קמתי להתקשר אליו. רציתי לספר לו שיש תכלית, לחשוף בפניו שזה לא סתם, ושיש מטרה לחיים האלה, ויש גם דרך להשיג אותה. הרמתי את השפופרת, החזקתי אותה רגע אחד באוויר והנחתי בחזרה. איך מתקשרים עכשיו לכל האנושות?
מר איקס מרגיש עייף. הוא נולד לפני שנים בדירת חדר קטנה בחלק הבלתי מוכר של הארץ, מה שהיום מכנים "פריפריה". פעם פשוט לא קראו לזה בשם. קור מקפיא בחורף, שמש לוהטת, ממיסה, בקיץ. בנם הבכור של זוג עולים מבולבל שהגיע כמו רבים מעולם אחר, ניסו בקנאות לשכוח את העבר, חשבו שזה נחוץ כדי להתחבר ולהכות שורשים במקום החדש. ראו בהקרבת העבר את המפתח לעתיד טוב יותר. כשנולד איקס, הבן הראשון, בדירת שיכון צנועה, התגאו הוריו, כמעט השוויצו. הם הראו את "הפלא" לכל מי שבא לברך (וגם למי שלא...).
צמח איקס במהירות והנה כבר הלך לבית הספר. למרות האמצעים הדלים השכילו הוריו, בזכות חכמת חיים נפלאה, להחדיר בו את המוטיבציה הדרושה להצלחה. הם ראו בו את מה שהם לעולם לא יהיו. היה נחמתם הכמעט יחידה בחייהם הקשים, התובעניים. איקס התגלה כתלמיד מחונן, גאוות השכונה, כל האמהות באזור התרשמו מהאיכות. ההורים ב"שמים", התמוגגו מילדם, "טרם נראה כמותו באזור כולו" טען פעם המנהל.
השנים חלפו. איקס סיים את בית הספר היסודי שנה לפני הזמן, והתקבל לאחד מבתי הספר התיכונים האיכותיים בצפון הארץ, בתנאי פנימייה. זו הייתה לו הפעם הראשונה שטעם את הריחוק מהשכונה, את הלבד. למרות הקושי הגדול ואווירת התחרות שלא היה רגיל לה, ידע תמיד לזכור מי הוא, מאין הוא בא ולאן הוא הולך. כל לילה, רגע לפני שעצם את עיניו, נזכר בהוריו המותשים ששבו מעמל יומם וידע כי הוא חייב להצליח, ידע שאסור להישבר.
ואכן המסורת נמשכה. הבנים קינאו, הבנות התמסרו, המורים היללו וההורים שהזקינו בינתיים רק נענעו את ראשם בהסכמה ובעונג, כאומרים: "כן זהו בננו, הוא תמיד היה כזה".
איקס התגייס, ליחידה מובחרת כמובן. תמיד בראש, בחוד, מצטיין, מתנדב, משאיר חותם. כולם רצו אותו לידם, מנהיג שלהם, חבר, "אישיות מרשימה, עמוקה וסוחפת", אמר מפקד היחידה.
לאחר השחרור לא חשב לרגע. אוניברסיטה, לימודים, מבחנים, הצלחות וגם קצת כישלונות. התמיד, החזיק את עצמו בשיניים, בלילות עבד קשה באבטחה. צריך להתפרנס. ידע שהעולם מצפה לו. הרגיש כי האושר המרופד בעושר ממתין לו בסבלנות באיזו פינה.
סיים את לימודיו והחל לעבוד בחברת היי-טק גדולה. באחת מחופשות החברה בצפון הכיר את אשתו לעתיד. אהבה גדולה הניבה פירות בדמות שלושה ילדים חמודים. התמיד, וכמו תמיד התקדם במסלול, ראש צוות, מנהל פרוייקטים גדולים. התפקידים נפלו בחיקו כפרי בשל ויחד איתם השכר, ההטבות, הנסיעות לחו"ל, ההערכה המקצועית... והנה הוא כבר מנכ"ל.
אך היכן הוא האושר הזה, לא הפסיק לשאול ברגעי השקט, בסוף היום כאשר היה לבד. התפלא שהעושר, המעמד, ההצלחה המסחררת לא הביאו לו את המנוחה.
זה ימים שהוא מתהפך במיטתו בלילות, לא מצליח להירדם. קם בבוקר נוטף זיעה קרה, מותש מימים ארוכים של מחשבות, של סיוט, מרגיש ריק. לא מרוכז בעבודה. שאלות קשות צפות ומכות בו ללא רחם, לא נותנות לו מרגוע.
לשם מה לכל הרוחות החיים האלו הוא מתלבט. האם זה עוד סוג של מסלול מבוכים קשוח המוביל אותנו, את כולנו, לנתיב אחד של אין מוצא בקצהו? ואם זה הסוף, למה בכלל להתחיל?
מה יש בהם בחיים שיצדיק את קיומנו עלי אדמות? כיצד ניתן להשוות את כמות רגעי האהבה, הנקודות שבהן אנו חשים מלאי סיפוק ואושר, אל מול שנים מייגעות של עשייה מפרכת, מאמץ וקושי? למה יש כל-כך הרבה סבל בעולם? ומעל הכול, האם יש בכלל תכלית?
בינו לבינו תהה האם יש אחרים שמרגישים כמוהו או שמא הוא היחיד. איך הם מצליחים לדכא את הדחף הזה, את התשוקה להבין את האמת? הרי האנושות שואלת כבר אלפי שנים, למה? משהו בטבעו הבלתי מתפשר לא נתן לו להיסחף כמו כולם...
שאלות רבות... ותשובות אין
"מה לך ולמר איקס", שאלו אותי אתמול. ובכן, לפני כשבוע, בערב, בעודי יושב על הכורסה בסלון, עיניי עצומות וראשי עמוס מחשבות, התגנב לאוזניי מהרדיו של השכנים שיר מוכר של אחד מה"בנאים" ששמו "זמנך עבר". איכשהו פתאום נזכרתי בו, במר איקס. מה מעשיו בימים אלה? האם מצא את שחיפש?
קמתי להתקשר אליו. רציתי לומר לו משהו, לספר לו, שיש, כן, יש תכלית. לחשוף בפניו שזה לא סתם, ושיש מטרה לחיים האלה, ויש גם דרך להשיג אותה. ושיש דבר כזה אושר, ואהבה, ושמחה.
הרמתי את השפופרת נרגש קלות. החזקתי אותה רגע אחד באוויר והנחתי בחזרה. התיישבתי. לקחתי אוויר.
איך מתקשרים עכשיו לכל האנושות?
