הטסטוסטרון לוקח בגדול 

הטסטוסטרון  "לוקח" בגדול

אתמול נקלעתי למחזה סוריאליסטי בלתי ייאמן בו ראיתי, שוב, כיצד הטסטוסטרון בקלות, בגדול, עוקף בקפיצה קלה ומפיל את השכל היישר לקרשים.  לולי אני ועוד איש אחד זה היה עלול להסתיים אחרת. זו לא פעם ראשונה שאני רואה מצב דומה, וכיון שזה יחסית בשלבים ראשונים של הידרדרות, מעירה את השכל חזרה מהתרדמת הזמנית בה שקע בשל הטסטוסטרון והעצבים.

בוקר, רחוב וכביש ראשיים עמוסים מאד, אנשים  כולם לחוצים ממהרים לעבודה, קצת באטרף.

אני חוצה מעבר חצייה כפול עם עוד המון אנשים שחציים קצת רצים, לצידי חוצה גבר לצידו כלבו הנאמן, לא חגור אך ממושמע מאד, מאחורי פועל זר על אופניים מרכיב קדימה ואחורה את שני ילדיו הקטנים.

כל המאסה של האנשים על אי תנועה-מעבר המפריד בין שני מעברי החציה, שני הכבישים שכעת מאד סואנים. המכוניות מאחור כבר קיבלו אור ירוק לנסוע, המכוניות מקדימה עדיין נוסעות והולכי הרגל טרם קיבלו אור ירוק לעבור תקועים בין שני הכבישים.

יצא כך שרוכב האופניים היה חייב כנראה להעלות את כל אופניו על אי התנועה כי ילדו מאחור והמכוניות מאחור החלו לנסוע, אך לא היה מקום, והוא בלחץ וחוסר זהירות ואכפתיות פגע, דחף את כלבו של האיש, כמעט עלה עליו, וזה נבהל ובעצם בלית ברירה ירד לכביש קדימה, בו עדיין נסעו המכוניות, וכמעט באמת נדרס.

למזלו הנהג שנסע קדימה ראה את המצב בצורה רחבה לא נסע מהר, גם אני ראיתי זאת ובמודע ירדתי קדימה לכביש כדי לחסום הנסיעה שלא יעלו על הכלב, ולהעיר תשומת לב הנהגים, שמשהו קורה כאן.

ואז...החלה הדרמה: בעל הכלב נכנס לאטרף על הפועל הזר הלא אכפתי ולא זהיר שכמעט גרם לדריסת כלבו, הפועל נכנס לאטרף כי מיהר ונהג לא בזהירות, וזה גרם לו עיכוב, הוא כנראה דאג לילדו וצרח על האיש שהילד שלו חשוב יותר מהכלב של ההוא ושהוא היה צריך ללכת אתו חגור.  

בעל הכלב התחיל להשתולל וצרח עליו שהכלב שלו עבורו כמו הילד שלו עבורו, והוא היה צריך להיות זהיר יותר ולא לעלות עליו (גם נכון).

שני אלה החלו במהלומות, האופניים עם הילד נפלו והילד על המדרכה, הכלב נבהל ושוב ירד לכביש.

אני רואה את שני אלה, מבינה שנשרפו לשניהם הפיוזים והם חדלו בכלל לראות זה את ילדו על המדרכה והשני את כלבו ששוב ירד לכביש הסואן, ומבינה שטוב לא יצא מזה.

האמת, אם היו שניהם בלבד ללא הילד והכלב הולכים מכות היה הרבה פחות מזיז לי כי אלה כוחות שקולים פחות או יותר.  היה יותר אכפת לי מהילד ההמום שנזרק על המדרכה ואביו שכחו לרגע, והכלב המבוהל שירד לכביש הסואן ושוב בסכנה.

תפסתי את זרועו של בעל הכלב מרחיקה אותו לאט לאט, מסיבה תשומת לבו לכלבו, אומרת לו שהוא עומד להדרס שנית וש"הכלב שלו יותר חשוב כרגע", ואיש נחמד אחר שראה והבין מה אני עושה עשה אותו דבר עם הפועל הזר.  היסב תשומת לבו לילד שלו שזרוק על המדרכה עם האופניים.

שניהם המשיכו לקלל ולהזין את העצבים שלהם עוד יותר, הפועל הזר מקלל בשפה זרה עזב את ילדו הקטן זרוק על המדרכה עם האופניים ורצה להמשיך לכיוון שלנו, אני המשכתי לנסות לדבר הגיון לבעל הכלב ממשיכה כל הזמן להרחיקו אותו ואת כלבו מהכביש הסואן, ממרכז הדרמה, עד שתפסנו טווח בטחון.

בעל הכלב לא נרגע, ראה שהשני ממשיך לכיוון שלנו והתחיל להשתגע.  לא ויתרתי, הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי לו שהוא גורם לי מצוקה ודאגה והכלב שלו מבוהל מאד ובסכנה ושיתעורר ויחשוב מה יותר חשוב לו בחיים – הכלב שלו, או ללמד פועל זר חסר מודעות לקח.

דברי כנראה התחילו לחלחל אליו, הוא התחיל לתפוס את המצב, מה קרה, והתחיל להרגע, אך כל הזמן זינק חזרה כשראה שהפועל הזר מקלל ורוצה שוב להתחיל לבוא לכיוון שלנו.

לא ויתרתי לו אפילו שמיהרתי, אמרתי שאני רוצה לראות אותו ואת כלבו מתרחקים ונכנסים לביתם שכבר היה קרוב יחסית. עמדתי ונתתי הוראות לגבר זר מוטרף מעצבים כמו איזה שוטרת קטנה ומצחיקה.

זהו, הוא נכנס לכניסה לביתו, הדלת נסגרה אחריו ואחרי כלבו, וידאתי שהפועל הזר וילדו אכן המשיכו ונסעו משם, ורק אחרי שראיתי שהם המשיכו המשכתי לדרכי.

הדקות עד שהגעתי לעבודה עברו עלי בהרהורים על מהות ההורמון הגברי, מה קורה בכלל לאנשים שמתעצבנים ו"נשרפים להם הפיוזים" עד שההיגיון - השכל פורח מהחלון, איך זה שאחד לא רואה ואכפתי לגבי השני ורואה רק את שיקוליו שלו, ואיך מחוסר התחשבות ומודעות הדדיים יכול להתפתח סיפור שלם שלא צריך היה להיות קיים בכלל.

שניהם כמובן היה להם חלק ואשמה בעניין  ויכולים היו להיות מודעים וזהירים ומתחשבים יותר, אם היו כך זה היה נמנע כמובן, אלא שאומרים שכל הצרות מתחילות ששני הצדדים "צודקים" או במקרה זה "אשמים".

חשבתי לעצמי, יא אללה, כמה בקלות אפשר לגלוש לתגרה, לאלימות לא הכרחית, ואיך זה שבתוך כל  זה, כמו תמיד עלולים להיפגע חסרי ישע.

עלה בבלוג שלי כאן

http://cafe.themarker.com/post/2106475/