מי מכיר מי יודע: חוק ניצולי שואה 

 

הצעת חוק בכול הקשור לזכויות ניצולי השואה, טורפדה על ידי ממשלות ישראל בעוד הכנסת  עמדה בצד

מאת צבי גיל. המאמר מתפרסם באתר המחבר "זרקור"

בעיות רבות שנוגעות במישרין ובעקיפין לניצולי השואה, כאלה של  מצוקות יום, יום ונהלים שוטפים ואחרים שנוגעים למעמד המוסדות שלהם, התאום,פישוט תהליכים, נושאי רכוש יהודי בחוץ או לתיעוד העבר ועשייתם בהווה למען המדינה ולביסוסה- יכלו למצוא פתרון במסגרת חוק. הצעת חוק כזאת שמנסה להסדיר את הסוגיות הללו הייתה על שולחן הכנסת אך היא טולטלה עד שהממשלה החניקה אותה, כפי שהיא מחניקה נושאים אחרים שנוגעים לניצולים. ח"כ זאב ביילסקי מנסה להחיות אותה.

משנכנס אפריל ולקראת יום הזיכרון לשואה יש רחש בסביבה ויש ניסיון חוזר לעזור לטבע בהמסת הקרחונים בשטח. וככה ב-10 באפריל ייערך מטעם " יד ושם", משרד ראש הממשלה והמשרד לאזרחים וותיקים טקס הוקרה לניצולי השואה שתיעדו את סיפור חייהם במסגרת מיזם "לדורות".  במקביל נתפרסמה בעיתון  "הארץ" ידיעה של אורלי וילנאי,  שכותרתה : "נציגי כול הגופים המטפלים בניצולי השואה ייפגשו החודש". לפי הכותרת הזאת אפשר לחשוב שמדובר באיזו וועידת פיוס של גורמים שהיו עוינים זה לזה, פעלו אחד נגד השני, ועכשיו הם מנסים ליישר את ההדורים ביניהם. אולי גם זה מסימני הימים האלה ובזמן הזה. בידיעה צוין שיותר מעשרה גופים מטפלים  בניצולי השואה בישראל ואין תאום ואין הצלבת נתונים  וכיו"ב בעיות של הביורוקרטיה הישראלית . לזה יש לצרף, לדעתי, אגו של אינטרסנטים ועסקנים פרי מורשת יהודית מצב זה יוצר כפילויות וסחבת ומי שנופל בין הכיסאות של מוסדות אלה, בין היתר בשל חוסר ידע על זכויות, הם הניצולים. נופלים ולפעמים לא קמים. כמובן שכול תאום - מבורך. אבל גם אם זה יועיל במשהו ואני, בעניין זה ספקן גדול, במקרה הטוב זה יסייע להסרת כמה מכשולים, ובמקרה הפחות טוב- זה יעשה כותרת או שתים בתקשורת. בעיקר בעיתון "הארץ" שהוא העיתון היחיד שעוקב בהתמדה אחר מצב הניצולים וכול הכרוך בו.

העובדה שיש עשרה גופים שמטפלים בנושא כאוב וטראומטי, היא לעצמה סימפטום של מחלה כרונית, שאילו חוקק חוק , הסוגיה הייתה מוצאת פתרון כזה או אחר. אולם בעוד שהממשלה ובית המחוקקים הם האחראים הראשיים למחדל זה אי אפשר לנקות מן המחדל את כול הארגונים וה"לנדסמאנשפטים"  ,בשעתם ,שעסקו בנושא. הסיבה לכך היא שפעם אלה היו ואסלים של המפלגות, בעיקר של המפלגה השלטת, שעל פיהם ארגוני הניצולים נהגו. עשרות שנים לא היה דובר ונציגות מוסמכת לניצולי השואה..

