גירושין-ליהנות מהכאן ועכשיו 

מי זוכר את "כרובי" מרחוב סומסום רץ וצועק.."היי היי אני כאן.."..ארוץ ל—שם" מגיע ל"שם" וצועק.."היי הגעתי שלם..עכשיו השם זה כאן" אז ארוץ ל—שם".

 כשהיינו ילדים צחקנו,האמת גם היום כשנזכרים אין ספק זה מצחיק,מצחיק כמה שזה נכון.

הטבע של מרבית האנשים שפגשתי הוא לחפוץ להגיע ל-"שם" ויהיה זה כל "שם" באשר הוא.האבסורד הוא שלא פעם כשמגיעים לפסגתו של ההר הגבוה הזה ששמו "שם" אנו מגלים כי הדמיון המפותח שהיה בו עצמנו עינינו בכול לילה בדרך למסע המפרך עליו ,רק לגעת ב"שם" לא קרוב למציאות.

והנה עתה כשהגענו אליו ו-"שם" הופך ל-"כאן" ישנו רק עוד "שם" אחד שלו רק נצליח לכבוש אותו,נמצא את אושרנו. וכך אנו רצים מחצית מהחיים סביב ה"זנב" של עצמנו.

בדמיוננו אנו כובשים את הפסגה מביטים לנוף מרהיב,אוויר עוצר נשימה ואז..סוף כל סוף נחים,עם מפוחית בפה,ארוחה דשנה וכמה קרשים בהם ניבנה על ה"שם" משכננו ..בו נהיה מאושרים.

כמה מאיתנו הגיעו ליעד,כבשו את הפסגה,עברו טלטלות בדרך למטרה בה האמינו,אותה דימינו כתחנה האחרונה בדרך לכיבוש פסגות,עזבו את הבית,נטשו את איזור הנוחות,באמונה שלמה כי זה המקום וזו הדרך ובמסע חתחתים,קשה רווי מחירים הגיעו לפסגת ה"שם",מצאו עצמם עומדים בפסגתו,חשים את אדמתו ומבינים כי אין זו הקרקע בה ניתן לטעת שורשי חלום.

את הדגל שהונף בקצה ההר,עליו הבטנו כל המסע,בו היה כתוב "שם" נחליף בדגל חדש הנקרא "כאן" ואפשר להוסיף גם "עכשיו",ביד האחרת נצדיע שהשמש לא תסתיר מעיננו לבחור את היעד הבא,חלקנו נמשיך להר הבא,נכבשו ונחליף דיגלו וחלקנו האחר ישוב לאזור הנוחות,המקום עליו אשת הדייג של דג הזהב המוכר לנו,וויתרה,בקשה לעצמה עוד..ועוד..ועוד..עד שחזרה למקום ממנו יצאה מלכתחילה,אך כאן לא הייתה בחירה,איזור הנוחות הפך ל"עונשה" בניגוד לשבים מתוך הערכה מחודשת.

תורת האימון מדברת על הוויתור על איזור הנוחות תמורת הצמיחה.על הפחד מהפחד כגורם מעקב וצבירת הצלחות בכדי לשנות דפוס התנהגות,לטפל בה בראשית,לשנות פרדיגמה בעזרת  ההנחות עליהם אנו מתבססים בעקבות ה"תרמיל" אותו כל אחד נושא עליו,מחייו קדימה בדרך למסעות הכיבוש האינדיווידואליים שלו.

אם כך,הכיצד אנו מנווטים עצמנו במפת החיים?מהם היעדים הנכונים לנו?האם לנצח לכבוש עוד ועוד הרי "שם" וכשיהפכו "לכאן ועכשיו" נאחל לעצמנו יותר?מה באמת דרוש לאדם על מנת להיות מאושר? האם זו נוסחא קולקטיבית כגון:אהבה,משפחה ועבודה שאנו אוהבים? או שיהיה מי שיהיה מוכן לוותר על כל אלו תמורת אי אלו אחרים..

אני מאמינה שכמה שלא נחקור את הנושא,סטטיסטית ובמידה ולא נגיע לאחרון האדם ביקום לא נדע ובטח ובטח כשלא ניתן לתחקר תינוק שזה עתה הגיח מבטן אימו למציאות חדשה וכול אושרו תלוי בפיסת שד לשובע,ליטוף חם ואוהב וידיים בטוחות האוחזות בו ומאחוריהן הבטחה:לאהבה,להכלה אינסופית,לקבלה ולכך שכמה שיצעק חזק יותר,יעשה את צרכיו בריחות וצבעים,וידיר שינה מעיניי אוהביו,הם שם!לנצח אוהבים,מוכנים לתת הכול על מנת לזכות באהוב ליבם,שבע לצידם,אהוב ומאושר.

והתינוקות הגדולים של החיים,אנו ..אלו שעברו מהצד המטופל לטיפול בפעוטות,אנו שעובדים על מנת לספק לאהובנו את צרכיהם,אנו שמכילים אותם ואוהבים אותם ללא גבולות וללא תנאים,לא פעם מחפשים את ה"שם" מתגעגעים במודע או שלא ל"שורשים",למקום המכיל,בו אוהבים אותנו על עף הכול: על אף שאנו עצמאיים ,אחראיים על צרכינו,משביעים עצמנו מצלחת ולא משד רך וחם ועל אף עצמאותנו. כי בשורש,בבסיס האמיתי של חיינו לא פשוט להודות שחלקו הרב של אושרנו תלוי לא פעם בעשייה של האחר למעננו.

בתחושת הביטחון שהוא משרה,בקבלה ובכמה מוכן הוא להיות "שם" למעננו,כמו שהיו שם הורינו כשהיינו אנו,בצעירותינו פשוט -"שם"..