ארץ חמשת הקשתות (מוקדש לילדי הקריסטל) פרק שלישי 

ישבנו בתוך מעגל האבנים. דינו לא ממש ישב, יותר נכון לומר שהוא ריחף. אור ואני היינו מאוד סקרנים לשמוע את סיפורה של הגבירה סלינה. באותו רגע הרגשתי מין קרקור בבטן שזה בדרך כלל הסימן שאני רעב ושנייה לאחר מכן אמרה הגבירה סלינה: קודם כל יש כאן שני ילדים רעבים - וחייכה את חיוכה המיוחד. היא הוציאה מתוך קפלי הבגד הנוצתי שלבשה, סלסלה, הניחה אותה לפנינו והסירה את המכסה, בתאבון, אמרה, תהנו מארוחת הבקר שלכם. אור ואני היינו קצת נבוכים מכל תשומת הלב הזו אבל באמת היינו רעבים אז התגברנו על המבוכה הושטנו ידיים והתחלנו לאכול. כשאכלנו חשבתי לעצמי שאם הייתי צריך לדמיין את טעם המן שבני ישראל אכלו כשיצאו ממצרים זה היה בדיוק הטעם, כל כך אוורירי ונמס בפה. גם למשקה שהוגש לנו בצורת פרי כתום וגדול ובתוכו נעוצה קשית מגבעול ירוק, היה טעם מאוד מיוחד ופשוט איני יודע איך לתאר את טעמו משום שהוא לא הזכיר שום משקה שאני מכיר. אור ואני ממש שבענו מהארוחה הקלה והמיוחדת הזו והרגשנו רעננים ומוכנים לשמוע את סיפורה של הגבירה סלינה.
את ארץ הקשתות לא תראו על המפה, פתחה ואמרה הגבירה סלינה, ארץ חמשת הקשתות היא ארץ שאתם הילדים יכולים להגיע אליה בחלומות שלכם. חמשת הקשתות מכילות את צבעי הקשת שאתם מכירים עם כל הגוונים שלהם אך נוספו להם הכסף והזהב.
ארץ חמשת הקשתות היתה תמיד מקום מופלא שמרכזו הוא עמק הפעמונים, המקום שבו אנו נמצאים עכשו. מכל רחבי העולם היו ילדים מגיעים לכאן, מגיעים לכאן בחלומותיהם. אם במשך היום חוו הילדים חוויה שהיא כואבת, עצובה, פוגעת, או כל דבר שהיה צורך לטפל בו , היתה לילדים אפשרות הבחירה להגיע לכאן. כאן היה מתרחש תהליך של ריפוי ושחרור מכל אותם דברים לא רצויים. כמו כן הם קבלו מידע והדרכה על החיים שלהם על פני כדור הארץ, הכדור הכחול כפי שאנחנו מכנים אותו כאן. כדי שהילדים יוכלו להגיע לכאן, היתה ארץ חמשת הקשתות עטופה ברשת של קורי אור. אתם חיים על הכדור הכחול, כדור הארץ ואתם מודעים לקשיים שעוברים על הכוכב שלכם, אותם קשיים גרמו לכך שקורי האור השזורים ברשת החלו להיקרע, הזיהום שנוצר על הכדור הכחול יצר מין צורות כבדות שקראנו להן ענקים. הם נראים יותר כמו מין עננים כהים, צורתם משתנה כל הזמן והם משמידים כל מה שהם פוגשים בדרכם. הם הגיעו לארץ חמשת הקשתות דרך הרשת שנקרעה, אבל, עוד לפני שנקרעה הרשת והיינו מודעים לסכנה, ישבנו כולנו ביחד, כל תושבי ארץ חמשת הקשתות, האניאנים- שאחד מהם פגשתם וזהו דינו, והטאינים- שהם משפחה נוספת שחיה כאן איתנו. הגבירה סלינהעצרה לרגע, הביטה בנו בעיניה הסגולות וראיתי בתוכן הרבה עצב - עוד מעט, המשיכה, נעבור לאולם הגדול הנסתר שמתחת לעמק הפעמונים שם תפגשו את האנאינים והטאינים ואני בטוחה שכולם ייהנו מהמפגש הזה. הגבירה סלינה חייכה והחיוך האיר את פניה ומחה את העצב. דינו ריחף כל אותו זמן בשקט בפינתו וכמעט שלא חשנו בנוכחותו. עכשו פנתה אליו הגבירה סלינה : דינו, האם אתה