מרכז הארגונים של ניצולי השואה שהוקם לפני כעשרים שנה,ואיגד בכך את כול הארגונים, יש לו קבלות בסוגיה זאת. בראש וראשונה למייסדיו משה זנבר, אשר היה היו"ר הראשון ומיסד את הקשרים עם הממשלה והארגונים היהודיים ,נוח פלוג( היו"ר הנוכחי)   יצחק ארצי ואחרים.יחד עם זאת השיטה לא הייתה ניפוץ שמשות, ובדיעבד- חבל. צריך היה לעשות הרבה יותר רעש בהפעלת לחץ על חברי הכנסת, ובאמצעותם על האוצר ועל משרד המשפטים. זאת גם בתקופה שהשדולות, אלה שהיו, לא הייתה להם השפעה . אולם ברור שמי שהתנכר ,ומתנכר, לניצולי השואה זאת המדינה וזרועותיה התמנוניות, ומדובר בכול הממשלות ללא יוצאת מן הכלל. וכנוס כזה של הארגונים בשנת 2011 ,גם אם הוא יתקיים לפי הדיווח כול חודשיים, יהיה בחזקת בחישה במי מדמנה.

הצעת החוק הראשונה.

ביוני 1999  יזם יצחק ארצי סגן יו"ר מרכז הארגונים של ניצולי שואה ומי שהיה חבר כנסת מטעם המפלגה הליברלית וממנהיגיה, " הצעת חוק זכויות ניצולי השואה בישראל". החוק אמור היה לרכז תחת קורת גג אחת את כול זכויותיהם של ניצולי השואה ולפתור בעיות שונות,קצרות וארוכות טווח. בשיחה עם ארצי  בביטאון מרכז הארגונים של הניצולים- "מזכר" -יולי 1999 , הוא אמר  : "הממשלה של המדינה היהודית שנוסדה בין היתר על ידי ניצולי השואה, חייבת להפגין על ידי מעשה חד פעמי של חקיקה בלתי שגרתית את יחסה המיוחד  כלפי ניצולי השואה שחיים איתנו. החובה המוסרית  לחוקק את חוק ניצולי השואה נשענת הן על עצם הצורך לאחד במסגרת אחת את כלל החוקים,התקנות,ההוראות והנהלים שחלקם מופיעים בהוראות חוק אחרות ומתייחסים לניצולי השואה. והן לעובדה שמצבם הבריאותי של ניצולי השואה הולך ומחריף מחמת גילם המבוגר של הניצולים. נימוק הגיוני נוסף לחקיקת החוק נעוץ בעובדה כי במשך 45 שנה ויותר המדינה נטלה לעצמה מחצית מכספי הפיצויים מגרמניה שהיו מיועדים לניצולים..אמנם עקב החלטת בג"ץ בנושא נשתנה המצב,אך בפועל הניצולים לא פוצו ישירות על הסכומים שהמדינה נטלה מהם." בסיום הריאיון  אומר ארצי " חוק כזה שבעת הבאתו לכנסת יזכה לתמיכת כול המפלגות מימין ומשמאל יבטא קונצנזוס  של הוקרה עמוקה, חגיגית משהו,של מדינת היהודים כלפי הניצולים" .

מאז,  עברו תריסר שנים ודברים רבים קרו, כולל פטירתו של איצ'ו ארצי שחלם על מדינה צודקת ואיתו עוד שלוש מאות וחמישים אלף ניצולי שואה והחוק לא חוקק. אמנם שברירי תקנות  פה ושם שיפרו את מצב הניצולים אך לא עד כדי פתרון שייתן מענה לצרכים שונים, לא רק חומריים אלא גם ערכים כמו תיעוד תרומת הניצולים למדינה, שאותה הזכיר ארצי, אגבית. נוסח החוק נדד  במסדרונות הכנסת, חזר למשרד המשפטים ושם הוא נקבר ועתה מנסים כמה חברי כנסת בראשם ח"כ זאב ביילסקי, לעשות מעשה ארכיאולוגי  ולהוציא אותו משם תוך כוונה להחיותו. אבל גם אם יצליחו, כאשר זה יקרה, ספק רב אם במהלך תהליך החקיקה יישארו שרידי השואה. החוק למעשה יתייחס לירושה,למורשת, לתיעוד ולחקר חייהם של ניצולי השואה במדינת ישראל. בכול זאת חשוב שיחוקק החוק מן הטעמים שאזכיר להלן.

