריו בהצגת שלוש אפשרויות: האחת היא הצטרפות למפלגה קיימת, לנסות להפיח בה רוח חדשה ולהצמיח בה מנהיגות אחרת מבטיחה יותר. הדרך השנייה,המתבקשת, היא לפעול כקטליזאטור להקמת חזית שמאל בה ימשיכו הגופיים הקיימים לשמור על האוטונומיה שלהם, אך ירוצו במשותף לבחירות בבחינת 1+1=3 . הדרך השלישית, שיש בין היושבים כאן המצדדים בה היא הקמת מפלגה חדשה
בנקודה זאת ביקש פרופסור יעקובסון להעמיד במבחן את עצם הצורך והסיכוי של התארגנות פוליטית חדשה. התשובה האוטומטית היא מנהיגות, דרך, משאבים וארגון. יחד עם זאת הוא סבור שבמציאות אליה נקלענו, כקולקטיב ,קלענו את עצמנו, וזה כבר לא מספיק.
התנאי להצדקת המאמץ כזה הוא בנכונות להציג פרדיגמה חדשה. הבהיר יעקובסון. " עד היום,... אחרי 100 שנות סכסוך עצם הזהות שלנו כישראלים מוגדרת באמצעות הסכסוך. נטלת מהישראלים את הסכסוך, נטלת את זהותם, את עצמיותם. בעבור כל המפלגות, פתרון הסכסוך מאיים על הזהות שלהן המוגדרת ע"י הסכסוך. כל דפוסי ההצבעה בבחירות מוכתבים בסופו של דבר ע"י הסכסוך. גם העתיד המדומיין בחזון כל המפלגות הקיימות הוא העבר לשיטתן, העבר של מלכות דוד ושלמה, של ההבטחה האלוהית כביכול, של אובססיית הביטחון, או להבדיל גם של האמונה כי הסדר פוליטי עם הפלסטינים יבטיח כאן מדינה יהודית - דמוקרטית. אנחנו כולנו שבויים , איש, איש עפ"י דרכו, בעבר.
בסופו של יום, השבי הזה במלכודת העבר והסכסוך,הסד הזה, הוא שגרם, לדעתו של פרופסור יעקובסון את הפיכתנו לחברה ללא סולידריות, המתאכזרת ,בין השאר לחלשים בתוכה, המפלה נשים, חברה מסוכסכת וגזענית שבה מבחינים בין דם לדם עפ"י גזע ולאום ושבה משטרת ההגירה רודפת אחרי זרים כמו במסע ציד. העבר הקולקטיבי שלנו הפך לקברן של ההווה ואם לא ייעשה משהו בנדון יהפוך גם לקברן של העתיד שלנו בארץ הזו.
משום כך המסקנה של פרופסור יעקובסון היא שהדרך היחידה להתקדם היא חיסול העבר. לא 48, לא 67 ו -73, לא מדינה יהודית-דמוקרטית, אלא תחילתה של אומה ישראלית, התחלה חדשה A new beginning. גם מכיוון שפרופסור יעקובסון לא יכול היה במסגרת זאת להעמיק, וגם משום שאני לא רוצה להאריך בקטע זה, אסתפק בכך שהנואם הציע שינוי מוחלט של הפרדיגמה עליה גדלנו. סדר הגודל המתבקש דומה לשינוי מהרפובליקה ה-4 ל-5 בצרפת שלאחר אלג'יר, גרמניה אחרי מלחמת העולם השנייה דרום אפריקה אחרי האפרטהייד, מזרח אירופה אחרי נפילת הקומוניזם, ואולי, ימים יגידו, מצרים ותוניס אחרי כיכר תחריר. רק שינוי של הפרדיגמה הבסיסית, של הנחות היסוד שהנחו אותנו עד כה, לא רק קורקטיבה (תיקון) שולית, מצדיקה מהלך יומרני של מפלגה חדשה.
