מאת:צבי גיל. המאמר מתפרסם בעת ובעונה אחת באתר המחבר "זרקור".
כתושב ירושלמי מעולם לא עלה בדעתי שלאחר פיגוע אמנע מלבקר באזור שבו אירע הפיגוע או שלא אסע בקו אוטובוס שבו היה פיצוץ.זאת בראש וראשונה מכיוון שאם אעשה כן, אאלץ להסתגר בד' האמות שלי כלומר אדון את עצמי למעצר בית לזמן בלתי מוגבל וחיי לא יהיו חיים.זה ועוד. כמי שלמוד שכול אני יודע אבדן מהו.משום כך כל אימת שהיו פיגועים בירושלים חשתי מבוכה כאשר בתגובה להם ישראלים מן השפלה כמעט הדירו רגליהם מן הבירה.תגובות אלו מחוללות שתי תופעות,שתיהן לא סימפטיות.הן גורמות לתחושת בדידות אצל הירושלמים, ולטרור זהו ערך מוסף חשוב מאוד.
במאמר מוסגר אציין שאילו כאלה היו התגובות ,בשנים 1946-47 ,לטרור ולשפיכות הדמים בחוצות הערים,כמעט מדי יום, ספק אם המדינה הייתה קמה. אותו ציבור שחי אז בארץ קבל זאת בזעם עצור,בכאב עמוק,בצער וביגון על אלה שקפחו חיים,תוך אמונה ותקווה שיום הדין בוא יבוא.הוא בא,המדינה קמה והביסה את אויביה.האנושות ידעה ויודעת להפנים במידה את האסונות שפקדו אותה ופוקדים אותה,אם בידי אדם או הטבע.כמו שקבלו האמריקנים את פיצוץ מגדל התאומים,האנגלים את הפיגועים ברכבות,הספרדים את הפיצוצים של הבדלנים הבאסקים או את אסונות ההוריקנים בארצות הברית והצונאמי בדרום מזרח אסיה.
תושבי שדרות סובלים זה זמן רב מירי קסאמים ומרגמות,שגורמים לאבדות בנפש,להרס רכוש לחוסר ביטחון ולתחושה שזעקתם לא נשמעת.הם צודקים.מחדל הממשלה מצוי בתחום אחר והוא תנאי מיגון טובים ונוחים בבתים ובמוסדות ציבור.אולם זה לא אומר שהאחות התאומה למשקעים אלה צריכה להיות השתקפות היסטריה של אישה או גבר מול מצלמות. או במקרה אחרון כאשר המצלמה נחטפת ,ובניגוד לחטיפת המיקרופון בידי ברק בנסיבות אחרות, חוטף המיקרופון לא יודע לומר מה שהוא רוצה בעברית.זה שידור "חי" מאוד. הוא לא מראה את רוב תושבי שדרות המאופקים שיושבים בבתיהם,שכן תמונה זאת של הרוב הדומם אין ביכולתה של המצלמה לשקף.מה שהטלוויזיה מקרינה היא מראה מעוותת.היא לא חלון ראווה של שדרות.
ההיסטריה בצרוף כתבנו בדרום גורמים,שלא בכוונה חלילה, נחת רוח למחוללי הטרור ולמבצעיו.אין זה משנה אם התעמולה שלהם משרתת אותם בישראל או באירופה.די אם היא עושה להם שרות טוב בבית.מאידך אילו אצלנו הייתה ההיסטריה מפחיתה מעוצמת החרדה,ניחא.אבל היא מעצימה את החרדה.ואגב,מדינת ישראל שיודעת לשלוח עובדים סוציאליים ופסיכולוגים למקומות שבהם היו אירועי טרור או אסונות מסוג אחר,טוב תעשה אם תשלח אותם למקומות שמועדים לפורענות מסוג כזה לפני שאלה קורות, למעט אסונות טבע או תאונות דרכים קטלניות וכיו"ב אירועים בלתי צפויים.טוב תעשה מערכת החינוך להנחיל לתלמידים את תכונת החוסן והאיפוק.
עם שכה הרבה סבל בהיסטוריה ידע תמיד להפנים ,במידה, את הכאב והחרון.ההיסטריה, כטבע או כתרבות הן תכונות אופייניות יותר אצל שכננו,ולא מן הטובות שבהן,ויש כמובן גם כאלה. בסופו של דבר יש לה להיסטריה אולי רישום רגעי מסוים,פורקן זמני מתגובה נמרצת כזאת או אחרת. השלטון,כל שלטון,לא יכול לפעול על פי גאות ושפל ציבוריים כל אימת שתחושות כאלה זוכות לתהודה תקשורתית.הם יעשו משהו מאולתר כדי לצאת ידי חובה,כלפי הציבור בכלל וציבור מסוים בפרט,אם זה תושבי מקום או חברי מרכז מפלגה או איזה יריב פוליטי שקטיושה נשמעת לו כסימפוניה בלתי גמורה.תגובה ממשית היא עניין אסטרטגי,ולא צעד חפוז מיידי.כאיש תקשורת אני מרגיש שלא בנוח, שהמדיום,בעיקר הטלוויזיוני,מעודד ומדרבן גילויים אלה בעצם הבלטת תופעה היסטרית אצלנו,שזוכה לרייטינג גבוה דווקא בשטחים.
צבי גיל הוא עיתונאי,מילא תפקידים בכירים ברדיו ובטלוויזיה במסגרת רשות השידור.כתב כמה ספרים,ביניהם על תולדות הרדיו והטלוויזיה בישראל וכן סיפורת על תקןפת היותו ילד ונער לפני המלחמה והשואה ובמהלכה.בין הפרויקטים שיזם:תרומת ניצולי השואה להקמת המדינה ולביסוסה והכנס הבינלאומי על לקחי השואה בהבטים הערכי והמוסרי