זאת יש להדגיש. בפרסומים השונים מספרם של ניצולי השואה מגיע כיום כאילו ל- 250,000 נפש. זה גם מספר מעוות וגם לא הגיוני. אשר להגיון. אם לארץ הגיעו  לפני קום המדינה במהלכה ומיד לאחריה כ- 470,000 ניצולים, אשר הצעירים מאוד שבהם היו בני 14-15 (ולא מדובר על קומץ ילדים קטנים שהוחבאו בעיקר במנזרים או אצל משפחות נוצריות) כולם כיום הם מעל לגיל שמונים. מכאן שזה לא הגיוני שהתמותה בקרבם הגיעה ל-55% בלבד במשך יותר משישים שנה. וזה מעוות, מכיוון שבקטגוריה זאת, נכללים עולים רבים שהגיעו  מארצות חבר העמים הסובייטי לשעבר והם היו ילדים בעת שהוריהם נמלטו מארצות מזרח אירופה, בעיקר מפולין אוקראינה, אל ברית המועצות. נכון ואמת ויציב שהוריהם של רבים מהם איבדו את רוב המשפחות בשואה, והם באמת ניצולי שואה. אולם הם עצמם לא עברו אותה על בשרם. אינני מביא זאת בהקשר של זכויות אלא בהקשר הסטטיסטי גרידה. לפי ההערכה שלי מספר שרידי השואה שעברו את הגטאות ואת מחנות הריכוז כולל הפרטיזנים שהצליחו להימלט מן הגטאות לא מגיע אפילו  ל- 100,000 כאשר המספר של שמונים אלף קרוב יותר למציאות.

מכאן שכול שיתוף הפעולה של המוסדות, שמבורך לעצמו,  אם וכאשר יגיעו  למטרה הנכספת של תאום, מעטים מאוד השרידים שיוכלו ליהנות מפרי ההישג, אם עוד יישארו מהם בכלל. זאת ניתן היה לומר גם אם במקרה האופטימאלי  הכנסת תעביר סוף, סוף את חוק ניצולי השואה. יחד עם זאת זה חשוב גם אם יישאר ניצול שואה אחד. שיוכל  לומר לא רק :  "אני הייתי שם", אלא "אני הייתי עד לתיקון עוול היסטורי של המדינה לשרידי השואה". החוק הזה,הערך המוסף שלו יהיה בין השאר בכול הנוגע לירושת הניצולים ולמורשתם כאן במדינה.

ח"כ זאב ביילסקי- בחזית חקיקת חוק הניצולים  

 מי שנרתם לחידוש המאמצים  לחקיקת החוק הוא ח"כ זאב ביילסקי . ביילסקי היה בין היתר ראש עיריית רעננה.אילו נערכו בארץ בחירות אזוריות לכנסת, ביילסקי לא זו בלבד שהיה נבחר כנציג אוטנטי של  השרון התיכון, אלא היה ללא ספק מביא איתו עוד כמה נציגים לבית המחוקקים שלנו. אני לא הכרתי את האיש  ששמו ושמעו יצאו לפניו כראש עיריית רעננה. אני הכרתי את הישוב רעננה בשנות ה-50 של המאה הקודמת, כאשר אימי הייתה אחות ראשית בבית החולים לריאות, כיום "בית לווינשטיין". ביילסקי היה אז ילד בן 4 .היה בישוב רחוב ראשי- אחוזה,עד היום הזה, ומצדדיו סמטאות עם משקים חקלאיים..זאב ביילסקי הפך אותה לאחת הערים היפות והנחשקות לגור בהם. הוא נבחר ב- 1989 ובאמצע הקדנציה הרביעית שלו נענה לפניית רה"מ אריאל שרון והתמנה ליו"ר הנהלת הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית. אינני יודע מה היו הישגיו במוסד הזה שרבים מן  התפקידים שמלא בשעתו, מיתרים לחלוטין. בבחירות לכנסת ה- 18 הוא רץ ברשימת ,"קדימה" וזכה במקום ה- 15 ברשימה. אדם עם הרבה קבלות.

