היציאה מהבית והכניסה לסוכה
"עניין הליכה מבית לסוכה - צא מדירת קבע והיכנס לדירת עראי.
הוא מעין מצווה ראשונה שנצטווה אברהם אבינו לך לך מארצך".(שפת אמת לסוכות)
מהו בית, באיזה אופן אנו תופסים את המשמעות של בית?
תפיסתנו את הבית הוא כסמל הביטחון של האדם באדם, האדם משקיע, יוצר, בונה וקובע את מקום מושבו וכול זה כדי לבסס את ביטחונו. הבית מגן עלינו מפני סופות גשמים ורוחות סערות בימים קרים, ובימים חמים מעניק לנו מקום מוצל מפני השמש היוקדת. תחושת הביטחון וזהות הם חלק בלתי נפרד מביתנו. הבית הוא מעשה האדם, יצירה אנושית, האדם פוגש בטבע כלים ובעזרתם בונה את ביתו.
השאלה העולה בסוכות היא: למה לעזוב הכול ולצאת לסוכה?
תשובת "השפת אמת" היא, שהיציאה אל הסוכה היא העצירה, בסוכות אנו עוזבים את הדבר שהכי שמוכר לנו- את הביטחון שלנו בעצמנו, את ביתנו, מעין "לך לך" אצל אברהם אבינו, גם הוא התבקש לעזוב את כול המוכר לו. ביציאה זו מביתנו אנו מודים שלא הכול מתחיל ונגמר בנו ובמעשה ידינו, יש גבול למעשנו. אולי זה ברור לנו שיש גבול, אך השאלה אם אנו מתכחשים לגבול ושוכחים אותו וחיים את חיינו כמאבק בגבול, או לחילופין חיים בשיתוף עם הגבול והכרתו.
יצירה והפסקה.
חג הסוכות הוא דיאלקטיקה בין יצירה להפסקה, הוא מבקש מאיתנו לעצור, להפסיק את מלאכת הביצור ובנית חומות והסתתרותנו בהם ולצאת החוצה אל המרחב הפתוח ללא פחד. היציאה היא לתקופה קצרה רק לשם זיכרון והכרה, עצם בניית הבית וטיפחו במשך השנה הוא מעשה טוב, מעשה מבורך ותכליתו של האדם, אך רק כאשר האדם מצליח לזכור שביטחונו הוא לא בביתו, לא ביצירתו ובמעשה ידיו, אלא ביטחונו הוא בחיים, במי שנתן לו את חיים. האדם היוצר צריך הפסקה כדי להיזכר שהוא אדם שיש בתוכו כוחות ומגבלות יחדיו.חטא אנשי בבל היה שלא הבינו את גבול כוחם, ולכן רצו לבנות מגדל שמגיע השמימה.
ההפסקה השבועית.
את היציאה להפסקה ועצירה שבועית הנחילה לנו השבת. השבת מלמדת אותנו שצריך וחובה ליצור, לקיים ולפתח את העולם במשך שישה ימים אך בנוסף מחייבת את המנוחה וההפסקה ביום השביעי. אין יצירה אנושית ללא מנוחה, את אותו עניין אנו מוצאים בסוכות האדם עוצר ויוצא מביתו, הוא מחליט לעצור ולהפסיק את המרוץ. הוא מוכן להכניס לתוכו דבר אחר, הוא מבין שלא הכול תלוי במעשה ידיו, למרות שיש ערך נכבד למעשיו וזה ניכר לפי מעשיו בהמשך השבוע, אך בשבת האדם עוצר ומודה יש משהו גדול מימני וממעשה ידי, משהו שהיה לפני וכנראה יהיה גם לאחרי.
חיים בשותפות
כשהאדם מצליח לעשות את ההפסקה, הוא עובר ממאבק במוגבלותו להשלמה עימו, הפסקה מצד אחד והעשייה מהצד שני מחיבות את האדם להשלים ולקבל את המציאות על כול גווניה. העצירה בחג הסוכות היא מעין הזמנה לשותפות, שותפות נעשית רק כשהאדם מסכים לפנות מקום מעצמו לדבר אחר.
היציאה מהבית בחג הסוכות היא הזמנה מצידנו אל הקב"ה בבקשה לבוא אלינו, אנחנו מוכנים להכניס אלינו משהו גדול יותר מאיתנו, אנו מפנים מקום מעצמנו ויוצאים החוצה. נכון בנינו בית מפואר במו ידינו השקענו בו, אך למרות כל זאת אנחנו יוצאים מהבית למשך שבוע ומצהירים- ביטחוננו הוא לא רק בעצמנו, אלא בשותפות עם נותן חיינו.
