אורי שנער ואני 

א.

כמה נעימה היא רוח הערב שהחלה מנשבת ברחובותינו, האין זאת? יש בריזה, בריזה של ממש. החלונות שוב פתוחים לרווחה, מפנים לאוויר את הדרך, שינוע, ושוב יש כיווני אוויר והאוויר נע בכל הכיוונים האלה - אפשר ממש להרגיש אותו מתמתח אחרי שעמד בכבדות כל הקיץ. האוויר הוא כמו ילד שקיבל אופניים חדשים.

כן, וכבר אפשר לשבת על המרפסת עם ויסקי וסודה ולהרהר. פתאום יש אוויר בחוץ, אוויר זז, אוויר שאפשר לנשום אותו. הסתיו בפתח, ואין כמו הסתיו. עוד לא ראיתי חצב, אבל אני מקווה שבקרוב יצא לי. גם נחליאלי עוד לא ראיתי, האמת, אבל מה לעשות - החיים הם לא תוכנית טבע, וצריך לדעת לקבל מה שיש.

כמה הייתי רוצה לנקות את הראש, לשבת על המרפסת בשקט ולהשקיף על הרחוב, אבל אני לא יכול. ראשי טרוד מדי באחת הפרשות הקשות שידעה המדינה לאחרונה. לצערי, ראשי אינו פנוי לסתיו, הוא עסוק במשהו אחר. הדבר שמעסיק אותי כל כך בזמן האחרון - ואת המדינה כולה אפשר לומר - זו פרשת אורי שנער.

הו, אורי שנער הגדול. אני לחלוטין עומד מאחורי אורי שנער ולגמרי תומך בו, בעובד השכיר שנער ובמאבק שלו בבעלי ההון. מנהיג פועלים אמיתי קם לנו בדמותו של אורי שנער, דוגמה ומופת לכל איש עובד במדינה הזו - אדם שלא מתכופף ולא נכנע. אדם שעומד על זכויותיו. כשכירים, אני חושב שאורי שנער צריך להיות המודל שלנו בחיים. כמו שויקי כנפו היתה לחד-הוריות, כמו שאריאלה סיסו לקופאיות, כך אורי שנער לשכירי הצווארון הלבן: רועה רוחני, מגדלור מוסרי.

אני עוקב בדריכות אחרי המאבק של השכיר שנער במעסיקיו המנצלים והפוגעניים. הריכוז נודד ממני בימים והשינה נודדת ממני בלילות. חמישה מיליון? תשעה מיליון? שמונה עשרה מיליון? ארבעים מיליון? כמה יקבל? ראשי סחרחר מרוב מספרים ואפסים. אני יכול רק לקוות שאורי שנער - ואחרי כל כך הרבה ראיונות שקראתי אתו אני מרגיש שאני יכול לקרוא לו אורי - עומד יותר טוב ממני בלחצים. מכאן אני מחזק את ידיו: העם מאחוריך, אורי. לך תראה להם מה זה פרולטריון, ואל תוותר.

איש חינוך אמיתי, כמו מנהיג, נמדד בשעותיו הקשות. אני חושב שכולנו ראינו מאיזה חומר קורץ אורי שנער. שום דבר לא מעניין אותו, לא הכסף ולא הכבוד. רק הצדק. יחי אורי שנער.



ב.

ולא רק זה, אורי שנער הוא מופת בעוד תחום. הוא הגבר החדש. הוא הגרסה הבוגרת של המטרוסקסואל (שמתאפיין בטיפוח הגוף), הוא המטרוטקסטואל - הוא מתאפיין בזה שהוא "מדבר על זה". הגבר הישן היה בולע את העלבון, מתכנן נקמה, או לפחות לוקח את הכסף ונעלם. הגבר הישן היה מפנים. קלינט איסטווד הוא דוגמה טובה לגבר כזה. אבל לא שנער. כגבר חדש הוא מחובר חזק לרגשות שלו, ולא פחות חשוב: מפגין אותן. הוא מחצין, הוא נעלב, הוא מרגיש "נבגד", כואב לו. אם הגבר הישן, כמו קלינט, היה מסתגר בחדר עם בקבוק ויסקי, הרי שהגבר החדש מתרוצץ מעיתון לעיתון ומספר בדיוק, אבל בדיוק רב, מה שעובר עליו. יכול להיות שזה מה שמנהיג פועלים דגול אמור לעשות, להשתפך בכתבות שער כמו אחרונת הדוגמניות. יכול להיות. אני לא בטוח, אבל יכול להיות.

הגבר הישן היה בקונטרול, תמיד רגוע, אף פעם לא נלחץ, משימות בלתי אפשריות היו השגרה האפורה שלו. אפשר למצוא בזה חן מסוים, אבל הגבר החדש טוב בהרבה: הגבר החדש מטפח נטיות להיסטריה, התנהגות קפריזית ואטימות ילדותית. כשהדברים לא הולכים בדיוק - אבל בדיוק - כמו שהוא מתכוון, הוא מתפרק. שליטה עצמית? לא בבית ספרנו.



ג.