 

זאב ביילסקי הוא שדחף  בשבוע שעבר בוועדת הכספים של הכנסת להפסקת האפליה בקבלת סיוע לתרופות לניצולים   שיש להם רנטה מגרמניה ולא מן האוצר.הוא רואה בדאגה לניצולים משימה אישית ולאומית.בריאיון במשדר "הכול דיבורים"   ב,"קול ישראל," בראשית השנה אמר כי המדינה מתנכרת לניצולי השואה וכי הוא פתח במבצע החתמה של חברי כנסת למען הצעת חוק לניצולי שואה. אני לא רק מאמין בכוונותיו הכנות לסייע לשרידי השואה, אלא ביכולתו לפעול בהתמדה, ובמסירות כדי להזיז את עגלת החקיקה המקרטעת זה שנים. הצעת החוק.קוראת לממשלה להקים רשות לאומית אחת לזכויות ניצולי השואה שתאגד את כל הגופים הממשלתיים שמטפלים בניצולים. "נוצרה ביורוקרטיה בלתי אפשרית אשר מקשה על הטיפול ובכל יום נפטרים עשרות ניצולים מבלי איש מהם יוכל לממש את זכויותיו. למען ניצול זה או אחר.ממשלת ישראל שביכולתה לשנות את המצב לא קיימה ולו דיון אחד בנושא" - קבל ביילסקי.הוא הביע תקווה שיצליח להבקיע את חומת האטימות וחוסר הרגישות של ממשלת ישראל ולהביא לפתרון מהיר של הבעיות באמצעות החוק.

חוק למען הניצולים ועל הניצולים

חוק  זה חייב להיות מקיף ולכלול בתוכו אל כול המרכיבים או את רובם של הסוגיות. הוא חייב לא רק לטפל בניצולים כול עוד הם בחיים אלא בכול הקשור בהיבט החומרי  כמו רכוש כדי לאפשר ליורשים ליהנות מן הזכויות שנשללו מהוריהם. החברה להשבת רכוש עוסקת אך ורק בנדל"ן שהושקע על ידי הניצולים בארץ ישראל. החברה לא עוסקת ברכוש הרב שהיה לניצולים בארצות שנשלטו על ידי השלטון הנאצי. מדובר ברכוש רב במזרח אירופה ובראש וראשונה בפולין, רכוש שנאמד בעשרות מיליארדי דולרים במחירים של היום. בכך אמורה לטפל איל"ר- ארגון יהודי להשבת רכוש. כמו במפעל "הבונדס" שעליו מדובר בימים אלה בהקשר של נסיעות אח"מים, גם נושא הרכוש היהודי שימש בשעתו ועודנו משמש נסיעות של עסקנים למקומות שונים. האחרונה שבהם נערכה בעיר יפה, בפראג ,ביולי  2009 בהשתתפות 46 נציגי מדינות שונות ועשרות ארגונים. בהודעה המסכמת של הוועידה הכירו מדינות מזרח אירופה בצורך לפצות יהודים על  רכוש ללא יורשים. זאת כהצהרה, שכמוה לא שמענו בצורה קולקטיבית אך היא הובטחה גם בעבר על ידי מדינות שונות, הובטחה ולא קוימה. 

בראש המדינות שבהם נמצא הרכוש היהודי הרב ביותר, הציבורי והפרטי, נמצאת פולין. תחילה פולין  הקומוניסטית שללא כול עכבות ניכסה את רכוש היהודים שהולאם בחוק על ידי הנאצים. אחריה פולין הדמוקראטית שהפריטה רכוש לא לה, ומאז נוהגת בכחש, ובכול מיני תרגילים במסגרת החוק ומחוצה לו כדי להשתמט ממילוי חובה בסיסית. כזאת שמלאו גרמניה ואוסטריה שהחזירו את רובו של הרכוש ובין יורשים הוא הועבר לוועידת התביעות. שעה קלה לפני פרסום הבלוג אני כקורא כתבה גדולה ב,"הארץ"

( 8.4.11 ) מאת  רומן פריסטר הכתב בוורשה כי  בעקבות הקפאת הצעת החוק בפולין לפצות יהודים שאיבדו רכושם בשואה קרא היועץ המשפטי של הקונגרס היהודי העולמי להחרים את פולין. יתרה מזאת  הדבר יצר מתיחות דיפלומטית בין וושינגטון לפולין.בעיקר בין הארגונים היהודיים לבין ממשלת וורשה שטוענים,מאוחר מדי שפולין נהגה בכחש.

