'גיהנום של קרח' - כינו את מחנות השבויים בסיביר הקפואה, לשם הוגלו עשרות אלפי יהודים, נתונים לחסדי הקור הנורא, השלגים האיומים, ובעיקר: מנותקים לגמרי מכל העולם.
חיים שפירא הינו בחור ישיבה פולני שהתגלגל לכאן, באמתחתו אוצר שלא יסולא בפז: זוג תפילין קטנות ומהודרות... את האוצר היקר אין הוא מסוגל להחביא בשום מקום, במידה והרשעים ימצאו אותו הם יחללוהו בצורה מחפירה, המקום הבטוח היחידי הוא בכיס נסתר שעל בגדיו.
בכל יום לפנות בוקר, בטרם השמש שולחת את קרניה הראשונות, הוא מכניס את ראשו מתחת לשמיכה העבה, מתעטר בתפילין ומתפלל שחרית בהחבא. מפעם לפעם הוא מזכה עוד ועוד יהודים במצוה 'נדירה' זו בהתחשב בתנאי המחנה הקשים מנשוא.
היה זה בשבת אחר-הצהריים בעידן רעוא דרעוין, חיים נאלץ לנדוד בדרכים מרחק של כמה קילומטרים למחנה שבויים סמוך, שם עליו למסור ידיעה חשובה למפקד. הוא מגיע למחנה ולפתע, מאחורי סבך עבות של שיחים ואילנות נמוכים הוא שומע קול של ניגון... הוא מתקרב קצת ואזניו קולטות את המילים "אל גנת אגוז ירדתי..."
לאחר שמסר את הידיעה למפקד המחנה, שב בעקבות הקול, והנה בקרחת יער קטנה, מוקפת שיחים עבותים, יושב לו על גבי הקרקע יהודי מזוקן, בעל פנים מאירות, מראהו קדוש וזך והוא שר בעינים עצומות...
בתחילה לא רצה היהודי לשוחח איתו, כנראה מתוך חשש שלפניו עוד רוסי המנסה שוב למרר את חייו. חיים ניסה לשכנעו שהוא בחור יהודי מפולין ואל לו לפחד ממנו, אך ללא הועיל.
בסוף הוציא חיים את נשקו האחרון: "ראה נא, יש לי כאן את התפילין שלי, אני נושא אותם איתי תמיד!"
"תפילין!!! במשך חמש-עשרה שנה לא הנחתי תפילין!" דמעות זלגו על לחייו, "אוי! גאטניו! סוף כל סוף יש לי תפילין, אך שבת היום ולא אוכל להניחם!!!"
לאחר שנרגע מבכיו, סיפר שהוא חסיד ברסלב (התנועה שיסד רבי נחמן מברסלב, 1772-1810) ושמו נחמן ברנוב. הוא נשפט על שלימד תורה לילדי ישראל ונידון לעשרים שנות מאסר, מתוכם כבר ריצה חמש עשרה שנה בהם לא היתה לו אפילו הזדמנות אחת להניח תפילין. במחנה הוא בדרך כלל אינו סובל מהצקות לאחר שהתחזה למטורף והפך ל"שוטה המחנה", כך התאפשר לו להימנע מחילול שבת עד כמה שניתן.
הוא בירר אצל חיים היכן המחנה בו הוא שוכן ובאיזה צריף, למחרת בבוקר הוא מתכנן להגיע ולהניח תפילין. חיים ניסה להפציר בו שלא יבוא, מדובר בסכנת חיים ממשית, כאשר רק ינסה לחמוק משטח המחנה עלולים הזקיפים לירות בו למוות.
אך רבי נחמן התעלם מכל מילות האזהרה, הוא החליף את הנושא באמרו: "ובכן, הניגון מצא חן בעיניך? הבה נשיר יחד. המילים הם מתוך שיר השירים". מתיקות הניגון נגעה ללבו של הבחור הנודד והעניקו לו כח והתעלות רוחנית, להם היה זקוק נואשות במצבו האומלל.
*
למחרת בבוקר, כאשר חיים עמד לסיים את תפילתו מתחת לשמיכה, עדיין לא הספיק לחלוץ את התפילין, והנה מישהו נוגע בו. הוא נתקף בבהלה נוראה, גילו אותו מניח תפילין! במהירות חלץ את התפילין של ראש והוציא את ראשו אל מחוץ לשמיכה, בדמדומי השחר הוא מזהה את הזקן הלבן...
"רבי נחמן! ברחת! יהרגו אותך!!!" צרח, כל האימה שתקפה אותו שניות קודם לכן בחשש לעורו, הפכה עתה לפחד לבטחונו של רבי נחמן.
"ש... ש..." לחש רבי נחמן, "השומר נמצא בחוץ. תן לי את התפילין - מהר!" הוא הזדחל לתוך המיטה, בעוד חיים שומר מבחוץ, מתחת לשמיכה נשמעו התייפחויות, כל הנסיונות להשתיקו עלו בתוהו, השמיכה נרטבה ונספגה בדמעותיו.
באותה שעה, בשער הצריף עומד לו השומר, חייל עם רובה מכודן תלוי על כתפו, כשהוא לועס בנחת חתיכות לחם. כפי שהתברר לאחר מכן שיחד אותו רבי נחמן במנת לחמו היומית!
רבי נחמן גומר את תפילתו ואומר: "להתראות מחר, באותה שעה"... חיים ניסה שוב לשכנעו שלא יסכן את חייו, אך כשקולו חנוק מדמעות ענה: "שמע נא, בחור צעיר, במשך חמש-עשרה שנה לא הנחתי תפילין, ועכשיו שיש לי הזדמנות, אז מה אם אשאר רעב? האם הינך חושב שזו הפעם הראשונה שאין לי לחם לאכול?! פעם הם כלאו אותו למשך שבעה ימים ללא מזון משום שלא רציתי לכרות עצים בשבת. ברוך ה', אני עדיין חי!"
בשלשת השבועות הבאים לא הפסיק רבי נחמן להופיע כשלבו גואה מאושר על הזכות לקיים מצות תפילין. לאחר מכן הועבר חיים למחוז אחר ואת רבי נחמן לא שב לראות לעולם.
(על פי עדותו של חיים שפירא בספרו "לך לך, בני" עמ' 355)פורסם במקור בעלון 'אוצרות ברסלב'