המפקח על הנזירות של האם תרזה 

לפני 40 שנה, הופיע בארצנו איש עסקים, גביר יהודי.

"החלטתי לעשות עלייה", הודיע הגביר.

בתקשורת התרגשו. סיפרו לנו על עסקים חובקי עולם וליבנו התרחב מגאווה. כולנו חיינו אז מהיד אל הפה. העולם שמחוץ לישראל נדמה בעיננו מקום קסום ובלתי מושג. אם איש כזה בוחר לחיות בתוכנו, סימן שגם אנחנו שווים משהו.

בעלי מקצועות מקומיים, רעבים לפרנסה, עמדו בתור לקבל מהגביר עבודה. עזרא, בחור צעיר, מתקין שערים, היה ביניהם.

באחד הימים התבשר כי הצעתו להתקין שער אוטומטי באחוזת הגביר זכתה במכרז.

עזרא השקיע בשער לילות כימים. כשהעבודה הושלמה, זכה אפילו לטפיחה על השכם מהגביר עצמו.

איזה אדם סימפטי, חשב עזרא בליבו. עזרא התבייש לבקש את הכסף מיד. הוא שמע שבעולם הגדול לא מנומס לדרוש את הכסף בשיחה פנים אל פנים. הוא שלח חשבון בדואר. אין מענה. חלפו מספר חודשים. שלוש תזכורות בכתב, מנומסות להפליא, המתחילות במילים "חשבוני בוודאי נשתכח מלבך". גם התזכורות לא נענו.

כעבור חצי שנה אזר עזרא עוז וניגש לשוחח עם מנהל החשבונות של הגביר.

קח 30% ממה שמגיע לך, הציע מנהל החשבונות.

ומתי תשלמו את היתרה, שאל עזרא בסקרנות.

על היתרה, השיב מנהל החשבונות, תצטרך לוותר. הגביר אף פעם לא משלם חשבון מלא. רק דרך בית משפט.

עזרא לא וויתר. הוא נאבק. 7 שנים הזדקן בין כתלי בית המשפט. בסוף הגביר שילם את מה שהיה חייב לשלם מלכתחילה. בלי כל תוספת.

בעלי מקצועות אחרים שבנו בזיעת אפיהם את אחוזת הגביר ויתרו. הגביר עצמו ממשיך עד היום להתהלך בתוכנו. פראיירים לא נגמרים לעולם, אומרים במקומותינו, תמיד באים אחרים במקומם.

השנים חלפו. בינתיים צמחו כאן גבירים מקומיים. טייקונים בלשוננו. כספי המבוטחים המושקעים בחברות הביטוח קסמו להם. במהלך השנים הטייקונים השתלטו על חברות הביטוח. הדאגה למבוטחים היא מהם והלאה. גם הם למדו מהר מאוד את הסוד הגלוי: בית המשפט הוא פלטפורמה זולה, למרבה הפלא גם לגיטימית, לעשות כסף, הרבה כסף. למה לשלם למבוטחים את מה שמגיע להם אם אפשר לדחות כך סתם את תביעתם. רק חלק קטן יעז לפנות להליך משפטי מייגע ומתסכל שיימשך שנים. השאר יתייאשו.

ביום 16 בנו1998 במבר לאחר אינסוף תלונות שהגיעו אליהם, החליטו אנשי היחידה לפניות הציבור במשרד המפקח על הביטוח לעשות מעשה. אם נדרוש מחברות הביטוח לנמק מדוע הן דוחות תביעות, אולי התופעה המזעזעת תפחת. עו"ד רחל רטוביץ, ששימשה אז סגן בכיר למפקחת על הביטוח, הוציאה נייר עמדה עקרוני, הקובע כי חברת ביטוח חייבת לנמק בכתב בהזדמנות הראשונה מדוע היא דוחה תביעה. "אם לא עשתה כן לא תוכל חברת הביטוח להעלות, במועד מאוחר יותר נימוק נוסף לדחייה

אלא שהתופעה לא פחתה. התלונות המשיכו לזרום. בשנת 2006 החלו אנשי הפיקוח לנסח חוזר בשם "סילוק הוגן של תביעות". מטרתם המוצהרת הייתה למנוע מחברות הביטוח לנהוג באופן אופורטוניסטי, תוך ניצול מצוקתם הכלכלית הקשה של המבוטחים בנפול עליהם אסון. הכול במטרה להתחמק מיישוב מהיר והוגן של תביעות צודקות. כך במפורש נוסחה מטרת החוזר.

