בחירת בן זוג 

גירושין
מאת: הפסיכולוג יעקב ברמץ


אפתח בסיפור קטן. כשהייתי חייל בקורס מכי"ם, עברנו בדרכנו לבסיס ברחוב הראשי של הכפר מרר. כפר דרוזי בגליל. לפתע שמעתי צעקות רמות. הבטתי וראיתי מחזה מעניין. בניין בן שלוש קומות. בחלון בקומה השלישית עומדת אישה ומשליכה חפצים מהדירה. למטה עומדת משאית של מובילי דירות, וקהל אנשים מתגודד מסביב. שאלתי מה קרה שם? היסו אותי. מין הון להון, אמר לי מישהו שהזוג הזה מתגרש. אמרתי לעצמי בחופזי, ברוב צעירותי, שכך צריכים להראות גירושין. כי אם הם לא נעשים בצעקות וכעס גדול, אז למה מתגרשים בכלל? אם נפרדים בחיוך, למה נפרדים בכלל?
מאז עברתי מספר ימים ואוקיינוסים, ואני רואה את הדברים קצת אחרת.
יש שני כוחות מנוגדים באדם. כוח המשיכה וכוח הבריחה. המנוע שעומד מאחורי כוח המשיכה וההתחברות, זו האהבה, הליבידו (יצר החיים). מאחורי הכוח השני נמצא את התוקפנות, התנטוס (יצר המוות). לא סתם נאמר בשיר: "עם כל פרידה, למות מעט?". כלומר, שכדי להתחבר צריך שתהיה אהבה. וכדי להתנתק, להיפרד צריך שתהיה תוקפנות. כך יוצא שלעיתים כשאנו חושבים שזוג נפרד בגלל שהם רבו, כעסו, היו תוקפניים זה לזה, למעשה זה היה הפוך. הם רצו להיפרד, וכדי לאפשר להם להיפרד היה עליהם להתחבר לכוח של הפירוד כלומר לשאוב כוח מהכעס מהאגרסיה. רואים את המנגנון הזה באופן בולט בקרב מתבגרים, שרבים עם הוריהם, כדי לבנות את עצמיותם הנפרדת.
לרוב הזוגות שאני מכיר יש לפחות שתי סיבות בשבוע לגירושין. ולשמחתי, לא ממשים זאת. יהיו שיגידו, עדיף גירושין על חיים אומללים. נשמע הגיוני, אך לדעתי הטיעון הזה גורף מדי ומרחיק לכת עד כי היום בישראל שיעור הנישואין בשנה כמוהו כשיעור הגירושין. מה עוד שאחת הסיבות הנפוצות לגירושין היא חוסר התאמה בין בני הזוג. וכידוע, התאמה אינה צו הגורל, התאמה יוצרים ובונים בין השניים (הרחבה בפרק על בחירת בן זוג)
אז ככה, אתם לא מדברים זה עם זה כבר חודש? אתם צועקים זה על זה כבר שנה? אתם מתווכחים על כל דבר שרק אפשר והכל נראה לכם חסר תקווה? אתם מרגישים כי "האהבה מתה"? נסו לפנות לייעוץ מקצועי. "כאב הראש" שיהיה לכם ממעשה הגירושין, הכסף על עורכי הדין, התחושות הקשות, יהיו רבים אף יותר מ"כאב הראש" והעלות של הליכה לייעוץ פסיכולוגי. ועוד לא הזכרנו מצב של גירושין עם ילדים, שבמקרה כזה הקשיים מרובים מאד לכל אחד מבני הזוג ולילדים, שלא לדבר על זה שבמקרה כזה נגמרת אולי שותפות הנישואין עם הגירושין אך לא מסתיימת שותפות ההורות והאחריות על הילדים. כך שאין כאן פרידה מוחלטת.
נקודה נוספת שחשוב לזכור בטרם תפנו לרבנות, כל מה שמכעיס ומעצבן בבן הזוג או בבת הזוג, יכעיס ויעצבן, ככל הנראה, בבן או בת הזוג העתידיים. אז, אפילו אם מתגרשים בכל מקרה, כדאי לעבור תהליך טיפולי, שאם לא יועיל לקשר הנוכחי, אולי יועיל לקשר הבא.