       
שוד לאור היום  

מי שעקב אחר מאמריי בבלוג מן הסתם שם לב שזהו נושא שאני חוזר עליו לעתים קרובות מכיוון שהוא אחד מן המצלקות של מלחמת העולם השנייה והשואה שטרם שלא טרם הגלידו אלא נחשפות במלוא כעורם. כי זה בעצם "שוד לאור היום" בהסכמה שבשתיקה מצד ישראל וכול הגורמים היהודיים.עוד לפני יותר מעשר כתב עו"ד אריה אדליסט, יו"ר הארגון להשבת  הרכוש כי "למרבה הפליאה הצליחו נציגי פולין בהטעייתם. פקידי המשרד החוץ האמריקני   וגם ראשי יהדות פולין בארה"ב שוכנעו כי ממשלת פולין עומדת להגיש הצעת חוק לפיה יוכלו היהודים לקבל רכושם או פיצויים תמורתו...ועוד מתברר כי  הצו בדבר רכוש עזוב ורכוש שהיה גרמני (כלומר רכושם של היהודים שהולאם- צ.ג) לפיו הרכוש היהודי אינו ברשימה ולכן חוק ההפרטה לא יחול על נכסים שהוחרמו על פיו. נהפוך הוא- לא תהיה  גם האפשרות של תביעות בודדות להשבת רכוש. (" מזכר"- אוקטובר 1999 )

ואכן בווריאציות שונות ובתחמניות  מגוונת, הדברים של אריה אדליסט נכונים עד עצם היום הזה. לאט, לאט חל גם עליהם חוק ההתיישנות. אגב, בתגובה של גברת ברכה פושקין בת לניצולים

( 11.3.2011 )  בעניין רכוש אבוד בפולין היא כותבת לי בין היתר:" ברצוני לומר לך כי "אסור לך בשום פנים ואופן לוותר. אילו אבי ובני משפחתו היו מוותרים על המאבק שלהם לחיים, גם הם (וכתוצאה מכך, אני) לא היו שורדים. היות ולא ניתן להשיב לחיים את אלו שאינם, חובה עלינו להיאבק ולנסות להחזיר את אשר נלקח מהם." 

משום כך החוק הישראלי המוצע חייב להביא בחשבון סוגיה זאת , שכן כאו מדובר ביורשים רבים של הנכסים, דורות ההמשך של שרידי השואה שהיה להם רכוש בפולין ונכסים ללא יורשים. המדינה חייבת בעניין זה לא רק לייצג נאמנה את אזרחיה אלא ליתן כלים שהיורשים של ניצולי השואה יוכלו לתבוע גם באופן פרטי את רכוש משפחתם תוך עזרה של משפטים של המדינה.

החוק צריך לקבוע יתר רגולציה במוסדות לתיעוד ולהנצחת השואה.

בעוד שבועיים לערך תתייחד המדינה עם קרבנות השואה, ביום הזיכרון לשואה ולגבורה. הטקס המרכזי יערך ב"יד ושם", שעל הר הזיכרון בירושלים. טקסים צנועים יותר ייערכו במוסדות ובמכונים לתיעוד ולהנצחה במקומות שונים בארץ, במרכז בצפון ובדרום. כול אחד ממוסדות אלה ממלא תפקיד חשוב  בתיעוד,בחקר ובזיכרון השואה בכול ימות השנה. בתור שכאלה הם זקוקים וראויים לתמיכה של הציבור הרחב ובעיקר של מוסדות המדינה.אולם זכותם זאת כרוכה גם בחובה להיות שקופים כלפי הציבור על דרך הניהול בכול הקשור לא רק במשאבים אלא גם בתכנים.

השואה והגבורה מלבד שצרובים בתודעה הציבורית, מעוגנות גם בחוק והוא חוק " יד ושם ? רשות הזיכרון לשואה ולגבורה" "יד ושם"  הוא אכן לא רק מוסד מוכר אלא מוסד התיעוד וההנצחה הגדול מסוגה בעולם והוא מצוי בהר הזיכרון בירושלים. הנהלים במוסד זה ממוסדים ומקובעים. אולם ,כאמור,הוא לא היחיד שעוסק בתיעוד והנצחה ישנם מוסדות ומכונים ביתר חלקי הארץ שעוסקים בכך והפיקוח הציבורי עליהם הוא חלקי. הגיע הזמן שגם כאן תהיה איזו עין ציבורית משקיפה.

