הכרעת הטרור באזור יהודה ושומרון
בתקופה שבין 2000-2009
בראי הביקורת על תפקוד דרג הפיקוד הבכיר של צה"ל
סא"ל גלעד משולם
ספטמבר 2010
תוכן העניינים
מפתח מפות ותרשימים...................................................................................................3
פתח דבר.......................................................................................................................4
רקע אזורי.....................................................................................................................5
עימותים דיונים והסכמי ביניים.......................................................................................7
המישור המדיני והמישור הצבאי......................................................................................8
טרור מהו....................................................................................................................10
מחוללי הטרור.............................................................................................................12
מאפייני הטרור הפלסטיני באיוש'...................................................................................14
אתגרי ההתמודדות הצבאית מול הטרור באיוש'..............................................................16
בין אירועי 1996 לאירועי 2000.......................................................................................17
הלחימה בטרור באיוש' משנת 2000................................................................................18
בין הכרעה להתשה.......................................................................................................30
האם הוכרע הטרור באיוש'............................................................................................31
הצלחה או כישלון.........................................................................................................35
סיכום.........................................................................................................................44
ביבליוגרפיה.................................................................................................................49
מפתח מפות
מפה מס' 1 - צביעת שטחי A,B ו C, אל מול תוואי הגדר....................................................20
מפה מס' 2 – תוואי גדר ההפרדה....................................................................................26
מפתח תרשימים
תרשים מס' 1 - תחום עליית הפח"ע אל מעל קו פני השטח...............................................23
תרשים מס' 2 – תאור תפישת ה"נקזים".........................................................................28
תרשים מס' 3 - התפלגות פצועים ישראלים בין השנים 2000-2004.....................................32
תרשים מס' 4 - סה"כ פיגועי התאבדות בין השנים 2000-2004...........................................32
תרשים מס' 5 - סה"כ פיגועי ירי בין השנים 2000-2004.....................................................32
תרשים מס' 6 - פיגועים במהלך העימות בין השנים 2005- 2000.........................................33
תרשים מס' 7 - סוגי פיגועים בין השנים 2000-2005 .........................................................33
תרשים מס' 8 - נפגעים ישראלים בין השנים 2000-2005....................................................33
תרשים מס' 9 - פיגועי התאבדות מול סיכולים בין השנים 2001-2004.................................34
תרשים מס' 10 - פיגועי התאבדות מול סיכולים בחלוקה לחודשים....................................34
תרשים מס' 10 - מחבלים שהוצאו ממעגל הלחימה עד שנת 2005.......................................35
פתח דבר
בשנת 2000 בעקבות עלייתו של אריאל שרון להר הבית, פרצו במזרח ירושלים מהומות, שהתפשטו כאש בשדה קוצים לכל רחבי אזור יהודה ושומרון. גל מהומות זה, הפך כהרף עין לתחילתו של גל פיגועי טרור מצד ארגוני טרור פלסטינאים רווי דם כנגד המתיישבים באיוש וכנגד העורף הישראלי. צה"ל מצא עצמו בעימות מזוין מול הפח"ע בניסיון לספק ביטחון לתושבי מדינת ישראל. בעימות א-סימטרי זה, כצבא סדור של שחקן מדינתי מול אוסף ארגוני טרור הפועלים בחסות אוכלוסיה אזרחים צפופה שהנו מורכב כשלעצמו מבחינה צבאית, היה על צה"ל לעמוד, בנוסף על האתגרים המבצעיים הנגזרים ממנו, גם במערכת כמעט בלתי אפשרית של הגבלות מצד הדרג המדיני שנגזרו מאילוצי הזירה המדינית (על היבטיה הפנימיים והבין לאומיים), בשל עובדת היותה של ישראל בעיצומו של מו"מ לשלום ובשלב של יישום הסכמי הביניים. ובמצב של אסטרטגיה מדינית של שלום (אותה לא מיהר הדרג המדיני לשנות באופן מוצהר בשלביו הראשונים של העימות).
כצבא השואף לפעול באופן סדור, הנגזר מתורה ביטחונית, תורות קרב כתובות ופעולה מבצעית מבוססת הערכת מצב, מצא עצמו צה"ל מושפע מסעיף "הגורמים האחרים" שבהערכת המצב יותר מאשר בכל סעיף אחר. כיצד פועלים מול אויב שמוגדר על ידי הדרג המדיני כמי שאינו אויב, כיצד פועלים כנגד אויב בהעדר אישור הדרג המדיני להכניס כוחות באופן פיזי אל השטחים ממנו פועל אותו אויב, כיצד מתמודדים מול אויב רצחני וחסר פשרות וכיצד ממציאים מודיעין איכותי שיהיה בסיס לפעילות מבצעית אפקטיבית באמצעות כלים של איסוף שמנגד בלבד, כאשר מדובר בטרור הפועל ברובו מתחת לפני השטח ועולה אל מעליו רק לפרקי זמן מוגבלים עד כדי מספר דקות עד שעות, טרם בורח שוב אל מקומות המסתור.
