הפנתרים השחורים מדברים 

בוקסים לבטן, הסרט הזה. בוקס לבטן, אחרי בוקס, אחרי בוקס. אתה יושב בסינמטק, ומתכווץ. אתה מתכווץ מול הגזענות הבוטה, חסרת הבושה, של מנהיגי המדינה של אז, של העיתונאים הבכירים ב"הארץ", של הדה-לגיטימציה שנעשתה לכאב של ציבורים שלמים, ואתה מתכווץ מול הכאב והזעם, שלא שככו אפילו טיפה מאז, וכבר עברו 30 שנה. מזל שחושך.
העוצמה של הסרט היא בחיבורים שהוא עושה; החיבור של הפנתרים השחורים לתנועות מהפכניות אחרות בעולם של אז, כמו המאבק האתני-השחור בארה"ב, או המהפכות המרקסיסטיות בעולם השלישי; החיבור האמיץ בין הדיכוי חברתי המופעל נגד מזרחיים לזה המופעל נגד הפלסטינים ("הפנתרים הקדימו את החברה הישראלית בדור שלם, וגם את השמאל", אומר כוכבי שמש, הכוכב הבלתי מעורער של הסרט, "הבנו שהבעיות של המזרחים ושל הערבים שלובות אחת בתוך השנייה. לא יהיה שוויון ולא יהיה סיכוי למזרחים כל עוד יש כיבוש ויש מאבק לאומי, ומצד שני המאבק הלאומי לא יסתיים כל עוד המזרחים נמצאים בתחתית הסולם ולמעשה מהווים מנוף אנטי ערבי"); החיבור בין הקיבוצים של אז וההתנחלויות של היום; והחיבור, או יותר נכון, ההבדלים בין הפנתרים השחורים לש"ס.
חמישה גיבורים יש לסרט: צ'רלי ביטון, סעדיה מרציאנו, ראובן אברג'יל, חיים הנגבי וכוכבי שמש. אבל רק בשביל השניים האחרונים, שמש והנגבי, שווה לצאת מהבית. הם האידיאולוגים האמיתיים של המהפכה, הם היחידים שאתה מקשיב להם ברצינות.
אני חושב שהעובדה שצ'רלי ביטון הפך להיות הפנתר הפופולרי והמפורסם מכולם היא קונספירציה של הממסד האשכנזי. הם יכולים להתמודד עם ביטון, שכאילו מצדיק את הסטריאוטיפ שבנה הממסד לפנתרים שחורים - הוא עצבני, שפת הגוף שלו משדרת אלימות, שפתו עילגת, מסריו מבולבלים. למרות שהלב שלו במקום הנכון והזעם שלו מוצדק ואמיתי, הוא איש לא מעניין שקל להתמודד מולו. לכן הם הפכו אותו לסמל.
הם לא היו, והם עדין לא, מסוגלים להתמודד מול כוכבי שמש - שחבריו מעידים עליו כי הוא האידיאולוג של המהפכה. שמש רהוט, עקבי, מחויך ושקט. הוא מדבר, ואין לך ברירה אלא להקשיב לו. הבנאדם גאון. הם לא יכולים מולו, אבל אין להם בעיה מול ביטון, אברג'יל או מרציאנו. זו אולי התובנה החזקה ביותר שיצאתי איתה מהסרט. הרגשתי שרימו אותי; כל השנים האלה הציגו בפני את הפנתר הלא נכון. כל השנים האלה סיפרו לי, ילד אשכנזי שכמותי, שמדובר היה בחבורה של מרוקאים עצבניים, עצלנים, וחובבי ערק. אבל לא, מדובר במהפכנים.
וכנ"ל גם לגבי חיים הנגבי, ממקימי "מצפן". איזה איש הנגבי הזה. גם הוא, כשהוא מדבר, אתה מקשיב לו. הוא, עם הקול שלו, קול של מאות אלפי סיגריות (שלום חנוך נשמע לידו כמו ריטה), עם הלהט שלא קהה אפילו במעט. הוא ושמש, הם המהפכה, ואותם צריך היה לשמוע כל הזמן. אבל כאמור, מול ביטון קל יותר להתמודד.
מהפכת הפנתרים השחורים, שסמי שלום שטרית מגדיר אותה כ"מפץ הגדול של החברה הישראלי", הייתה אולי המהפכה החברתית היחידה שהייתה פה, וללא ספק המוצדקת מכולן.