מדובר במכונים או מוסדות כדוגמת מכון "משואה" בשרון שליד קיבוץ תל יצחק, "בית לוחצי הגטאות" ע"ש יצחק כצנלסון, בקיבוץ לוחמי הגטאות, ו"מוזיאון יד מרדכי " על שם מרדכי אנילביץ', מפקד מרד גטו ורשה שנמצא בקיבוץ יד מרדכי בדרום. ויש עוד מוסדות ומכונים עצמיים או קשורים למוסד אחר כמו ,"בית התפוצות" בתל אביב. זה לא מקרה שמכונים ומוסדות אלה שבהם השואה היא בין היתר מסגרת לימודית, נוסדו רובם ליד קיבוצים, של תנועות ציוניות. ",משואה" היא בקיבוץ תל יצחק מיסודם של תנועת הנוער הציוני ובני עקיבה( בשעתם- לא של היום) קיבוץ לוחמי הגטאות שנוסד על ידי תנועת "אחדות העבודה," וקיבוץ יד מרדכי שנוסד על ידי תנועת "השומר הצעיר". לאמור תנועה- ומוסד הזיכרון שלה, דבר מאוד מקובל בימים ההם .בדיוק כמו שהעולים שרידי השואה או הצעירים במסגרת עליית הנוער נקלטו בארץ על ידי קיבוצים ומוסדות בהתאם לתנועה שאליה השתייכו.

מן ההיבט הפורמאלי גופים שהם עמותות, ורובם של מוסדות ההנצחה הם כאלה, נמצאים בפיקוח של רשם העמותות הבודק את התנהלותה של העמותה, תקציביה ופעילות הגופים המנהלים אותה. דומני שישנה איזו מגבלה בקשר להוצאות מנהליות כאחוז מכלל הוצאותיה. מדובר  על 20 עד 30 אחוזים מתקציב העמותה שיכולים להיות מופנים להוצאות מנהליות, משכורות וכדומה. השאר חייב להיות מופנה למימון פעולות. כול הגופים הללו נתמכים על ידי ממשלת ישראל,וגם על ידי תורמים בארץ ובחו"ל.

אולם בהקשר זה אני מבקש לעמוד על הפעילות התוכנית של הגופים הללו. גם במקרה זה אם

התכנים  באופן כללי לא תואמים את המטרות של העמותות שלשמן הוקמו, הרשם יכול להתערב. אבל גם מבחינה זאת כול המוסדות שהזכרתי עונים בהחלט על הקריטריונים של תיעוד ,מחקר והנצחת השואה. הבעיה היא פנים מערכתית. יש אמנם מוסדות ציבוריים כמו יו"ר, וועד מנהל, או מליאה ציבורית, אבל גם במקרה של   בקרה פנימית, השיקולים מה כן ומה לא  נתונים באיזו מערכת שינוע ביורוקרטית שמתנהלת לה מאיזה כוח אינרציה במגמות שקשה מאוד לשנותם. לעתים, כמו במקרים אחרים במנהל הציבורי הישראלי הפירמידה היא הפוכה וההנהלה המקצועית זאת שמורכבת מבעלי שכר היא שמכתיבה את ההתנהלות של המוסד או הגוף הציבורי, או שאותו גוף נוח לו שלא להכניס את הראש עמוק מדי לסוגיות של תכנים והטיפול בהם..

חסמים.

בפעילות שלנו בסוגיה של תרומת הניצולים למדינה נתקלנו לא פעם באיזו פקעת במאמצים שאנו עושים לשבץ את נושא התקומה במוסדות הללו. אז נכון שמוסד יד ושם הוא מוסד לשואה ולגבורה, אבל הוא עושה רבות גם בנושא התקומה של אותם ניצולי שואה.הוא אימפריה ונוהג בצורה אימפריאלית. ואם יש לי השגות כלפיו ויש לי, הרי שלא על העדר פעילות בנשא, אלא שפעילות זאת אינה מתבצעת במישור התכנוני והביצועי בשיתוף הדוק עם הניצולים. היו כמה אירועים שאנו הניצולים שיתפנו אותם. כפי שהתבטאתי בהזדמנויות שונות, לרבות במעמדים שונים ביד ושם: הניצולים שעדיין חיים הם לא רק אובייקט של התיעוד. הם מבקשים להיות גם סובייקט- כלומר שותפים מלאים.ואני יודע מה אני שח, גם עם יביאו לי ראיות על "שיתוף פעולה".