נתון משמעותי זה, בעיקר במצב של העדר מודיעין וכלים לפעולה מבצעית יזומה, גרם למציאות של חוסר בהירות בקרב כלל דרגי צה"ל שהוביל למצב בו הלכה למעשה, מוטלת פעמים רבות האחריות לעצירת המחבל בדרכו לעורף מדינת ישראל על הרמה הטקטית של הלוחמים עד רמת יוזמת הסיור הבודד. בכדי לנסות להתמודד עם מצב בלתי אפשרי זה, נכתבה בצה"ל "שפה" חדשה בניסיון לחלחל אל רמת המסגרת הטקטית את התכלית המדינית של אופן הפעולה זאת, מהטעם שבניגוד למערכה סדורה בה מצויה שרשרת הפיקוד ברמת הביצוע, כאן מצא עצמו ה"רב"ט האסטרטגי", מנהל אירועי לחימה מול הפח"ע בנקודות מגע שארכו משך של דקות, כאשר עד שמגיע מפקדו (גם זה היה בדרך כלל ברמת מ"פ עד מג"ד), בדר"כ הסתיים האירוע והמפקד, זכה לפקד במקרה הטוב על הסריקות או המרדף שלאחר האירוע. במצב בו מגיעות תוצאות אירוע של כזה אל שולחנו של ראש הממשלה תוך דקות, לעיתים טרם נודעה לדרגים הבכירים של צה"ל ותוך שיכולה להשפיע ישירות על מהלכים מדיניים אד-הוק. יצרה מצב שנכפה על צה"ל בעל כורחו ועמו היה עליו להתמודד.
במצב האמור, כשמבחינה מעשית נכפה על צה"ל להתמודד עם האיום מבלי היכולת להישען על מעגל הפיקוד והשליטה הקלאסי, נאלץ למצוא חלופות פרקטיות מאולצות לפעולה. מכאן, שהפיקוד הצבאי של צה"ל מצא עצמו בין הפטיש והסדן, מחד הנחיות הדרג המדיני שכללו הגדרת גבולות מוגבלים לפעולה כפועל יוצא של אסטרטגיה מדינית של שלום ומאידך, השאיפה לפעול על פי תורתו והעקרונות הצבאיים הסדורים, כל זאת כשברקע מחבלים מתאבדים מתפוצצים בעורף ישראל והורגים מאות חפים מפשע.
בחלקה הראשון, תסקור עבודה זו בקצרה את הרקע האזורי ההיסטורי של הסכסוך שלדעתי, יש לו חלק בלתי נפרד בעיצוב המציאות המורכבת של העימות, דרך בחינת המצב המדיני ערב פרוץ המהומות ואת מאפייני הטרור בכלל ומאפייני הטרור האסלאמי והפלסטינאי בפרט.
בחלקה השני והעיקרי, תנסה עבודה זו לבחון בחינה מעמיקה, את האופן בו פעל צה"ל מול הטרור במשך השלבים השונים של העימות בשנים שבין 2000 ועד 2008 , לתת מענה לשאלה האם הכריע צה"ל את הטרור וכיצד, כל זאת תוך מתן דגש על פעולת דרג מקבלי ההחלטות הבכיר בצה"ל ובראי הביקורת הנוקבת שנשמעה כלפי דרג זה.
אציין כאן כי עבודה זו אינה מסווגת בעיקר משיקולי תפוצת העבודה ובטחון שדה. על אף שבהכנתה התבססתי על חומר מסווג נרחב, לא פורט חומר זה לגופו של עניין ולא אוזכרו המקורות עליהן הסתמכתי. נכון הדבר בעיקר לגבי תורת היסוד, פרקים מסוימים בתורת הקרב (שבחלקה אינה מסווגת), ספרות בהוצאת מטכ"ל וזרוע היבשה ונתוני מודיעין מסווגים. לדעתי אין בנתון זה בכדי לפגוע בתוצריה ובטוחני כי מי שמורשים לגשת לחומר זה ידעו לעשות כן במידה שיחפצו.
רקע אזורי
עוד מתקופת התנ"ך ידעה ארץ ישראל מצבי חיכוך רבים בין עמים שחיו באזור, צבאות שעברו בה בדרכם לחבלי ארץ אחרים וצבאות כובשים בשמה של דת, נביא או קיסר. ארץ בה הטביעה כל אחת מהדתות העיקריות את חותמה. כל אחת בתורה . במהלך המאה האחרונה חלו תמורות רבות באזור שבין הים לנהר. חילופי השלטון שבין תקופת האימפריה העותומאנית למנדט הבריטי, כשברקע שתי מלחמות עולם ותחילת נהירתם של יהודים אל ארץ האבות המובטחת.
