במיטה עם ישמעאל0 על עלבון ודחיה 

בתוך כל אחד יש ישמעאל - פרא אדם יצרי וחושני, שנוטה להעלב ולהרגיש דחוי. ערן גולדשטיין מציע לדבר איתו.

משפע ייצוגי התודעה של הדמויות התנכיות השונות, מייצגת זו של ישמעאל, כך בעיניי, את אחת ההתניות המשמעותיות בחיינו: חוויית הסירוב/הדחייה.
חוויה מרכזית וראשונית זו, קרוב לוודאי שאינה זכורה לנו, אולי הייתה זו אימנו שמנעה את חומה או פטמתה מאתנו ואולי היה זה אבינו שלא שהה לבכיינו, אולי כך ... או אולי כך... רישומה של חוויה זו כה עז, כה כואב, כה מהדהד עד כי אנו עשויים לפגוש את צלה לאורך כל חיינו, כל אימת שנחווה סירוב, דחייה או שנידרש לאיפוק. במילים אחרות הישמעאל שבקרבנו עולה ממדבר התודעה כאותו כוח מתפרץ ילדותי, אסרטיבי, יצרי שאינו מקבל סירוב, שאינו מקבל "די", "מספיק" או "לא" כתשובה, כזה שתובע באלימות את עלבונו בצורת "רוצה ויהיה" נקודה.

לידת ישמעאל
שלוש דמויות חוברות על במת סיפור לידתו של ישמעאל: אברהם, שרה ושפחתה - הגר המצרייה.
על דרך פרשנות, הרואה בסיפור המקראי מדריך להבנת הכוחות הנפשיים הפועלים באדם, את הנוף עליו מתרחשת העלילה כמצבי הכרה שונים ואת הדמויות כייצוגים תודעתיים - מייצג אברהם את החסד, את הנתינה האין סופית ואת הסבלנות והקבלה ללא גבול; שרה אשתו מייצגת את קול ההיגיון, את היכולת להביט קדימה, לתכנן ולהניע את מהלך הסיפור ואילו הגר המצרייה מייצגת את הפן היצרי המתקיים לרגלי ההיגיון, זה שמציעים לו אצבע ורוצה את כל היד.

להזכירכם, נתנה שרה העקרה, נכון לזמן ההוא, את הגר שפחתה לאברהם למען "תבנה ממנה". לאחר שהרתה הגר, מציין בפנינו הסופר המקראי שגבה לבה וראתה עצמה בעלת מעמד ככתוב: "ותקל גברתה בעיניה" (בראשית טז, ד.) בתגובה התנכלה שרה להגר וזו ברחה מפניה.
במנוסתה, פגשה הגר במלאך וזה אמר לה: "הנך הרה וילדת בן וקראת שמו ישמעאל כי שמע אדוני אל עניך, והוא יהיה פרא אדם ידו בכל ויד כל בו ועל פני כל אחיו ישכן..." (בראשית טז, י-יב)

התניית "ישמעאל", כך אנו למדים, נצרבת בתודעה בה דרות בכפיפה אחת: יכולת נתינה אין סופית אך לא מאוזנת, כזו שטרם התהוו בה גבולות (אברהם), היגיון שלא לוקח בחשבון את מלוא השלכות בחירתו (שרה), ומיודענו היצר (הגר המצרייה), שרק צריך סיבה בכדי להרים את ראשו.
ואכן, אם נבחן את האווירה בה חווינו את חוויית ישמעאל הפרטית שלנו, אזי קרוב לוודאי שהתרחשה בתנאים דומים: אווירת הנתינה, הטיפול והדאגה חסרת הגבולות לה זכינו מצד הורינו, בשילוב ניצני היצר שהחלו משגשגים בתודעתנו, וכן חוסר יכולתנו האובייקטיבית להבין כעוללים את עצם הסירוב/הדחייה.

בכדי להבין את עוצמת התניית ישמעאל ואת רוחב השפעתה, די לבחון את דבר נבואתו של המלאך להגר:
הישמעאל שבקרבנו הנו "פרא" - חמור בר (רמז לחומריות ויצריות נטולת גבול), המסתובב חופשי במדבר תודעתנו. "ידו בכל ויד כל בו", כלומר שבטבעו הנו לוחמני מתפרץ ותובעני, ובנוסף, ישמעאל "שוכן על פני כל אחיו" - רמז לכך שיופיע כתגובת צל המאיימת להשליט את מרותה על כל היגיון בריא וניתוח של המצב.
ישמעאל, אם כן, הוא מסוג התגובות הגרנדיוזיות, שעולה (כמעט) בכל פעם שאנו חווים סירוב, דחייה או נדרשים לאיפוק, סרט שעובד על כל החושים, כזה שמפיקים הוליוודיים רק חולמים עליו. הישמעאל כואב, לוחש, נעלב, מפתה, עדין, נשכני, מחרמן.... לישמעאל יש ריח, צבעים וריחות וכוח שכנוע אדיר... הישמעאל יכול לדרוש את עלבונו במתק שפתיים ובנימוקים בוגרים ולהבדיל להטיל את עצמו על הרצפה ולצרוח משל היה ילד קטן שלא קיבל את מבוקשו...