והוא סיכם דבריו ככה: "מכיוון שאינני בטוח שגם היושבים כאן בשלים לכך, אני אפילו לא בטוח שאני בשל לכך, העדיפות שלי כרגע היא להשקעת כל האנרגיות בהפיכתנו לקטלזיטור לכינונה של חזית שמאלית אד- הוק לקראת הבחירות בה ייטלו חלק כל המפלגות שמאלה מקדימה, העמותות, גופי הציבור וכל אלה השותפים לתחושה כי ישראל ניצבת על פי תהום מבחינת המשטר הדמוקרטי, הלגיטימציה בעולם לעצם קיומה והחוסן החברתי שלה. כל הגופים הללו ישמרו על האוטונומיה הארגונית שלהם אך לנוכח צוק העיתים יניחו בצד חילוקי דעות שהם משניים כרגע, וגם מקצת מהאגו הקולקטיבי והאישי שלהם כדי להקים את החזית השמאלית. אם זו לא תקום לקראת הבחירות הקרובות, ספק אם תהיה הזדמנות נוספת. "
בעקבות דבריו של פרופסור יעקובסון ראיתי לנכון להחליף איתו דברים בכול הקשור לפרדיגמה חדשה. שכן, כול אותם לקחים היסטוריים שהוא הזכיר באו לאחר שחברות ומדינות עמדו על עברי פי פחת. תשובתו הייתה:אכן!!! .אני יכולתי לחשוב על שני אירועים חשובים בתולדות מדינת ישראל. שניהם קשורים בסכסוך מלחמתי ושניהם הם בחזקת פרדיגמות, או פרדיגמה כפולה. מלחמת ששת הימים, מלחמה קצרה ומכרעת שהביאה בעקבותיה את ההתנחלות המשיחית. מלחמת יום הכיפורים ,הארוכה יותר והטראומטית, שהביאה אחריה מהפך פוליטי והגברת הלאומנות. הצרוף של דת ולאומנות, הוא צרוף מוסכן. בכול מקום ובכול הזמנים. והוא מורגש מאוד גם כאן במדינה היהודית. מכאן שצריך למרבה הצער איזה זעזוע "טקטוני" מלמטה כדי שהעם יזוז למעלה. ואני שוב נזכרתי בבדיחה הדהויה שלי על הפסיכיאטר שרצה לדבר עם הפרד אך נאלץ להכות אותו במוט כדי שישמע. אני תמים דעים עם פרופסור יעקובסון. העם נמצא אי שם בלב המדבר, ליד איזה נווה, וחושב שככה נראה כול המדבר וככה הוא ייראה עד עולם.אין לו אזימוט. הוא איבד את המצפן. ואין לו מנהיג שיוציא אותו מן המצרים.לכך התייחס עמרם מצנע.
הדור הצעיר מחפש מנהיגים שיוכל לתת בהם אמון.
עמרם מצנע,מנהיג עם קבלות בתחום הצבאי,המדיני הציבורי,והאיש שמן הסתם יחזור לפוליטיקה כן בא לכנס. זאת בניגוד לרבים וטובים שחתומים על פתשגן הכתב ובכך מילאו חובתם ." באתי לשמוע כפי שאני בא למפגשים אחרים שמטרתם לשנות את פני המציאות"- פתח מצנע את דבריו. לדבריו הוא נרגש ביותר מן המפגשים עם בני נוער ואנשים צעירים, אלפים מהם.הוא קובע חד משמעית כי הנוער היום כן מחפש יעדים, אבל אינו מוצא את ההנהגה שתאמר להם אלה ערכים היא רוצה שניטע בהם. הם מוציאים מציאות שבה אף אחד לא מאמין לאף אחד אחר, הם נתקלים באי אמון משותף. יש איזה קודקס שמסכימים עליו לכאורה. בכך אולי רמז על התחום של הביטחון. אלא שמצנע הוא אלוף בעברו, ואלוף עם קבלות, אך עם אג'נדה ברורה שבחלקה אף היא צמודה לקבלות. כמו הצלחתו במסגרת השלטון המקומי.
תוך כדי דבריו, מעניין היה המשפט שהוא השחיל "אני איש מפלגת העבודה", אך כמעט באותה נשימה הוא רמז כי הנהגת המפלגה כיום אינה מקובלת בציבור בקובעו: ",אין אמון בפוליטיקאים קיימים. באידיאולוגיה הבעיה היא מבחן העשייה, אם קיימת עשייה חדשה או משהו קיים שאפשר לחרות על דגל" .מכאן הוא עבר לנקודה השנייה והיא סגולת המנהיגים."מה שאנשים רוצים הם מנהיגים אמינים כאלה שיש להם כרטיס עבודה, כלומר יש להם קבלות, המעשים שלהן מעשים ראויים והמילים שלהם הם מילים שניתן לבטוח בהם. אחרי אנשים כאלה הציבור ילך." וכאן הוא חזר להיבט של המציאות והוא מציאת האנשים הנכונים." כאשר אני בא אל אדם שלדעתי הוא ראוי להנהיג ואני שואל אותו האם אתה מוכן להיות חבר כנסת. התשובה שלו היא: יכול להיות,אולי פעם, אבל...כלומר תשובה מתחמקת,". זאת משום שהמציאות היא כה קשה והמצב של בית הנבחרים שלנו כה ירוד, שמעטים יהיו מוכנים לתת שמם לקולקטיב הייצוגי הזה.