מוכן להמשיך ולספר, במקומי? דינו ריחף מעט קדימה ופנה אלינו בקולו הרך והשקט: אני יודע שאתם רוצים כל הזמן לשאול, אבל למה אנחנו כאן? אתה זוהר היית אחד מילדים רבים שהגיעו לכאן, היית מספר לאור על החלומות, על המקום המיוחד הזה, על הביקורים שלך כאן, לפעמים אור היתה מצטרפת אליך ולכן היא ידעה על קיומו של המקום הזה. לא רבים הם הילדים המאמינים שמקום זה הינו אמיתי כמו הרבה מקומות אחרים. כדי לזמן לכאן קבוצת ילדים שתעזור לנו, יצאנו קבוצה של אניאנים , לכמה מארצות הכוכב הכחול להביא אתכם לכאן. בינתיים רק אני הצלחתי ולשמחתי הגיעה גם אור אתך. אור הביטה בגבירה סלינה ובדינו במבט כזה בוגר ורציני, אבל אני רוצה לשאול אתכם שאלה,אמרה, הרי זוהר הוא ילד צעיר מאוד, הוא בן שש, במה הוא יכול לעזור לכם? זוהר הוא הזוכר, אמר דינו, הוא זכר את ריקוד הפעמונים ורקד אותו, ריקוד הפעמונים מאפשר לעמק הפעמונים להתחדש מידי יום ולאפשר התחלות חדשות והזדמנויות חדשות, מחר בבקר זוהר ירקוד שוב את ריקוד הפעמונים ואז נוכל לצאת לדרך. לצאת לאן? שאלה אור, דינו שתק לרגע והמשיך, נראה היה כאילו הוא לא שמע את השאלה של אור אבל ידענו כבר שכאן צריך להקשיב בסבלנות. הטאינים הם שומרי הרשתות, הם אלה שתיקנו את הרשתות שנפגעו מידם של הענקים. באחד הימים היתה סערה קשה ביותר , שנים עשר הטאינים שיצאו לתקן רשתות לא חזרו בלילה אל המחסה שלנו, גם לא למחרת בבקר, יצאנו לחפש אותם ולא הצלחנו ליצור שום תקשורת אתם דרך הגבישים שלהם, הם פשוט נעלמו. תוך כדי החיפוש אחריהם גלינו כי הענקים נעלמו, לאורך כל הדרך שהלכנו בה, בכל מקום שעברנו בו היו עצים שנפלו, סדקים באדמה, נתקלנו בכל מיני סלעים מוזרים שלא היו שם לפני כן והבנו שזה מה שנותר מהענקים. ידענו גם ששנים עשר הטאינים הצליחו לתקן את כל הרשתות ולפוגג את ההשפעה של הענקים ואת הענקים עצמם, אבל הם עצמם נעלמו. הם נמצאים בוודאי באיזה מקום שאנחנו לא יכולים לתקשר איתם. עוד מעט נעבור דרך המנהרה אל המחסה שלנו, האולם הגדול, מתחת לעמק הפעמונים, שם נמצאים כל הא?נ?י?נ?ים והט?א?ינ?ים ממתינים לכם. אתה זוהר תקבל מהגבירה סלינה את תליון הברקת הזוכר ותוביל אותנו למקום הימצאם של שנים עשר הטאינים שנעלמו. הסתכלתי על דינו ועל הגבירה סלינה ועל אור אחותי, באותו רגע הדבר שהכי רציתי היה להיות בבית עם אמא. אור היתה בוגרת ממני, אני לא הבנתי מה רוצים ממני, התביישתי והתאפקתי לא לבכות אבל אז הגבירה סלינה עטפה אותי בידיה האוריריות כמו נוצות ואני הרגשתי כל כך הרבה אהבה ממנה שהדמעות בעיני הפכו להמון קשתות צבעוניות יפיפיות ונעלמו. קמנו ועמדנו בתוך מעגל האבנים כשדינו כמובן מרחף כל הזמן, אחזנו כולנו ידיים ושוב היתה אותה תחושה כזו של ריחוף בתוך ענן נוצתי ורך. כשדינו אמר שנעבור דרך מנהרה התחלתי לפחד אבל לא נכנסנו לשום מקום חשוך ואפל, פשוט שטנו בתוך ענן ואז חשתי שאנחנו יורדים לאט לאט, הענן התפוגג ונעלם ואנחנו עמדנו בפתחו של אולם גדול שהיה מתחת לאדמה.


תם פרק שלישי