הבושה לא גרה כאן יותר יורי גנקין 

הבושה לא גרה כאן יותר - מאת יורי גנקין

במהלך השבוע החולף גם גדעון לוי התעלה על עצמו. במאמר שפרסם ב"הארץ" כתב כי מאמרו האחרון של השופט גולדסטון, בו הביע חרטה על האופן בו נוסח הדו"ח אשר נושא את שמו – הינו מאמר תמוה ולא מנומק. האמונה העיוורת של גדעון לוי בהיותו של צה"ל צבא כובש שמפקדיו לא עשו מספיק על מנת למנוע פגיעה באזרחים – מנוגדת למציאות בשטח ומעוותת את המציאות בהתאם לראות עיניו. גדעון לוי ביקש במאמרו להניח לגולדסטון – אני מבקש ממנו להניח לנו.

דבריו החד-משמעיים והקשים של גדעון לוי יוצרים נרטיב חד-צדדי שמעניק תחמושת לאלו ששלחו לכאן את גולדסטון מלכתחילה: חברי מועצת זכויות האדם של האו"ם אשר ניסחו מנדט מאוד בעייתי לועדת הבדיקה שבראשה עמד גולדסטון. בתחילתו של המסע הוסמכה ועדת הבדיקה לבחון רק את ההפרות שביצע צה"ל. רק מאוחר יותר ולאחר שמרי רובינסון שיועדה לתפקיד לפני גולדסטון וסירבה – שונה המנדט והתווספה אליו גם הסמכות לבחון את ההפרות של חמאס.

השינוי הסמנטי אולי התרחש אך בפועל – כפי שניתן היה לראות עיקר הדו"ח הוקדש לעוולות של ישראל אשר הואשמה בביצוע פשעי מלחמה בדמות פגיעה באזרחים – במזיד. האשמה שגולדסטון עצמו ביקש להזים במאמרו האחרון. הפגיעה הלכאורה מכוונת באזרחים מצדו של צה"ל הייתה לגולת הכותרת של הדו"ח, כל כך הרבה משאבים הושקעו בתיאור הזוועות שלכאורה ביצע צה"ל ברצועת עזה. וכעת – עם ההודאה של גולדסטון עצמו לפיה הפגיעה באזרחים – לא הייתה מכוונת כלל – כפי שישראל טענה מהרגע הראשון – נשמט הקרקע מתחת לרגליהם של המלעיזים.

בכל תרחיש אחר ניתן היה לצפות כי אלו שתקפו את ישראל במיוחד בבית פנימה,  היו מוצאים את הבמה להתנצל בפני אותם החיילים והקצינים הצעירים בשטח על שכינו אותם פושעי מלחמה – מבלי לדעת מה קרה באותן שעות גורליות של לחימה. היה עליהם למצוא את הבמה בה יתנצלו בדיוק כפי שלא הייתה להם בעיה למצוא כל במה אפשרית ולצעוק בריש גלי כי צה"ל הוא צבא שמפקדיו לא העניקו משקל מספק לשיקולי הפגיעה באזרחים חפים מפשע – מבלי לטרוח לבחון את העובדות לעומק. בפועל עם זאת, הציפיה המאוד טרוויאלית הזו להתנצלות כבר מזמן אינה מנת חלקנו משום שהבושה לא גרה כאן יותר.

הבעיה הגדולה יותר היא שגדעון לוי לא לבד. לוי משמש רק כדוגמה מייצגת לקבוצת האנשים שלא נותנת לאמת לבלבל אותם. למען הסר ספק – ניתן ואף רצוי לבקר את צה"ל. הביקורת היא אמצעי חיוני לשיפור תפקודו של כל ארגון באשר הוא – ובכלל זה צבא ההגנה לישראל שאינו חסין מביקורת – במיוחד ככל שמדובר במדינה דמוקרטית. עם זאת, על מנת שלא תאבד מערכה, חייבת הביקורת לעלות בקנה אחד עם אירועים שהתרחשו במציאות ולא להצטייר כמסה נון-קונפורמיסטית שאת תוכנה בודה הכותב מעת לעת מראשו.

בעברו העיתונאי של לוי נשזרו כמה סיפורים קשים דוגמת "נוהל חמור" המפורסם בו האשים שוטרי מג"ב כי קשרו פלסטיני לחמור ולמעשה התעללו בו באופן שגרם למותו. אם זה לא מספיק הייתה  גם הכתבה על התינוק הפלסטיני שנפטר לכאורה משום שחיילי צה"ל סירבו להרשות לה להעבירו לבית החולים בשעת עוצר. שני הסיפורים הללו הם מזעזעים בצורה יוצאת דופן ואם היו אמת הרי שהיה על האחראים לעמוד לדין,  אך כפי שחשף בטורו מ-2006 אמנון דנקנר מדובר איפוא על שני מקרים שהקשר בינם לבין המציאות – מקרי בהחלט. אך מה זה משנה – ללוי זה כבר לא מזיז – הוא לא טרח לחזור בו מהאשמותיו והנזק הבינלאומי כבר נעשה.

הביקורת היא אחת מאבני היסוד של הדמוקרטיה המודרנית – היא זו שמעניקה לה את כוחה. יחד עם זאת, ברגע שהביקורת אינה מבוססת עוד על עובדות כי אם על משאלות לבו של הכותב – היא הופכת בנקל לדמגוגיה צרופה. גדעון לוי כבר שם – אל תנסו את זה בבית.

לפוסטים נוספים - היכנסו לבלוג שלי: ריאל פוליטיק - הבלוג של יורי גנקין