לג'ודי פוסטר היה חשוב כנראה להזכיר לכולם כמה היא כוכבת גדולה, ואחרי שלוש שנים של שתיקה ארוכה למעט תפקיד משנה אחד קטן היא חיפשה לעשות סרט מסוג הסרטים שעולים המון כסף.
כשאתה משתתף בסרט כזה המשמעות היא לרוב ברורה מאד: אתה מאותת לכולם שאתה עדיין כוכב גדול מאד שיכול לפתוח קופה, לאסוף סביבו כמה עשרות מליוני דולרים בתקציב ענק ושמך שוב מופיע לפתע בבת אחת בקמפיין פרומושן עולמי לסרט. אתה קופץ מבכורה לבכורה ומזכיר בעצם לעולם כמה אתה גדול.
הבעיה היחידה בסרטים מהסוג הזה היא שיש איזה מס לשלם, המס הוא בדרך כלל כניעה לסוג של סרט נוסחה. סרט נוסחה הוא לא בהכרח רעיון רע מדי, בהנחה שהוא טוב. גם ג'רי מגוואיר הוא סרט נוסחה וראו איזה פלא הוא עובד מעולה.
פוסטר לא התאמצה מעולם לרצות במיוחד איש בבחירות הסרטים שעשתה, אבל למרות זאת אפשר לומר בצורה די בטוחה שאת מרבית הקריירה שלה העבירה דווקא בחיקו החמים של המיין סטריים ההוליוודי.
פוסטר הפכה לכוכבת גדולה כמעט מהרגע שהפציעה על המסך בסרטו של מרטין סקורסזה נהג מונית וקנתה את עולמה בשערורייה זוטא בתפקיד הילדה זונה.
בעשר השנים האחרונות נקרעת פוסטר שנחשבת לאחת השחקניות האינטיליגנטיות בתעשיית הקולנוע האמריקאי בין הרצון לשמור על מעמדה בשורה הראשונה של הכוכבות ההוליוודיות, לבין התבונה שתפקידים גדולים לשחקניות שעברו את גיל הארבעים נדירים יותר ויותר.
לזכותה יאמר שהבחירה שלה לעבור לצד השני של המצלמה הולידה שני סרטים מצוינים, "Little Man Tate" ו"Home for the Holidays". נראה שלא באופן מפתיע שני פרויקטים חדשים שלה בשנים הקרובות שכבר הוכרזו יהיו שני סרטים נוספים שתביים דווקא. "הטיסה" חייבת להיות חוויה שרק תדחוף אותה לעשייה מהסוג הזה.
"הטיסה" הוא במובנים רבים שירת הברבור של כוכבת גדולה מאד המודיע על תחילת הדעיכה שלה. זהו סרט גדול ורע במיוחד שלא מספק את הסחורה הפוסטרית במובן שמשהו בפוסטר כבר לא מתאים למכונה ההוליוודית המשומנת. ממרום 44 שנותיה המסרבות להיכנע לתעשיית הניתוחים הפלסטיים, היא בהחלט נראית פתאום עוף מוזר יותר משהייתה אי פעם בתעשיית החלומות ההוליוודית. והיא בהחלט נראית כאישה שתווי חייה חרוטים על פניה בניגוד לכוכבות אחרות.
פוסטר כך נדמה, עסוקה מאד לאורך הסרט בלהציג את יכולות המשחק המרשימות שלה מבלי לתת את הדעת על כך שהיא נקלעה לסרט רע שלא יטיב איתה בשום מקרה.
