מאז התוודע העולם אל החמצה, כמה אלפי שנים לפני הספירה, חלפה דרך ארוכה. החמצה, או בשמה המוכר יותר חומוס , שמגיע מערבית, היא קיטניה הנקראת כך על שום נטייתה המהירה להחמיץ . הצמח מתנשא לגובה של 30-50 ס"מ, גדל באקלים חם וזקוק לכמות רבה של מי גשמים. משני צידי גבעולו צומחים עלים קטנים בצורת נוצה, וביניהם צומחים תרמילים המכילים גרגיר עד שלושה גרגרי חומוס. שורשי הצמח צומחים מטה ולצדדים ובעונת הפריחה מתהדרת החמצה בפרחים לבנים או סגלגלים. הצמח מתרבה מזרעיו וגדל בעיקר בהודו, מערב אסיה, אתיופיה והמזרח התיכון.
עד היום ניטש הויכוח מי "המציא" את המאכל הנקרא חומוס, הערבים או הישראלים, ויש רבים מדינות אירופה וארה"ב הנוטים לחשוב שמקורו של החומוס בישראל. אך ההיסטוריה מלמדת שלא אלה וגם לא אלה יכולים לטעון לכתר. בספר ישעיהו מוזכר החומוס כ"בליל חמיץ" ששימש מאכל לבהמות ובמגילת רות הזמין בועז את רות המואבייה לאכול עם בני משפחתו "ואכלת מן הלחם וטבלת פיתך בחומץ". לפי הפרשנים, סביר להניח שבתקופה זו לא נהגו לאכול לחם בחומץ, ולכן נראה כי בועז הזמין את רות "לנגב חומוס".
עוד קודם לכן, בתקופת הברונזה נהגו לאכול חומוס בצורתו הגולמית, ללא בישול ואף להשתמש בו לקינוחים. בצרפת השתמשו בצמחה כבר בשנת 6790 לפני הספירה, ובשנת 3,500 שנה לפני הספירה החלו לביית את צמח החמצה בכלי חרס באזור טורקיה, מצרים ויריחו. גם הרומאים, במאה ה-8 לפני הספירה, גידלו צמחי חמצה למאכל בתבשילי בשר או כחטיפים קלויים. בשנת 800 לספירה של תקופת ימי הביניים, תאר הקיסר קרל הגדול בכתביו את גידולם של שלושת סוגי הצמח: אדום, שחור ולבן, בחלקות האדמה של הקיסרות. בימי הביניים אף השתמשו בצמח החמצה למטרות בריאות וטיפולים רפואיים שנועדו להעלות את כמויות החלב והזרע, ולטפל בבעיות הטלת שתן ואבנים בכליות.
החמצה התרבותית כוללת שני סוגים עיקריים, שהגיעו אל המערב דרך הודו. זן ה"קאבולי", המכונה כך משום שהגיע מאפגניסטן, המאופיין בגרגרי חומוס גדולים ובהירים, בעלי קליפה חלקה, הנפוצים בעיקר ישראל ובאגן הים התיכון. הזן השני, "דזי" (מקומי בהודית) מאופיין בגרגר קטן וכהה יותר, בעל צורה משתנה, אשר מגדלים אותו במזרח הרחוק, במזרח התיכון ובאתיופיה. בישראל אף גדל זן לא תרבותי שנקרא חמצה שסועה, וצומח בר.
חומוס כפי שאנו מכירים אותו בארץ, נפוץ במדינות המזרח התיכון, ארמניה, טורקיה יוון וקפריסין, ובשנים האחרונות נהנים ממנו גם במדינות אירופה וארצות הברית. לרוב הוא מוגש כממרח גרגרי חומוס טחונים המעורבב עם טחינה ומעוטר בגרגרי חומוס שלמים, צנוברים, שמן זית, ופטרוזיליה, ונאכל "בניגוב" עם פיתה. החומוס ידוע בערכו התזונתי ובשימושיו לצורכי בריאות. הגרגירים מכילים חומצת שומן אומגה 3, חלבונים ופחמימות ומשמשים לטיפול בדיכאון, מניעת מיגרנות, חיזוק הזקפה, וסרטן.
