בעת שאני שומע את המיית היונים שמתחרמנים בחצר ביתי במרכז תל אביב, אני יודע בוודאות כך:
שבטווח הכי קרוב, אשתי תתחיל לרקום תוכניות, איך להגיע לאחותה לערב הסדר, ואי שיתוף הפעולה מצידי, (אני מסרב לנהוג אותה לשם בפקק שמתחיל על יד הבית ונגמר כעבור עשר שעות, ביישוב נידח בצפון הארץ), יסב לי ייסורי נפש גדולים משלה, למרות הפסון של: "תסתדרי לבד וזהו", בעת שברור לי שבסוף זה מה שיקרה בדיוק, ואני אתרגז עוד קצת ואשתי תטחן את הטלפון, כאילו המספר שלנו שייך לבית ראש הממשלה, באחת התקופות הטובות של שרה.
שבסופר יכסו בדיוק את המוצרים שאני צריך בניירות חומים, ואני אצטרך לפלח אותם לקופה של לודמילה, (אין לה מושג מה זה חמץ, אפילו יותר מלי, וזה סוג של הישג שראוי לציין אותו, שפו ללודמילה).
שאני ארצה לאכול במסעדה שנסגרה בעקבות החג הפירורי הזה, כי הטבח לא היה מוכן להתפשר על בישול מנסורת.
שרמת הרעש ברחוב אבן גבירול תוכפל ואולי יותר מזה, עקב כל מיני ייצורים, שחושבים שב"פוקס" בדיזנגוף סנטר הסמרטוטים שונים מאלה מ"פוקס" בנתיבות, והקפה ב"ארומה" דומה יותר לקפה שברחבי העולם מכנים אספרסו. (כמובן שהם טועים, ולא זה ולא זה נכון, אבל הם ימשיכו להגיע, מגובים בחברים מן השטחים, שלזכותם ייאמר, שאצלם אין פוקס וגם לא ארומה, כי הם חלוצים וכאלה, וכאילו לא מחפשים הנאות בחיים, אלא בעיקר איך לגרום לפלסטינים עוול).
עם כל זה אני מוכן לחיות, אבל בשם איזה קדוש, הם מציפים את תל אביב בחול המועד, כאילו גם אותה נצטרך להחזיר לגויים בעוד חצי שנה ומשהו, ולא רק את ערי הרפאים שהקימו על כל גבעה ששייכת לפלסטינים.
שכל מה שהיה ירוק, ישנה את צבעו לחום שמזכיר את צבע יציאותיו של חולה סרטן הלבלב או סתם אחד שמועמד להשתלת כבד, וזה פחות קטסטרופלי אולם עדיין בלתי רצוי לגמרי.
שברטה התוכית שלי שוב תתחרמן עלי במשך כמה שבועות, בסופם תטיל ביצה עקרה, סמל לחיים הלא פוריים, שהיו לי ולה, (הלוואי על השכן הנודניק שלי, שהתחיל להיכנס לחיים שלי דרך התחת, כי אין לו עדיין צאצאים ומוטב לי ולאנושות, שזה יישאר כך).
שהפרח היחיד בחצרות יהיה הפריחה הפעמונית של צמח הדטורה.
אגב, לכל אלה שהזכרתי עד עכשיו, (חוץ מברטה ואשתי ואני כמובן, ואפילו אחותה, שהוזכרה בעקיפין, אבל הוזכרה בכל זאת), להלן מתכון מצוין למרק מן הצמח הזה, כאן: רצוי לטגן את הבצל לרביכה בשמן הקיקיון, כך התוצאה תהיה מובטחת, ולא תזדקקו לשום תשלום לאמבולנס או רופא פרטי, כי זה יגמר תוך זמן קצר מאוד ובבית. (הצמחים האלה רעילים, אבל אינם מזיקים לבניו של המשיח).
והפעם, אני מקטר בצורה קצת שונה, כי הכעס שלי קוסמופוליטי.
כלומר נובע בעיקרו מטמטום של שופט ספרדי, שהעניק פנדל על תיקול שלא היה לריאל מדריד, והפקיע ניצחון ממסי וחבריו, ואלה בעצם האנשים היחידים שאין לי טענות אליהם, ואני אפילו די מחבב אותם, למעט הקטע המוזר שלהם, לאכול מנות מזעריות בצלוחיות, משהו שקורים לו טאפס, ולעשות את זה ברעש גדול, למרות, שאף פעם אתה לא יוצא מזה שבע.
ובקשר למשחק אתמול, ברגע שראיתי את האיש המכונה שופט, יורד למגרש עם שיער מכוסה כולו בגריז של טנקים כבדים, (אין ג'ל לשיער, שמבריק כמו זה שהיה על ראשו אתמול בלילה), ידעתי בוודאות שהוא פשיסט כמו כל אוהדי ריאל מדריד, (חוץ מהנכד שלי אפק, שסתם סובל מאוריינטציה הורית שגויה, כמו רוב בני דורו, מראשון צפונה, עד הוד השרון למירב.
כי צפונה מזה, יש פה ושם ילדים טבולה רסה), ושום דבר טוב לא יצא לי ממנו כמו גם לשחקני ברצלונה.
אה, כמעט שכחתי, האם קיימת אפשרות שנשארו יהודים מומרים במצרים?
איך אחרת נסביר את מה שעובר על מוברק ובניו, ועוד בעיתוי הזה.
הרי אם יש דבר שלא נוטש את עמנו ואת הקב"ה שלו מדור ודור, זה העדר מוחלט של חמלה, לתשומת ליבם של כל ה"ביתים" למשל, שהחליטו למשול בעם הזה, למרות שהם לא מסוגלים למשול אפילו ביצרים שלהם, לא כל שכן, באלה של שרה והרעיה השנייה, שהצניעות מרוחקת גם ממנה. (אגב, הדגש בהגייה בשמו של הקוזק, היא "בית" גם כן).
אז חג שמח לכולכם, ואל תשכחו שבעת שאתם חוגגים את החרות שלכם, יש כמה קולגות בפלסטין, שממתינים לחגוג את שלהם, וכפי שההגדה מלמדת דורות של יהודים טובים, אין חגיגה מתוקה יותר מזו שנותנת דרור לרגשי הנקם, הרי בשביל מה המרור על השולחן, אם לא כדי להזכיר, כי למתיקות הזאת תאריך תפוגה, והיא נקבעת על ידי כולנו.
הרי אין להכחיש שאנחנו באמת ה - CHOSSEN PEOPLE, וזאת עובדה.
הבעיה היא לא אנחנו, אלה עם מי שבחר בנו.
כותב, מבקר ומייחל.