"עניין הליכה מבית לסוכה - צא מדירת קבע והיכנס לדירת עראי.
הוא מעין מצווה ראשונה שנצטווה אברהם אבינו לך לך מארצך".(שפת אמת לסוכות)
מהו בית, באיזה אופן אנו תופסים את המשמעות של בית?
תפיסתנו את הבית הוא כסמל הביטחון של האדם באדם, האדם משקיע, יוצר, בונה וקובע את מקום מושבו וכול זה כדי לבסס את ביטחונו. הבית מגן עלינו מפני סופות גשמים ורוחות סערות בימים קרים, ובימים חמים מעניק לנו מקום מוצל מפני השמש היוקדת. תחושת הביטחון וזהות הם חלק בלתי נפרד מביתנו. הבית הוא מעשה האדם, יצירה אנושית, האדם פוגש בטבע כלים ובעזרתם בונה את ביתו.
השאלה העולה בסוכות היא: למה לעזוב הכול ולצאת לסוכה?
תשובת "השפת אמת" היא, שהיציאה אל הסוכה היא העצירה, בסוכות אנו עוזבים את הדבר שהכי שמוכר לנו- את הביטחון שלנו בעצמנו, את ביתנו, מעין "לך לך" אצל אברהם אבינו, גם הוא התבקש לעזוב את כול המוכר לו. ביציאה זו מביתנו אנו מודים שלא הכול מתחיל ונגמר בנו ובמעשה ידינו, יש גבול למעשנו. אולי זה ברור לנו שיש גבול, אך השאלה אם אנו מתכחשים לגבול ושוכחים אותו וחיים את חיינו כמאבק בגבול, או לחילופין חיים בשיתוף עם הגבול והכרתו.
יצירה והפסקה.
חג הסוכות הוא דיאלקטיקה בין יצירה להפסקה, הוא מבקש מאיתנו לעצור, להפסיק את מלאכת הביצור ובנית חומות והסתתרותנו בהם ולצאת החוצה אל המרחב הפתוח ללא פחד. היציאה היא לתקופה קצרה רק לשם זיכרון והכרה, עצם בניית הבית וטיפחו במשך השנה הוא מעשה טוב, מעשה מבורך ותכליתו של האדם, אך רק כאשר האדם מצליח לזכור שביטחונו הוא לא בביתו, לא ביצירתו ובמעשה ידיו, אלא ביטחונו הוא בחיים, במי שנתן לו את חיים. האדם היוצר צריך הפסקה כדי להיזכר שהוא אדם שיש בתוכו כוחות ומגבלות יחדיו.חטא אנשי בבל היה שלא הבינו את גבול כוחם, ולכן רצו לבנות מגדל שמגיע השמימה.
ההפסקה השבועית.
את היציאה להפסקה ועצירה שבועית הנחילה לנו השבת. השבת מלמדת אותנו שצריך וחובה ליצור, לקיים ולפתח את העולם במשך שישה ימים אך בנוסף מחייבת את המנוחה וההפסקה ביום השביעי. אין יצירה אנושית ללא מנוחה, את אותו עניין אנו מוצאים בסוכות האדם עוצר ויוצא מביתו, הוא מחליט לעצור ולהפסיק את המרוץ. הוא מוכן להכניס לתוכו דבר אחר, הוא מבין שלא הכול תלוי במעשה ידיו, למרות שיש ערך נכבד למעשיו וזה ניכר לפי מעשיו בהמשך השבוע, אך בשבת האדם עוצר ומודה יש משהו גדול מימני וממעשה ידי, משהו שהיה לפני וכנראה יהיה גם לאחרי.
חיים בשותפות
כשהאדם מצליח לעשות את ההפסקה, הוא עובר ממאבק במוגבלותו להשלמה עימו, הפסקה מצד אחד והעשייה מהצד שני מחיבות את האדם להשלים ולקבל את המציאות על כול גווניה. העצירה בחג הסוכות היא מעין הזמנה לשותפות, שותפות נעשית רק כשהאדם מסכים לפנות מקום מעצמו לדבר אחר.
היציאה מהבית בחג הסוכות היא הזמנה מצידנו אל הקב"ה בבקשה לבוא אלינו, אנחנו מוכנים להכניס אלינו משהו גדול יותר מאיתנו, אנו מפנים מקום מעצמנו ויוצאים החוצה. נכון בנינו בית מפואר במו ידינו השקענו בו, אך למרות כל זאת אנחנו יוצאים מהבית למשך שבוע ומצהירים- ביטחוננו הוא לא רק בעצמנו, אלא בשותפות עם נותן חיינו.
http://www.sukot.net
