ירושלים בתשח - סיור בעקבות לוחמים 

ירושלים בתש"ח - סיור בעקבות לוחמים

"לובשי חול וחגור וכבדי נעליים
בנתיב יעלו הם, הלוך והחרש
לא החליפו בגדם, לא מחו עוד במים
את עקבות יום הפרך וליל קו האש"

(מתוך "מגש הכסף" - מילים: נתן אלתרמן / לחן: נחצ'ה היימן  / שר: יהורם גאון)

הקרבות על הדרך לירושלים ועל העיר עצמה במהלך מלחמת העצמאות היו קשות וארוכות. בסופם חוברה ירושלים למדינת ישראל הצעירה.  הסיור להלן מתאר 3 נקודות, המציינות אירועים חשובים במלחמה על ירושלים, במהלך מלחמת השחרור.

שלוחת שיירות, הדרך לירושלים

איך מגיעים - ירידה לדרום מכביש 1 לכביש 3955, לכיוון שרש ובית מאיר. לפני בית מאיר ירידה רגלית צפונה לדרך עפר עם סמ"ש ירוק. הליכה מתונה באורך של כ-1.5 ק"מ, עוברים את משלטים 16 ו-21, התצפית מעט מערבה למשלט 21. הדרך תביא אותנו לתצפית מעל כביש 1.

ניתן לראות משמאל ממערב את השפלה לכיוון תל אביב, ומימין ממזרח את הדרך לירושלים.

ירושלים איננה חלק מתוכנית החלוקה של האו"ם בנובמבר 1947. דוד בן גוריון אמר: "יש ירושלים ללא מדינה, אך אין מדינה ללא ירושלים". המערכה על הדרך לירושלים, זו הדרמה הגדולה ביותר. אילו הערבים היו מצליחים לכבוש את הכביש, 100,000 איש, 1/6 מהישוב, היו מנותקים.

מתחתינו כביש 1, שהיה הדרך היחידה לירושלים בתחילת מלחמת העצמאות. עקב כישלונו של עבד קדר אל חוסיני במתקפה על גוש עציון, הוא מבין שהדרך לירושלים עוברת בין כפרים בשליטה ערבית, וקל לשלוט על הדרך. בזמנו הדרך הייתה מאוד צרה וקשה לנסיעה והתנועה מזדחלת. למטה בשיירות היו יהודים, למעלה על הגבעות היו ערבים, ששלטו בקלות עם מעט נשק על הדרך. כדי לפגוע בשיירות לא צריך לעבור קורס צלפים. הלוחמים הערבים היו מתקבצים פה בעמדות ויורים לעבר המכוניות העולות לירושלים כמטרה נייחת.

בחודש אפריל 1948 דוד בן-גוריון מרכז כוח חיילים מכול הארץ, מפקירים ישובים מהגנתם וחושפים חזיתות. המטרה הייתה לתפוס שטחים ששולטים על הכביש כדי ליצור פרוזדור לירושלים. כול שטח שיושם עליו יד יסופח למדינה היהודית. בן גוריון אומר שאם יישוב בצפון ייפול, זה לא נורא, אפשר לחיות עם זה. אבל אם ירושלים תיפול גם הישובים בפריפריה ייפלו. "הולידו את ההעזה", וזו הולידה את "מבצע נחשון". יוצאים למתקפה, כובשים את קסטל, קולוניה, חולדה ודיר-מוחסין. כתוצאה מכך שוחררה הדרך לירושלים.

מנזר סן סימון

איך מגיעים - מנזר סן סימיון נמצא בשכונת קטמון בירושלים, ממזרח לשדרות ש"י עגנון, פינת רחוב מעלה זאב. ברכב בודד ניתן לנסוע ברחוב מעלה זאב עד המנזר עצמו, שנמצא בתוך פארק.