ואולי בגלל שהסרט הזה כל כך חזק, קשה כל כך לראות אותו. פיזית, קשה לתפוס אותו. אתה אף פעם לא יודע מתי הוא יוקרן בפעם הבאה. אחרי הסרט ישבנו, כמה מהצופים, עם אלי חמו הבימאי (בשיתוף עם סמי שלום שטרית). הוא מספר לנו שגופי שידור לא רוצים את הסרט הזה. הוא חזק להם מדי, חתרני מדי, כועס מדי, מחובר מדי למה שקורה היום. גופי השידור הגדולים רצו סרט נוסטלגי עם פנתרים זקנים, משהו בסגנון, "כך היינו"; סיפורי הווי של מהפכנים שעבר להם. אבל איפה. שטרית וחמו לא סיפקו את הסחורה. הם לא עשו "חיים שכאלה". הם עשו סרט שאתה יוצא ממנו נסער, אתה יוצא ממנו חושב. אני זוכר משפט אחד שאמר לי חמו, הוא אמר: "פנתרים שחורים זה לא עניין של עדה, זה עניין של תודעה". זה היה אחרי ששטחתי בפניו את הבעיה שהייתה לי, כשאשכנזי, לצפות בסרט.

מה קרה מאז? האם המהפכה הצליחה? תלוי איך מסתכלים. מצד אחד, הצלחה; הפנתרים הביאו את מדינת ישראל להסתכל ולראות את הפערים החברתיים, להבין את העוול שנעשה, להפנות תקציבים. מהבחינה הזו, הם הצליחו. מהרבה בחינות אחרות, הם נכשלו. ש"ס היא הכישלון הגדול של הפנתרים. "עם כל הביקורת שיש לי לפעמים על החברים שלי", אומר הנגבי, "עדיין כל חברי הכנסת של ש"ס לא שווים את הציפורן של האצבע הקטנה של הרגל של כל אחד מהפנתרים". אני מסכים אתו.
בגיליון יולי של המגזין הכלכלי TheMarker, מביא שגיא חמץ שני מחקרים בנושא הפערים החברתיים שנעשו באוניברסיטת תל אביב. אחד על ידי יינון כהן ויצחק הברפלד, מהמחלקה ללימודי עבודה, והשני על ידי יונה רובינשטיין ודרור ברנר מהמחלקה לכלכלה.
על פי המחקרים, בישראל של 2003 אין אפליה על רקע עדתי בכל הקשור לקבלה לעבודה. להבדיל ממחקרים שנערכו בשנים קודמות, הפעם לא הועדף רובינשטיין על פני בוסקילה. אבל זה לא אומר שאין פערים, יש ועוד איך. גברים אשכנזים מרוויחים בממוצע 13,103 שקלים לחודש. לעומתם, גברים מזרחיים מרוויחים בממוצע 9,077 שקלים. נשים אשכנזיות מרוויחות בממוצע 7,131 שקלים. לעומתן, מרוויחות נשים מזרחיות 5,429 שקלים לחודש. גברים ערביים, אגב, מרוויחים 5,884 שקלים בחודש. מה זה אומר על המהפכה?


"הפנתרים השחורים מדברים". מחקר ותסריט: סמי שלום שטרית, צילום ועריכה: אלי חמו, בימוי והפקה: אלי חמו וסמי שלום שטרית. מועדי הקרנה: פשוט להיות ערניים.

(התפרסם ב-42 מעלות, גליון יולי 2004)