ברמוזו לתכלית המפגש והוא קיום מפלגה חדשה ציין מצנע: ,אני לא נבהל ממשהו חדש. מפלגות חדשות בהחלט זכו לתמיכה הציבור בקלפי במערכה הראשונה. אבל במערכה השנייה (קרי בהיותם בשלטון) הם התרסקו מכיוון שלא סיפקו את הסחורה. יחד עם כול זאת הוא לא השאיר מקום לספק באומרו שמה שדרוש כיום זאת חזית משותפת של כול הגורמים הפוליטיים הדמוקרטיים באמת הליברליים באמת הדוגלים בשוויון במאת בלא לקבוע מסמרות כי 50% חייבים להיות נשים( כפי שדוברת אחת התבטאה) וכיוצא באלה כללים שהציבור לא יכול לעמוד בהם. " אם רוצים לחולל שינוי צריך לצאת אל הציבור בהמוניו ולגייס אותו ולרתום אותו לרעיון שהוא יאמין בהגשמתו. אחרת אין טעם למפלגה שבמרוצת הזמן תאבד את דמותה באיזה הרכב קואליציוני."
ומכיוון שאי אפשר היה בלא איזו חידוד אקטואלי הוא סיפר את הבדיחה על פוליטיקאי שאמר לו: "כאשר אני שומע את הצפירות של אמבולנס שחולף אני יודע שאחת מן השניים. או שזה ליכודניק שנולד, או שזה איש מפלגת עבודה שמת".מסתבר שזאת בדיחה ישנה שכן כמדומני מי שנולד הוא ישרוליק, מ"ישראל ביתנו".הליכוד כמפלגת ימין ראשית יסיים תפקידו בבחירות הבאות. זאת גם אילו מנהיגו , היה מדינאי ופוליטיקאי מוצלח יותר.
עמרם מצנע וקבלות.
עמרם מצנע הוא מנהיג שיש לו עבר מפואר. הוא איש אדמה, יליד קיבוץ דברת,הוא משכיל שקבל תארים מאוניברסיטאות חיפה והארווארד . הוא לחם במלחמת ששת הימים,נפצע שלוש פעמים והמשיך בלחימה.הוא היה אלוף פיקוד הצפון וראש אגף תכנון במטכ"ל בחיים האזרחיים היה ראש עירית חיפה וראש הוועדה הקרואה בירוחם ובתקופה זאת פני העיר שונו ללא הכר.השאלה הגדולה היא מי יהיו הגנרלים שלו דבר שייקבע מי יהיו חייליו.לא מספיק לקשט רשימה בשמות נוצצים אם אלה משמשים קישוט, ואין נפקא מינה אם מדובר בסופר ידוע, במשפטן גדול או במצביא. אם אלה לא יפעלו בשטח בכול תפקיד שהוא, כמו שיוסי שריד התגורר בשעתו בקריית שמונה, אם הם לא ידאגו לרכז סביבם מנהיגים מקומיים בעיקר צעירים שהם יעשו את עיקר המלאכה ובהשראת האישים, אז כול התארגנות בקטן או בגדול תיכשל. שכן הקהל הפוטנציאלי במקרה כזה יצביע ברגליו, כלומר לא יצביע. אם יקום גוף שיאחד מפלגות מתקדמות והאישים השונים שמופיעים ברשימות האח"מים ייצאו לשטח -לעבודה, אז יש להניח שאם עמרם מצנע יעמוד בראש מערך כזה יש לו סיכוי, אולי אפילו למהפך או להקמת קואליציה עם קדימה כשותף משפיע בזירה הפנימית והחיצונית.