כשרפול מונה לרמטכ"ל, נאם נאום במשכן נשיאי ישראל: ""לא הרחק מכאן, לפני 30 שנה נקבע בקרב כבד עתידה של ירושלים לחזור ולהיות בירת עם ישראל לנצח. הייתה לי הזכות לקחת חלק באותו קרב וכבוד גדול היום במקום הזה לקבל את כהונת הרמטכ"ל". מינויו לרמטכ"ל הוא שיא חייו של רפול, והוא מבטא בנאום בן 34 מילים על השתתפותו בקרב במקום. מי שמע על קרב סן סימון? הקרב הזה הוא אחת הדרמות הגדולות במלחמת העצמאות, הוא קבע שירושלים המערבית תישאר בידינו! אם קטמון הייתה נשארת בידי הערבים, אין תלפיות, אין מקור חיים ואין רמת רחל.

קטמון בשליטה ערבית. מאות מתנדבים מהגדוד העיראקי יושבים במקום.

ב-29.4.1948 לאחר החשכה, עולות שתי פלוגות מהגדוד הרביעי של חטיבת הראל דרך עמק המצלבה. הערבים מגלים אותם ופותחים במכת אש אדירה. עד 2:30 בלילה מצליחים החיילים לחדור למנזר. הערבים לא היו מוכנים להשלים עם הכיבוש הזה, הם אינם מוותרים. ב-4:30 הערבים פותחים במכת אש אדירה. החיילים משיבים אש וזורקים רימונים. במהלך הבוקר כמות הנפגעים נמצאת בעלייה, מתוך 120 חיילים מעל 50% כבר נפגעים, כמות הכוח הסדיר בירידה. הכוח על סף קריסה ויש אישור לנסיגה. יש נפגעים קשה וברור שלא יהיה ניתן לקחת אותם עם הכוח הנסוג, ולא ניתן לקחת גופות. מתגבשת תוכנית לפוצץ את הפצועים קשה, "מצדה בירושלים". דרמה ותסכול נוראיים. ברגע האחרון נודע שהערבים בנסיגה ובריחה מהאזור, הנידונים למוות ניצלו, וירושלים המערבית בידינו!

אחד הלוחמים בקרב הוא יורם קניוק: "על גג המנזר בקטמון לחמו אישון באישון וחיכו כמו חיה פצועה ונואקת מי ימצמץ ראשון. הערבים מצמצו ראשונים וכך ניצלה ירושלים".

בית העלמין בקריית ענבים

איך מגיעים - יורדים מכביש 1 למחלף חמד, ופונים צפונה לכיוון קריית ענבים. בית העלמין נמצא מזרחית לישוב.

זהו בית עלמין חטיבתי יחידי בארץ, מנציח את חללי חטיבת הראל, מכיוון שכאן חטיבת הראל - פלמ"ח ישבה ומכאן יצאו כול הפעולות. לא כול חללי חטיבת הראל קבורים כאן.

החיילים מתמודדים כול הזמן עם המוות. "מספרים על ג'ימי שעבר באחד הלילות עם יחידה ליד בית-הקברות, וממעלה הגבעה ראה חברים מהמשק נתונים בעבודת חפירה. החיילים נתחלחלו. "את זה מכינים בשבילנו!" מחשבה זו ננעצה בראשו של כל אחד. "היי שם! אתם! עבדו שם מהר! היו מוכנים! אנו כבר יצאנו..." צעק ג'ימי למטה, בכוון לבית-הקברות". (מתוך "חברים מספרים על ג'ימי"). "בום בום בום - קרב הראל" ע"י חיים חפר, השיר מספר על הלמות הפטישים. קבורים כאן הרוגי קרבות נבי סמואל, קסטל, סן סימון ולוחמי הדרך על ירושלים.

רפול עדיין זוכר את חיים פוזננסקי לטובה, מ"פ בחטיבת הראל אחד מהקבורים בבית העלמין, כשהייה רמטכ"ל:  "פוזה הוא דמות נערצת! פוזה גרם לחיילים רבים להרים ראש, להמשיך, לוחם גדול, אמיץ. אנשים הלכו אחריו. אילולא פוזה, לא הייתה דרך, אילולא דרך, לא הייתה ירושלים, אילולא הייתה ירושלים, לא הייתה מדינה".