מצחיק, מה שבסוף גורם לשינוי :-) 

מצחיק, מה שבסוף גורם לשינוי  :-)

אם חושבים על זה קצת משונה במבט לאחור, מה גרם לשינויים בחיים של בן אדם. הרגלים, סטיגמות, חינוך, מוסכמות, מקובעות - לא קל לשנות כל אלה. כשאדם גדל ומורגל כל חייו לדברים מסוימים, לא קל להתחיל לחשוב ולהרגיש אחרת, לעשות דברים בצורה שונה, במיוחד כשהוא כבר "לא ילד"...

אבי האהוב ז"ל נהג לומר לי שאני "עקשנית כפרד", ואם מישהו מצליח ללמד או לשנות אותי אז הוא "מוריד בפניו את הכובע",  אז כשראה שבשל בע"ח משהו זז, יותר נפתח אליהם.

כלבי הראשון שינה אפילו אותו מבלי שהיה מודע, העיקר הוא התבדח על חשבוני, שמשהו הצליח בסוף לשנות אותי, ושיש כאלה שלא עוזר שום דבר, אף פעם....

סבלנות ו"דחיית סיפוקים" בהחלט עוזרים מסתבר כדי לקבל מה שאתה רוצה "בדרכי נועם", בדומה למה בזמנו אמר לוי אשכול "אני מתפשר ומתפשר עד שאני משיג מה שאני רוצה"...

לפעמים השינויים משמעותיים בחיים, בדרך חשיבה, בתפיסה קורים "לבד", ולא תמיד מרגישים בכך כי זה קורה בהיחבא, בשלבים, ושמים לב לבזה רק בדיעבד.

מזל שאני אוהבת ויש לי בעלי חיים, אחרת אני בספק אם ומתי הייתי לומדת או מגיעה לדברים מסוימים. בדיעבד הבנתי שהייתי אחוזת הרגלים, ככולנו, לא רק בעניין גידול בע"ח גם בהקשר לחיים, לניקיון הבית, ועוד.

היה לי בזמנו קטע לגבי ניקוי רצפות.  הרגשתי חובה בלתי נשלטת לעשות לא רק לעשות ספונג'ה- גם ווקס. זה יותר יפה ומצוחצח, אינו תופס אבק, הניקוי קל יותר, אחלה.

שנים לא הצלחתי להשתחרר מהקטע של הוקס על היתרונות והחסרונות שלו.

כלבתי הקודמת עליה השלום בזקנתה לא יכלה לעמוד על רגליה והייתה מתגלצ'ת, ואני - נאלצתי אז למרבה הצער והיגון לוותר למענה על הווקס, מה שגרם לאחותי לצחקק עלי שנים רבות, ולהודות לכלבה על כך.

לפני כמה ימים לולי (הכלב) עשה לי בבוקר קטע שחבל"ז. זו לא פעם יחידה, אלא שהפעם שמעתי מעלליו מעבר לדלת, אחרי שיצאתי, ולשם שינוי, חייכתי בהבנה ואהבה והמשכתי בדרכי, למרות החורבן הצפוי לי בודאי כשאחזור....לפי הקולות ידעתי מה הוא עושה, מוציא את העצבים ומתחרע על איזה קרטון שבינינו, אל תגלו לו, שמתי שם במיוחד למטרה כשזו. אז, באותו רגע הבנתי את השינוי ששני אלה חוללו בי.

את לולי וזואי כפרע עליהם, אימצתי ככלבים נטושים מקרים סוציאליים, ידעתי שהם בעיתיים, רק לא ידעתי עד כמה. הפעם זה היה אימוץ קשה מאד, אכלתי הרבה יותר מקש, גם ניטים שחבל"ז.  אחרי החורבן וההרס שהם זרעו בדירה עם אימוצם משהו השתנה בי גם בנושא של "דחיית סיפוקים", וזה מושג רחב אופקים ומשמעות הרבה יותר ממה שמשערים.

זו יכולת למרות שאתה רוצה מאד משהו, ללמוד לראותו בצורה רחבה, להיות סבלני לצרכי האחר, ולא רק לשלך, וללמוד לחכות עם מה שאתה רוצה (ולא לרקוע ברגלך כילד קטן ולצרוח אני רוצה את זה ועכשיו), ושלא הכל בחיים חייב שיתנהל כפי שאתה רוצה והיית רגיל.

אותו יום, לולי הביע מחאתו על יציאתי מהבית לעבודה. הוא רצה לשחק ו"להתחרע" על זואי, אבל היא שכבר ציפתה לזה ורגילה אליו ברחה לו מתחת לספה.

כיון שגם אני הלכתי לי, למסכן לא היה לו על מי לעשות "אבו עלי", אז במקרים כאלה פעמים רבות הוא "מראה לי מה זה".  למדתי כאילו "במקרה" להשאיר משהו למקרי פורענות באמצע הבית (קרטון, עתונים) ואז הוא מתחרע עליהם, השד יוצא לו מהבקבוק והנזק מתמזער...

הרגשתי מעבר לדלת לפי הרעשים איך לולי הכלב "מראה לי מאיפה משתין הדג".....וחייכתי. ציינתי לעצמי שתגובתי לפני כמה שנים הייתה שונה לגמרי, וואלה וזה גם יותר זול.

אנשים בכלל, וגם אני בזמנו, כשמאמצים בעל חיים מצפים שהוא יתאים וישתבץ בדיוק לנישה שהם ייעדו לו בחייהם בביתם, אבל זה לא תמיד כך כמובן. בעל החיים עם צרכים ורצונות, וההתגמשות וההרגל אחד לשני צריכים להיעשות קצת יותר הדדי.

באחת הנסיעות לאפריקה בזמנו, ביוהנסבורג, הותקפתי ע"י שלושה מתושבי המקום ל"שוד קל". הייתי עם הראש בעננים אחרי טיסה של יותר מ 22 שעות רצוף ולא "זיהיתי" את הסכנה מול אפי ממש.

בדיעבד אני חושבת שמקרה זה עזר ולימד אותי לשים לב ולראות את אותם דברים קטנים שאנו עוברים לידם בלי לשים לב ולראותם, את שפת הגוף, המחוות, ה"אוירה"...

הבנתי שגם אם אתה פיסית חזק מה שיכול להגן עליך לא פחות או למנוע ממך סכנה, פגיעה, ולהיכנס למצבים שאינך יכול לצאת מהם, זו מודעות ורגישות לקורה סביבך, ללמוד לראות את הדברים הקטנים....

יש האומרים ש"מורה הדרך" (לשינוי, להתקדמות, לתובנה חדשה) מצוי כל העת בקרבתו של האדם, ואנו, כל אחד מאתנו הוא זה שבזמנו החופשי, כשהוא פתוח לראותו, מוכן, אז הוא מקבל את ההדרכה, אז חל השינוי.

לפעמים קורים לנו דברים לא טובים אך בדיעבד אנו מבינים שהפקנו משהו מכך, ולפעמים השינויים קורים בצורה משעשעת ומוזרה ביותר.

פורסם במקור בבלוג שלי

כאן

http://cafe.themarker.com/post/2117166/