משהו בהופעתה יגע וטובה ככל שתהיה היא לא מצליחה לכסות בעצמה על כל הפגמים התסריטאים הרבים והמביכים של הסרט הזה. נדמה שתסריטאי הסרט הלכו לאיבוד, אי אפשר להתשמש בפטנט של "האחרים" או של "החוש השישי" ,כל אחד מהפתרונות התסריטאים הללו היה הופך את "הטיסה" לסרט טוב יותר. אבל מה לעשות עשו את זה קודם. הפיתרון שהצופה מקבל הוא פשטני מדי, צפוי וקלישאי. מאמצע הסרט ועד לסופו אין בעצם שום התרגשות הקשורה לגילוי או משהו שיסייע ל"הפעיל" את הראש והצפייה הופכת למשעממת.
נדמה שהמשחק האנרגטי בסרט שייך לה בלבד ולא לאיש מן האנשים הרבים שמקיפים אותה. ניכר גם שהדינמיקה שלה עם שאר השחקנים בסרט נמוכה והתפקיד בנוי כך שקשרי האינטרקציה שלו עם שחקנים אחרים נמוכה מן המצופה בסרטים מהז'אנר הזה.
הצילום בסרט הזה יפה ואפל כראוי לסרטי מתח אבל תמונות יפות גם אחותי הקטנה מוציאה במצלמה שלה וצילום טוב עדיין לא יכול להפוך סרט לראוי.
"הטיסה" הוא כל מה שימשיך להרחיק את פוסטר מן המסך הגדול עצמו וידחוף אותה החוצה ממנו, הוא בינוני, שטוח וחסר עומק ובסופו של היום לא אומר דבר למעט העובדה שפוסטר היא כוכבת גדולה עדיין, וזה נתון חמקמק כמובן, המסוגלת להחזיק סרט גדול על כתפיה.
אנחנו לא הולכים לקולנוע מכל הסיבות האלו וגם אם כן, זה לא עובד עלינו לאורך זמן רב.
פוסטר תביא אותה בהעלמות אה לה גרבו מן המסכים, זו רק שאלה של זמן. בינתיים לכל מי שהתגעגע אליה רצוי ועדיף להביט בפילמוגרפיה העשירה שלה. מי שלא מצליח להתאפק, שילך ל"טיסה" רק שיבדוק קודם שלא היה לו שום דבר חשוב לעשות קודם לכן.
כשאתה משתתף בסרט כזה המשמעות היא לרוב ברורה מאד: אתה מאותת לכולם שאתה עדיין כוכב גדול מאד שיכול לפתוח קופה, לאסוף סביבו כמה עשרות מליוני דולרים בתקציב ענק ושמך שוב מופיע לפתע בבת אחת בקמפיין פרומושן עולמי לסרט. אתה קופץ מבכורה לבכורה ומזכיר בעצם לעולם כמה אתה גדול.
הבעיה היחידה בסרטים מהסוג הזה היא שיש איזה מס לשלם, המס הוא בדרך כלל כניעה לסוג של סרט נוסחה. סרט נוסחה הוא לא בהכרח רעיון רע מדי, בהנחה שהוא טוב. גם ג'רי מגוואיר הוא סרט נוסחה וראו איזה פלא הוא עובד מעולה.
פוסטר לא התאמצה מעולם לרצות במיוחד איש בבחירות הסרטים שעשתה, אבל למרות זאת אפשר לומר בצורה די בטוחה שאת מרבית הקריירה שלה העבירה דווקא בחיקו החמים של המיין סטריים ההוליוודי.
פוסטר הפכה לכוכבת גדולה כמעט מהרגע שהפציעה על המסך בסרטו של מרטין סקורסזה נהג מונית וקנתה את עולמה בשערורייה זוטא בתפקיד הילדה זונה.
בעשר השנים האחרונות נקרעת פוסטר שנחשבת לאחת השחקניות האינטיליגנטיות בתעשיית הקולנוע האמריקאי בין הרצון לשמור על מעמדה בשורה הראשונה של הכוכבות ההוליוודיות, לבין התבונה שתפקידים גדולים לשחקניות שעברו את גיל הארבעים נדירים יותר ויותר.