לא ראוי לאהבה
אחת הדוגמאות בה ניכרת השפעתה המכרעת של התניית ישמעאל על איכות חיינו הנה חדר המיטות, כאשר אנו פוגשים בגבו/ה הקר של בן/בת זוגנו - שם - בין הסדינים, עשוי ישמעאל לעלות כאחד הסרטים התורכיים הכבדים ביותר: כתחושת דחייה ועלבון, כתחושת "לא רוצים אותי, אני לא שווה", כתחושת אני לא גברי/נשית מספיק, לא ראוי/ה לאהבה...
אסתכן בהכללה ואומר, כי נקודת מפגש זו הנה אחת הסיבות העיקריות לכישלונן של רבות ממערכות היחסים הזוגיות, וכל זאת מפני שבני הזוג מאפשרים לישמעאל ל"שכון מעליהם", להביס את ההיגיון, להשתלט על הסיטואציה, לא לראות את בני/בנות הזוג דרך עיניהם וצרכיהם ולהאשימם, אגב כך, במר גורלם.

דוגמה נוספת להשפעתו של ישמעאל על חיינו, הנה כאבי האיפוק שאנו חשים כאשר אנו מונעים מעצמנו דבר מזון: כאשר אנו מסרבים למתוק המתוק הזה, המנחם... כאשר אנו נמנעים מלאכול כריך "בריא" בשעות הערב המאוחרות, ובכלל כאשר אנו מנסים ליצור מעט סדר בהרגלי האכילה הקלוקלים שלנו. ברגעים אלה, עשוי ישמעאל לעלות במלוא עוזו ולדרוש כתינוק רעבתן את מנת הניחומים שלו.
וגם כאן, הסיבה שאין אנו מסוגלים לעמוד באתגר האיפוק נעוצה בעובדה שאנו מאפשרים לישמעאל לשכון מעלינו, להשתלט על הרגע ואגב כך לגרום לנו להושיט את היד לסכין... לחתוך עוד פרוסת עוגה... להכניסה לפה... ללעוס... ולבלוע משל אין בעל בית, משל היינו נטולי כל יכולת להחליט...

שלום על ישמעאל
כמטפל ברפואה סינית המשלב בעבודתו את הוראת הדהרמה - דרך טיפול המתבססת על תרגול מדיטציה - אני ממליץ, לא אחת, למטופלי לפתח אינטימיות עם ישמעאל שבקרבם, להכיר בקיומו, לשקף אותו, להתוודע לנוכחותו בארבע מוקדי הקשב: בגוף, בתחושות, במצב הרוח וכן בתגובות המחשבתיות והרגשיות. לאחר שפיתחו מיומנות לעשות כן, אני ממליץ בפניהם להדהד את היכולות אותן רכשו בעת התרגול לחיי היומיום. מניסיוני אעיד כי יצירת אינטימיות עם התניית ישמעאל הנה דרך יעילה לריסון כוחה המתפרץ, וכי אלה המתמידים בעבודתם זוכים לעשות שינויים משמעותיים בחייהם.
אך גם מבלי להיות מטופלים, ומבלי להיות מתרגלי מדיטציה מיומנים ניתן לעשות עם ישמעאל עבודה מבורכת: פשוט להיות שם כשזה קורה, להתבונן, לא להתנגד, לכאוב בשקט, לחרוק שיניים, ולתת לגל לעבור. לחילופין ניתן לדבר עם ישמעאל: "אני מזהה אותך ישמעאל, אני יודע שבאת לתבוע את עלבונך, אני יודע שהכאבים האלה בגופי מעידים על נוכחותך וייעלמו כאשר תחזור למקומך הטבעי, למדבר התודעה, עד אז אני מאפשר להיות כאן ואז ללכת ...עד לשובך בפעם הבאה".

הסופר המקראי, היודע כול, לא שכח להזכיר לנו כי כמו כל הרגל רע או תגובה רגשית המכה את שורשיה בתודעתנו, גם התניית ישמעאל מחזקת אחיזתה כתגובה מועדפת בכל פעם שאנו מאפשרים לה לשכון מעלינו. עובדה, גם לאחר שגורשו ישמעאל ואימו מחצרו של אברהם, לאחר לידת בנו המועדף יצחק, מוזכרת העובדה שמזרע ישמעאל יקומו שנים עשר נשיאים, שהם על דרך פרשנות זו, שתים עשרה תגובות בת להתניית ישמעאל.
הסופר המקראי רומז שגם אם שאיפתנו הנעלה היא לנקות את תודעתנו (את התניית ישמעאל) לא די בדחיקת יצרנו למדבר הזיכרון או בריסונו בדברי היגיון, כי גם שם, בתנאי הקיצון יעלה יפרח וימתין כצייד מיומן לשעת כושר, לשוב ולתבוע מאיתנו את עלבונו.