לעומת  זאת בכול הנוגע למוסדות האחרים גם אם ישנה תמיכה מצד משרד החינוך לפרויקטים שונים בשטח זה, קשה  לעבור את המכשולים הביורוקראטיים. משרד החינוך כיום  הוא כמעט חסר אונים בכול הקשור לתכנים שהוא מבקש לטעת במערכת הלימודית של מוסדות אלה, בייחוד בנושאים שקרובים לניצולים.ואני יודע שמנכ"ל המשרד הנוכחי ד"ר שמשון שושני רוצה בכך. מה שקורה הוא שמשרד החינוך, במסגרת מדיניות "ההפרטה" פועל באמצעות קבלני משנה ולצורך זה נושא  הפצת המסרים של השואה, נעשית בין היתר באמצעות  קבלנים של משרד החינוך ." לפני חמש,שש שנים יכולתי לאשר לכם תקציב למטרה של הפצת סרטי תעודה על התקומה, מטרה חשובה מאוד. היום אני לא יכול"- אמר לנו שושני בגילוי לב בפגישה איתו. זה אמור באותה מידה כלפי צה"ל. קצין חינוך ראשי בעבר תא"ל אלי שרמייסטר נאות לפנייה שלי לשלב את נושא התקומה, והנחה את אנשיו ליישם את ההחלטה. אבל לשכת קצין חינוך ראשי פועלת גם היא באמצעות מוסדות ההנצחה כקבלנים, וגם בהקשר של הבאת חיילים אליהם במסגרת פרויקט תקומה, נתקלים במחסומים ביורוקראטיים. עד עצם היום הזה לא הצלחנו לעבור את המחסום, את הרוביקון הזה.

מטבע הדברים אם גופים ממסדיים מוכנים לממן פרויקטים שנוגעים לתקומה הדעת נותנת שמוסדות אלה יקפצו על ההזדמנות הזאת. אבל לא. יש ביורוקרטיה שהשתרשה במשך הזמן, והיא ניזונה בין היתר על ידי ממלאי תפקידים במכונים הללו, אפשר שחלקם חברי קיבוץ שקנאים לדרך העבודה שלהם או לעצמאות שלהם או מכל סיבה אחרת, שאת פשרה קשה למישהו מבחוץ להבין.

משום כך החוק המוצע צריך להביא בחשבון גם היבט זה של מוסדות לתיעוד והנצחת השואה. מצד אחד לתמוך בהם כדי שיוכלו למלא את תפקידם ומאידך לדאוג לרגולציה ציבורית שתפקח על  מדיניות התכנים של מוסדות אלה, מבלי להתערב בפעילותם השוטפת. אשר לנושא התקומה צריך גם כאן להקים "רשות לתקומה של ניצולי השואה"

תרומת הניצולים למדינה, והרמת הכפפה על ידי המשרד לאזרחים וותיקים..

עד כה נושא התקומה לא זכה לא לתקצוב ממשלתי, לא לתשומת לב הממסד, לא לתשומת לב ראויה של מערכות החינוך לרבות האקדמיה ובוודאי לא של מודעות בקרב הציבור הרחב ובייחוד הדור הצעיר. הוא לא נצרב בתודעה הציבורית. זה סיפור שלא סופר. זה תיעוד ששייך לפנתיאון הלאומי והוא לא מצוי שם - כערך בפני עצמו ,כפנומן היסטורי. נושא זה חייב למצוא ביטוי ברור בחוק המוצע. בשנת 1998 חגגה המדינה מלאת 60 שנה להיווסדה. נערכו אירועים ממלכתיים שונים, ארציים ומקומיים לציון האירוע הגדול באמת- מדינת ישראל הגיעה לגיל 60. מדינה משגשגת חרף הבעיות האדירות שבהן היא מתמודדת. מדינה שבהקמתה והתפתחותה יש לניצולים מניות בכורה. פנינו לשרה רוחמה אברהם שמונתה על ידי הממשלה להיות אחראית מיניסטריאלית לאירועים וביקשנו כי נושא  "התקומה" ייכלל במסגרת האירועים. אפילו לא זכינו למענה. ברחבת משרד הביטחון בקריה בתל אביב, ערך שר הביטחון אהוד ברק קבלת פנים ללוחמי תש"ח. בברכתו הוא הזכיר בחטף איזה חצי משפט על הניצולים שלחמו. זאת בשעה שהם הוו בראשית המערכה במלחמת תש"ח יותר מ- 40% מן הכוח הלוחם. בפלמ"ח הם הוו אז  בדיוק מחצית מן הכוח .פנינו לקרן הקיימת לישראל שתממן מחקר על תרומת ניצולי השואה להתיישבות, שכן הם יישבו 60 ישובים  חקלאיים, קיבוצים, מושבים, כפרים. והקק"ל הבטיחה, אבל לא קיימה את ההבטחה. רק בשנה האחרונה יצא ספר בנושא "וישבתם בטח" בממון וועידת התביעות ובשיתוף המועצה הציבורית של מפעל  תרומת הניצולים ו"יד ושם".

