כוחו של דיבור 

תמצית הפרשה הינה בענייני הצרעת. אדם לוקה בצרעת, בביתו, בבגדו, או בגופו, בשערו, או בבשרו. על מה ולמה? לדברי חז"ל (מסכת ערכין טו ע"ב): "מצורע" – מלשון "המוציא – רע" – זה שמדבר לשון הרע. עד כדי כך שאמרו: "לשון הרע שקולה כנגד שלושת העבירות ביותר, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים". "כל האומר לשון הרע עובר בחמישה חומשי תורה".  מדוע?

כידוע, ארבעה דרגות בנבראים בעולם. דומם, צומח, חי מדבר. האדם נקרא "מדבר". מדוע? במה שונה הוא מכל חיות השדה ומהחיות והעופות הנקראים "חי"? – במה חשוב  הדיבור, יותר מאשר למשל השכל, או הרגש ... – מה שלא קיים אצל אחרים?

התשובה: לדברי חז"ל, הדיבור הוא  בגדר מראה, לאישיותו, כל מאוויו ופנימיותו. הדיבור  הכלי היחיד ה"מבטא" את כל אישיותו של האדם. בדיבורו, האדם מראה את צניעותו, את טוהר מידותיו, בטון דיבורו, במילים שבוחר לדבר. במיוחד אם יש לו "חדשה" מרעישה והוא נוצר את לשונו, בכדי לא לפגוע ברגשות חברו, הריהו בגדר "גיבור הכובש את יצרו". וכך כתב הגאון מווילנא זצ"ל: "בכל רגע שאדם חוסם את פיו, הוא זוכה לאור הגנוז, שאין כל מלאך ובריה יכולים לשער".

חכמי המוסר הגדירו זאת בקסם לשונם: "הלשון הוא הקולמוס של הלב".

לכן, הפליגו חז"ל ואמרו, שכל האומר לשון הרע עובר בחמישה חומשי תורה.  כי קיימים חמישה סוגי לשון הרע, וכל אחת מהן מבואר בכל אחד מחמשת חלקי התורה.

א. בספר בראשית – בבניו של יעקב, שהטוב שבניהם – יוסף, נכשל בהבאת דבתם רעה של האחים לאביהם - מה שהמיט גלות על יעקב ובניו.

ב. בספר שמות – סוג גבוהה יותר של לשון הרע. כשאומר הקב"ה למשה שילך להוציא אתעם ישראל ממצרים, עונה משה: "והן לא יאמינו לי". לדברי חז"ל בגין זה נענש משה שלא להיכנס לארץ ישראל.

ג. בספר ויקרא – סוג שלישי. בפרשתינו: מצורע – מוציא רע, המדבר על סוג של רכלן, ללא מטרה ומחשבה, רק כדי לספק את יצר הדברנות והמחלוקת.

ד. בספר במדבר – סוג רביעי של לשה"ר: דיבה לאומית שהביאו המרגלים  בשובם ממסעם לראות את הארץ.

ה. בספר דברים – אנו מוצאים סוג חמישי של לשון הרע: המשפחתי! מרים אחותו של משה רבנו דברה באחיה על חיי המשפחה שלו, ולכן נענשה בצרעת.

לאחר שהמצורע נרפא ממחלתו, הוא מביא בין השאר שתי ציפורים. מדוע? "לפי שהנגעים באים על עוון לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו ציפורים, שמפטפטין תמיד בצפצוף קול" (רש"י).

ויש להבין: מה רע בפטפוט כל עוד שאינו בגדר דיבורים אסורים, לשון הרע ורכילות, והונאת (צער) הזולת?

ללמדנו: כי נורא הדבר ללעוג לחבר, רשעות הוא לדבר לשון הרע, ולא להתחשב ברגשות הזולת, אך התורה מזהירה עוד קודם לכן: אל תהיו בגדר ציפורים! מדוע לצפצף, לדבר סתם כך...? הרי האדם הרציני, דיבוריו שקולים ומדודים, כל מילה ומשפט מחושבים, לכל סיפור יש כוונה ומטרה... למה לנבור בפטפטת אין סופית המביאה להרס ולחורבן?...

הרמב"ן אומר, ש"ציפור" הוא כינוי לאותם עופות המשכימים בבוקר ומשמיעים קולם וצפצופם מעלות השחר.  ולכן  נקרא בוקר בלשון ארמית "צפרא".

פרשתנו מלמדנו מהי ערכה של מילה, של דיבור. גדלותו ורוממותו של האדם השומר על לשונו מחד, לצד שפלותו במידה ואינו שומר על לשונו.

בליל הסדר מצווים אנו "והגדת לבנך" - לספר סיפור יציאת מצרים. "וכל המרבה לספר הרי זה משובח". היות וזוהי תכלית שלימות האדם – לתקן את הדיבור, ובלילה זה של הגאולה עלינו להשתמש בדיבור לשבח והודיה לה' על כל אשר גמלנו, בעבר, בהווה, ובתקווה גדולה לעתיד. כי הרי "כל הנשמה תהלל י –ה" - זוהי תכלית הבריאה.

בברכת פסח כשר ושמח נתברך, יחד עם כל בית ישראל!