אבל גם אם תיקחו ממנו את כל ההישגים הנ"ל, הרי שלא תוכלו לקחת ממנו את העובדה שהוא הגשים חלום של שכירים רבים כל כך, ואני לא מדבר על הכסף (הרי ברור שכסף זה בכלל לא העניין עבור שנער. לא מעניין אותו הכסף כלל וכלל, מה פתאום. ובכלל, למה ישר לדבר על הכסף? אתם רואים, ככה זה ישראלים: לא יודעים לפרגן). אני מדבר על חלום אחר: החלום בו אתה מלכלך על הבוסים שלך אחרי שהם מפטרים אותך, נכנס בהם חזק, מפוצץ הכל.

אל תגידו לי שאף פעם לא חלמתם את החלום הזה. אין שכיר בעולם - ואני מדבר על שכיר שכבר פוטר לפחות פעם אחת - שלא היה מת לצרוח את האמת וכל האמת (וגם כמה שקרים טובים) על אלה שמפטרים אותו. יצא לי כבר להיות מפוטר, ואני בהחלט זוכר את טעמה הדלוח, הלא מספק, של ה"לגמור ברוח טובה".

את זה שהצד המפטר רוצה ברוב המוחלט של הפעמים "לגמור ברוח טובה" אני מבין, אבל המפוטר - מה לו ולרוח הטובה הזו שנוחתת על מעסיקו?

הרי פיטורים הן הקלה למעסיק. גם אם לא רצה לפטר, גם אם הפיטורים היו כורח נוראי, הרי שברגע שהפיטורים בוצעו, המעסיק מרגיש הקלה: עכשיו זה מאחוריו. כמו טיפול שיניים. אין אדם שלא מרגיש סוג של הקלה אחרי שמסר בשורה רעה: לפחות עכשיו הוא לא היחיד שנושא אותה.

המפטר פיטר, והוקל לו. מבחינתו, אפשר לגמור את הסיפור ברוח טובה. הוא אף מעוניין לחלוק את ההקלה עם האיש מולו, זה שהרגע פיטר. אבל המפוטר, עבורו אין שום הקלה בסיטואציה. זה אף פעם לא נעים שמפטרים אותך. זה פוגע, כפי שיודע כל אחד שחרב הפיטורין הונפה מעל צווארו. וזה שמצפים ממך לקחת את הכל ברוח טובה, רק הופך את העניין להרבה יותר מעצבן.

אורי שנער לפחות פוצץ את זה. רובנו לא יכולים להרשות את זה לעצמנו, לפחות אם אנחנו רוצים להמשיך לעבוד בעיר הזאת, אבל לאורי שנער לא היה אכפת. לעבוד הוא הרי לא צריך יותר, אז שניה לפני שהוא טס לטיול במזרח עם חברו הטוב, האלוף במילואים, הוא הרשה לעצמו לשחרר. תמיד טוב לשחרר לפני נסיעה. לנסוע קל.



ד.

עוד פן של הפרשה, מרשים לא פחות, הוא ההתנהגות של התקשורת. התנהגות למופת ממש. כולם באו צייתנים אל הנשיא (נכון, נשיא קשת, אבל קשת עושה את הטלוויזיה של ישראל ולכן נשיא קשת הוא במידה מסוימת נשיא ישראל, לא?) לגבות את אותו מונולוג רגשני וקצת מנותק. ההתמסרות הייתה מוחלטת, גם אם נגבו כל התגובות ההכרחיות ונשאלו (ברכות אין קץ) כל השאלות הקשות. הנשיא, יש לומר, סיפק את אותה הסחורה לכולם. בכל זאת, פעם נשיא - תמיד נשיא. אצלו אין דברים כאלה כמו בלעדיות.

הנשיא המודח, הם קראו לו בכותרות, ממש כאילו היה גולה פוליטי. זה היה די מצחיק בעיניי, אני מוכרח להודות. לפעמים זה בכלל נראה כמו ראיון פרומו לעוד תוכנית ריאליטי חדשה.



ה.

פרשת אורי שנער, אם כן, תופסת את מרבית מחשבותיי ואין לי זמן ליהנות כהלכה מהסתיו. זה חבל מאוד, כי הסתיו פה קצרצר, ותוך שניה הוא נגמר. אבל אני מוצא נחמה בעובדה שגם אורך החיים של פרשת שנער לא יהיה ארוך בהרבה. הרי בינינו, כמה כבר אפשר להתעסק בריב של שכיר מיליונר עם מעסיקו המיליונר סביב כמה מיליונים? תוך שבועיים, אני מקווה, נוכל כבר לשאול "אורי מי?". זו לא אמורה להיות בעיה, לשכוח אותו. אם את ההתנתקות הדחיקה התקשורת תוך שבועיים שלושה, את שנער ייקח לה לשכוח שלוש דקות בדיוק.

שנער צבר המון ניסיון בטלוויזיה וכל זה, אבל דבר אחד הוא כנראה לא למד: זה שאנשים מתעניינים בך היום, לא אומר שהם יתעניינו בך גם מחר. נשיא נשיא, אבל פאסט-פוד תקשורתי כמו כל אחד אחר.