עליית הניצולים הייתה העלייה הגדולה ביותר, אי פעם וכה היא תהיה לנצח. אבל  זה טרם נרשם בטאבו של המדינה. ההסתדרות הציונית הבטיחה לתמוך בסרט תיעודי כזה ,אך עד כה לא עמדה בהבטחה. לניסיון שלנו להיפגש בנושא עם יו,ר הנהלת הסוכנות היהודית, אי אפשר לקרוא "קריעת ים-סוף". מסיבה פשוטה שם הים נקרע, כאן לא. משמע לא הצלחנו להגיע אליו.

מסתבר מה שכבר ידוע, והוא בחזקת אקסיומה, שמה שלא מקבל חשיפה תקשורתית, אינו מגיע לאיש ולא מעניין איש, וזה חל על  הציבור כולו ועל  מנהיגיו. זה פשוט לא קיים. מסיבה זאת  הבשורה המרעננת היא שאת הכפפה הרים מנכ"ל המשרד לאזרחים וותיקים אהרון אזולאי.

בשלושה במאי לאחר יום  הזיכרון לשואה ולגבורה  יתקיים בבנייני האומה בירושלים אירוע הצדעה ממלכתי לניצולי השואה על עשייתם למען הקמת המדינה ושגשוגה. המועד נקבע כגשר בין יום השואה לבין יום הצמאות- המועד שבו ממוקמת התקומה הלא תיאמן של ניצולי השואה במדינת ישראל. זה אמור להיות אירוע של תקווה, של בשורה, של שמחה  בכול הקשור בהיבט השני של ניצולי השואה והיא שיקומם, הקמת דורות המשך שמספרם הוא יותר ממיליון כאן במדינה  ועשייתם שלהם למען המדינה. המגמה היא שהמסר יגיע אל הציבור הרחב ובעיקר אל הנוער. משום כך כדי להגיע אל הציבור הרחב, אהרון אזולאי נתן את דעתו על המדיה וסיכם את ראשי רשות השידור כי האירוע ישודר בטלוויזיה.ייטלו בו חלק אמנים בולטים ואחראי להפקה האמונית הוא יעקוב(יענקלה) מנדל, מפיק תוכניות טלוויזיה  ואירועים ידוע ויו"ר הוועד המנהל של אמ"י- איגוד אמני ישראל. ככה שיש להניח כי זה יהיה Happening ,כפי שהוא צריך להיות וכפי שהוא מסמל.

בהנחה שהאירוע יהיה הצלחה הרי מבחן התוצאה יהיה לאחר שיידמו התרועות , לאחר הזיקוקים והמשדר הטלוויזיוני. האם זה יחלחל אל הציבור הרחב, האם הנוער ירצה ללמוד יותר על הפרק הזה בתולדות המדינה והאם המשרד לאזרחים הוותיקים- בראש וראשונה- והממשלה על שלוחותיה השונות יירתמו למשימה חשובה זאת. האם זה ימצא ביטוי בחוק המוצע. אז ורק אז יוכלו ניצולי השואה לומר את ברכת ,"שהחיינו וקיימנו  והגיענו לזמן הזה".זאת בצד זמנים אחרים שהם כה מיטיבים  לזכור ולא לשכוח. 
 

.