לזכותה יאמר שהבחירה שלה לעבור לצד השני של המצלמה הולידה שני סרטים מצוינים, "Little Man Tate" ו"Home for the Holidays". נראה שלא באופן מפתיע שני פרויקטים חדשים שלה בשנים הקרובות שכבר הוכרזו יהיו שני סרטים נוספים שתביים דווקא. "הטיסה" חייבת להיות חוויה שרק תדחוף אותה לעשייה מהסוג הזה.
"הטיסה" הוא במובנים רבים שירת הברבור של כוכבת גדולה מאד המודיע על תחילת הדעיכה שלה. זהו סרט גדול ורע במיוחד שלא מספק את הסחורה הפוסטרית במובן שמשהו בפוסטר כבר לא מתאים למכונה ההוליוודית המשומנת. ממרום 44 שנותיה המסרבות להיכנע לתעשיית הניתוחים הפלסטיים, היא בהחלט נראית פתאום עוף מוזר יותר משהייתה אי פעם בתעשיית החלומות ההוליוודית. והיא בהחלט נראית כאישה שתווי חייה חרוטים על פניה בניגוד לכוכבות אחרות.
פוסטר כך נדמה, עסוקה מאד לאורך הסרט בלהציג את יכולות המשחק המרשימות שלה מבלי לתת את הדעת על כך שהיא נקלעה לסרט רע שלא יטיב איתה בשום מקרה.
משהו בהופעתה יגע וטובה ככל שתהיה היא לא מצליחה לכסות בעצמה על כל הפגמים התסריטאים הרבים והמביכים של הסרט הזה. נדמה שתסריטאי הסרט הלכו לאיבוד, אי אפשר להתשמש בפטנט של "האחרים" או של "החוש השישי" ,כל אחד מהפתרונות התסריטאים הללו היה הופך את "הטיסה" לסרט טוב יותר. אבל מה לעשות עשו את זה קודם. הפיתרון שהצופה מקבל הוא פשטני מדי, צפוי וקלישאי. מאמצע הסרט ועד לסופו אין בעצם שום התרגשות הקשורה לגילוי או משהו שיסייע ל"הפעיל" את הראש והצפייה הופכת למשעממת.
נדמה שהמשחק האנרגטי בסרט שייך לה בלבד ולא לאיש מן האנשים הרבים שמקיפים אותה. ניכר גם שהדינמיקה שלה עם שאר השחקנים בסרט נמוכה והתפקיד בנוי כך שקשרי האינטרקציה שלו עם שחקנים אחרים נמוכה מן המצופה בסרטים מהז'אנר הזה.
הצילום בסרט הזה יפה ואפל כראוי לסרטי מתח אבל תמונות יפות גם אחותי הקטנה מוציאה במצלמה שלה וצילום טוב עדיין לא יכול להפוך סרט לראוי.
"הטיסה" הוא כל מה שימשיך להרחיק את פוסטר מן המסך הגדול עצמו וידחוף אותה החוצה ממנו, הוא בינוני, שטוח וחסר עומק ובסופו של היום לא אומר דבר למעט העובדה שפוסטר היא כוכבת גדולה עדיין, וזה נתון חמקמק כמובן, המסוגלת להחזיק סרט גדול על כתפיה.
אנחנו לא הולכים לקולנוע מכל הסיבות האלו וגם אם כן, זה לא עובד עלינו לאורך זמן רב.
פוסטר תביא אותה בהעלמות אה לה גרבו מן המסכים, זו רק שאלה של זמן. בינתיים לכל מי שהתגעגע אליה רצוי ועדיף להביט בפילמוגרפיה העשירה שלה. מי שלא מצליח להתאפק, שילך ל"טיסה" רק שיבדוק קודם שלא היה לו שום דבר חשוב לעשות קודם לכן.
אלי מורנו הוא סופר, מקים ומנהל אתר קופירייטס לשמירה מקוונת של זכויות יוצרים.
http://www.copyrights.org.il
http://www.copyrights.org.il