אלא שחברות הביטוח ניהלו מאבק עיקש בחוזר. העסיקו מומחים, הפעילו עורכי דין, בין השאר עתרו לבג"צ וחזרו בהן רק לאחר קבלת הבטחות עלומות.

בימים אלה פורסם הנוסח הסופי של החוזר. למקרא החוזר, עולה הרושם כי המפקח על הביטוח סבור כי חברות הביטוח הן הנזירות של האם תרזה, נזירות הקוראות בכל בוקר את הוראותיה של האם הקדושה וממהרות ליישם אותן באהבה.

חברות הביטוח, כך כותב המפקח בפתח החוזר, חייבות לטפל במבוטחים שלהן "בתום לב, בענייניות, ביסודיות, ביעילות, במקצועיות, בשקיפות ובהוגנות". מילים כדורבנות, אבל לא יותר מנאום בר מצווה חסר משמעות. מה קורה אם חברות הביטוח מפירות הוראה זו? כלום. אין סנקציה.

המפקח קבע בחוזר מערכת כללים ליישוב הוגן של תביעות. אולם הוא אפילו לא העז לחייב את חברות הביטוח לנהוג על פיה. כל חברת ביטוח רשאית לקבוע מערכת כללים משלה. אכן, אסור שמערכת הכללים של חברת הביטוח תסטה "באופן בלתי סביר" מהחוזר. מה יקרה אם חברות הביטוח תצפצפנה על המפקח ותקבענה כללים הסוטים באופן בלתי סביר מהחוזר? כלום.

"חברת ביטוח לא תציע לתובע הצעת פשרה בלתי סבירה למועד ההצעה", כך מורה המפקח בחוזר. חשוב מאוד. אך מה יקרה אם ההצעה תהיה בלתי סבירה? דבר לא יקרה. גם אם בית משפט יקבע, כעבור שנים כי ההצעה הייתה בלתי סבירה, איש בחברת הביטוח לא ייתן את הדין על ההתעללות במבוטח.

החוזר מחייב את חברות הביטוח להתריע בפני המבוטח על התיישנות קרבה. הוא גם מחייב את חברות הביטוח למסור למבוטח את חוות הדעת של המומחה מטעמה, שבדק את תביעת המבוטח. אלה שתי חובות המיטיבות עם ציבור המבוטחים. אולם לשני הישגים אלה, המבוטחים הגיעו ממילא, בפסיקת בתי המשפט, במהלך השנים הרבות בהן התקיים הדיון על החוזר.

גם מטרה חשובה נוספת אותה ביקש המפקח להשיג התמסמסה. המפקח רצה לתת בידי המבוטחים כלי לבחור את חברת הביטוח בהתאם למוסר התשלומים שלה. לשם השגת מטרה זו, המפקח מטיל על חברות הביטוח לפרסם באינטרנט מידע סטטיסטי על האופן בו הן משלמות תביעות. אולם אליה וקוץ בה. הקוץ מרוקן, כפי שתראו מיד, מתוכן את המטרה: "תביעות שאושרו" נחשבות אצל המפקח גם תביעות שאושרו באופן חלקי. כלומר, גם אם חברת הביטוח תיאות לשלם רק 5% מסכום התביעה, באינטרנט יופיע כאילו היא אישרה את כל התביעה. היתר להטעיית מבוטחים.

לסיכום, ישועה למבוטחים לא תצא מהחוזר. פוליסת הביטוח תמשיך לשמש רק כרטיס כניסה לבית המשפט. הדבר היחיד הבטוח בביטוח יהיו רק הפרמיות שאנו משלמים לחברות הביטוח מדי חודש בחודשו, שנים על גבי שנים. סליחה, גם משכורות מנהלי הביטוח ימשיכו להרקיע שחקים. גם זה בטוח.

       6.4.2011 מסמך 876

לקבלת החוזר המלא לחץ כאן.