הצימאון למשהו חדש רענן בפוליטיקה הישראלית בא לביטוי בדף שהפיץ אלי משולם(מקבוצת "הדמוקרטים") ובו הצעה להקים "מפלגת האינטרנט הראשונה בארץ", שאחד מן העקרונות שלה היא "אליטה פוליטית משותפת במקום האליטה הפוליטית הקיימת וביטול המתווכים הפוליטיים". בין היתר הוא מבטיח כי "באמצעות טכנולוגיית האינטרנט חברי מפלגה שמבקשים להשתתף בהצבעה פוליטית לא יהיו חייבים להגיע פיסית למוקד הכינוס כדי להשתתף בהצבעה אלא יוכלו להתחבר אל אתר האינטרנט של המפלגה במועד שבו תיערך ההצבעה גם אם הם בחו"ל במועד ההצבעה או שהם ישובים מול מסך המחשב בביתם כשהם לבושים בטרנינג,מבחינתי גם פיג'מה זה בסדר".
הבאתי צימוק זה לא כדי להצביע חלילה על אופי אותו מפגש שהיה רציני,נוקב והצטיין בגילוי לב. גם לא כעדות לאינדיקאטור לאיזה רעיון מופרך , או לאיזה תרחיש של הצבעה במושבות בחלל. הבאתי זאת כדי להצביע כי לא רעיונות חדשים ,תימהוניים כול שיהיו ,הם שנעדרים היגיון , אלא שהמציאות הפוליטית שבה אנו חיים- היא ,היא בלתי הגיונית.ואם לחזור לסוגיית הפרדיגמה, זאת עשויה לקרות למשל אם וכאשר עצרת האומות המאוחדות תחליט על הקמת מדינה פלשתינאית בגבולות 67 . בעצרת הכללית , כפי שכבר ציינתי באחד ממאמריי, אין ווטו,והחלטה כזאת תתקבל גם אם ארצות הברית ,מאוריציוס וישראל יתנגדו לה, או שארה:"ב תימנע בהצבעה. מעשית, כידוע לנו, ישראל קמה בזכות המאבק שלה וההכרעה במערכה הצבאית במלחמת העצמאות. מוסרית- העולם, למעט מדינות ערב, היו מאחורינו. סירובן של מדינות ערב לקיים את ההחלטה הזאת, היא אבן רחיים היסטורית על צווארם עד עצם היום הזה.הם אבות הנכבא של הפלשתינאים לא ישראל.אבל הם רבים באזורנו. ישראל ישנה רק אחת.
הפעם הכדור יהיה בשטח שלנו ושלנו בלבד. אז אפשר מאוד שעם ישראל יקשיב הקשב היטב מה אומר העולם ובפניו יעמדו שתי אפשרויות בלבד. בדיוק כפי שעמדו שתי האפשרויות בפני הערבים בשנת 1948 . הם בחרו בדרך הסירוב. אנו בחרנו בדרך החיוב וניצחנו. אלא שהיוצרות הפעם תהיינה הפוכות.אז אם תקום חזית ליבראלית,מערך של שלום, יש לו סיכוי.אבל לכך צריך להיערך.עכשיו.
לא מספיק שתקום חזית שמאלית(" השמאל" כיום הוא הגדרה שאבד עליה הכלח) ליברלית ואישים ראויים שיעמדו בראשה, אלא שאישים אלה חייבים ללכת אל העם. בדיוק כמו שעשה מצנע, כמו שעשה בשעתו,כפי שציינתי, יוסי שריד. הרשימות היפות עם האנשים היפים שמתפרסמות לעתים ובהם שורה ארוכה של דמויות עטורות הישגים, אשר תומכות- על הנייר- במעשים יפים, תישאר שבלונית וריקה מתוכן, או אף תפעל כבומרנג, אם לפחות חלק מן אנשיה לא ייצאו לשטח ויקימו במקומות אלה דור צעיר של מנהיגים ואלה יוליכו את העם.
זאת חייבת להיות המערכה של אנשים אכפתיים וחרדים לעתיד המדינה. מערכה שיש בה שני שלבים. הראשון הקמת מערך של מפלגות ותנועות , בהנהגת פוליטיקאים מזן חדש,מערך שיירתם למשימה הסיזיפית היומיומית לשינוי פני החברה. שלב שני הוא הליכה אל העם זמן ניכר לפני הבחירות. זאת גם כדי לעמוד מקרוב על הבעיות שלו, המצוקות שלו, הצרכים שלו. ואחר כך להוציא אותו מן המנהרה אל האור.האם המפגש היה צעד אחד בלבד בכוון הזה- תבוא עליו ברכה.
:
צבי גיל הוא עיתונאי וסופר. מילא תפקידים בכירים ברדיו ובטלוויזיה במסגרת רשות השידור. הוא עוסק בפרוייקטים שנוגעים לתקומה של ניצולי השואה והתפקיד שהם מילאו בהקמת המדינה ובביסוסה.