לא פעם שאלו אותי בקליניקה איך לעשות את הגירושין תוך הפחתת הנזק לילדים? אני רוצה להתגרש, תעזור לי לעשות זאת? אחרי שהתגרשנו מה לעשות?
אלו שאלות מאד אישיות ואין מתכונת נכונה לכולם. כקווים כלליים אומר, שמדובר בהסכם פרדוקסאלי. הסכם פירושו הסכמה, והסכמה בין שניים היא מעין שותפות. ההסכמה כאן היא על פירוק השותפות. תמיד אחד מהצדדים ירצה יותר מהשני להיפרד (ולא תמיד זה אותו צד שיוזם את הפרידה או צועק יותר חזק שהוא רוצה להיפרד). בכל מקרה מדובר על פרידה, ולמעט מקרים חריגים, פרידה זה דבר קשה ועצוב. כי מלבד הפרידה מבן הזוג, ישנה פרידה מהחלום של הזוגיות הזו, מהתקוות שנבנו בעת מיסוד הקשר, כשפרחה האהבה. ישנה גם פגיעה רגשית, לעיתים יותר קשה, לעיתים פחות, תחושת נטישה. תחושת כישלון. תחושה של ניצול. לכן גם ההסכם טעון מאד ברגשות אלו. כך שצריך להיזהר מאד בכבודו של בן או בת הזוג. לחשוב על המשמעויות של אמירות שבאות כאילו מההיבט הטכני, מעשי, ועלולות להתפרש כביקורתיות אצל השני. כמו דיבור על רכוש משותף, בית, מכונית וכו' שזה לא רק רכוש אלא גם משהו שנקשרים אליו. כדאי מאד לעשות את ההסכם ע"י עורך דין משותף ולא שכל אחד יפנה לעורך דינו, וגם אז לא ממש להקשיב לכל אזהרותיו. כבר היו אצלי זוגות נשואים שפנו לעורך דין על מנת להסדיר ביניהם עניין של רכוש משותף, וזה הובילם לגירושין. עורכי הדין אינם מומחים לענייני זוגיות, ואינם מתיימרים להיות כאלה, הם מומחים לענייני חוק. הם מסתכלים מההיבט הנכלולי של האדם. מבחינתם הם צודקים, מוטלת עליהם החובה להזהיר. אך כמו שאם הייתי חולה, לא הייתי הולך לאיש מקצוע המזהיר מפני עשרות אלפי מחלות אפשריות והולך לרופא שרואה אותי כאדם בריא בדרך כלל, עם מחלה כזו או אחרת, כך גם עם עורכי דין. יש כיום התמחות חדשה: "מגשרים" חלקם עורכי דין וחלקם פסיכולוגים או אנשי מקצוע אחרים. זו נראית בעיני הבחירה הנכונה. המגשרים, למדו במיוחד את הגישור והפישור בין שני צדדים שאינם מכימים זה עם זה.
כשיש ילדים משותפים, ולא חשוב באיזה גיל הם, כדאי להראות להם שהאבא או האמא אינם נזרקים לרחוב. יש להם בית משלהם. שהם בסדר. כי ילדים מתחילים לפתח רגשי אשמה: אולי זה בגללי? הפרידה קרתה אחרי שהרגזתי את אבא (דבר שסביר שיקרה, כי לפני הגירושין יש מתח רב בבית, וסביר שיכעסו גם על הילדים), אולי בגלל זה עזב הוא את הבית?
זיכרו, אתם יכולים להתגרש זה מזה. מהילדים לא מתגרשים. הם אוהבים את אבא ואמא. ובשום אופן הם לא צריכים להיות השופטים או המכריעים בעניין. את הריבים ביניכם תסיימו ביניכם, אל תערבו את הילדים. גם כך קשה להם. אפילו אם את או אתה חושבים שהצד השני משתמש בילדים, אל תענו לו באותה מטבע. התעלמו.
למרות כל האמור לעיל, מדובר בעניין רגיש מאד, וכדי להימנע מ"בכיה לדורות" מן הראוי להפנות שאלות אלה לאיש מקצוע במפגש פנים אל פנים.