מאז ימי חורבן הבית, ישבו יהודים בגולה וחלמו לשוב לירושלים. בינתיים בארץ ישראל, לצד מספר נקודות ישוב ומרכזים יהודיים מעטים, שנשמרו באופן זה או אחר לכל אורך הדורות, חיו באזור שבטים ועמים ועסקו בעיקר בעבודת אדמה. כאשר החלו עליות היהודים המשמעותיות לארץ בשלהי המאה ה18, החלו אלה רוכשים קרקעות, מקימים ישובים וקהילות ומשנים את פני הארץ. תופעה זו התרחבה על רקע מלחמות העולם ובייחוד מלחמת העולם השנייה, כשיהודי אירופה החלו להגיע לארץ בהמונים.
לאורך השנים, גברו החיכוכים שבין הערבים לבין היישוב היהודי המתגבר בארץ. בשלבים המוקדמים יותר, היו אלו פרעות שערכו פורעים ערבים ביהודים (חברון, צפת, יפו) ובשלבים המאוחרים יותר, כאשר השתנה המאזן הדמוגרפי והיהודים לא היו עוד מיעוט הנתון לחסדי הכנופיות שניתן לפרוע בו, היו אלה פיגועים והתקפות ממוקדות על מטרות יהודיות, ישובים מבודדים או יהודים שנסעו בדרכים.
עם קום המדינה, לאחר שהערבים דחו את תכנית החלוקה, ניסו צבאות ערב להשמיד את המדינה הצעירה במהלך צבאי. מלחמת השחרור היא מלחמת העצמאות, יצרה מצב חדש בארץ, מצב בו אלפי ערבים ברחו מבתיהם ואפשרו רצף יהודי טריטוריאלי שאפשר קיום מדינה יהודית הלכה למעשה.
בשנים שלאחר מכן לצד המשך התפתחות המדינה הצעירה והתעצמותה, התנהלה מערכת יחסים שבירה עם הערבים שנשארו בין הים לנהר. מאז ועד היום עוצבו גבולות מדינת ישראל כשברקע שתי מלחמות אזוריות משמעותיות- מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור. דא עקע שגבולות אלו אינם מוכרים על ידי כולי עלמא ובעיני קהילת העמים שאלת גבולות מדינת ישראל עדיין אינה פתורה ואינה מוסכמת.
במציאות של היום ניתן למנות מספר סוגי קבוצות אוכלוסיה ערביות עיקריות בין הים לנהר, איתן מנהלת מדינת ישראל מערכות יחסי גומלין בעלות מאפיינים שונים. הראשונה היא הערבים שנשארו בתחומי מדינת ישראל (הם "ערביי ישראל") , אוכלוסיה שנייה הנה הערבים שנוספו אל תחומי גבולות המדינה ב 1967 (הם "ערביי מזרח ירושלים") ואוכלוסיה שלישית שהיא אוכלוסיית יהודה, שומרון וחבל עזה (הם "ערביי השטחים"). לציין כאן קבוצה נוספת שנמצאת ברקע והיא הערבים שהיו כאן וברחו בזמן לחימה אל מעבר לנהר ואל הפזורה הרחוקה (הם ערביי "הפזורה"). למרות שלא ניתן לבחון את יחסי ישראל מול כל אחת מהקבוצות בנפרד הואיל ונגזרת מיחסי העולם הערבי כולו, שטרם השלים עם קיומה של הישות הציונית באזור, עבודה זו לא תעסוק בשתי הקבוצות הראשונות ותתמקד במערכת היחסים המורכבת שנוצרה בין מדינת ישראל לבין הקבוצה השלישית ובתוכה בעיקר ערביי יהודה ושומרון, כל זאת מתוך מודעות לקיומה של הבעיה הכוללת של הסכסוך הישראלי- ערבי שברקע והשפעתו הישירה.
ערביי יהודה ושומרון
את מערכת יחסי הגומלין שבין מדינת ישראל לבין ערביי יהודה ושומרון ניתן לחלק לשלוש תקופות עיקריות. תקופה ראשונה מסיום מלחמת העצמאות ועד אמצע שנות השישים (בעיקר 1964- הקמת הפתח) , תקופה שנייה מהקמת הפתח ועד תחילת האינתיפאדה בשנת 1987 ותקופה שלישית מתחילת האינתיפאדה הראשונה ועד היום.
התקופה הראשונה, התאפיינה בעיקר ב"עיכול" המצב החדש והסתגלות הצדדים. ברקע צמיחתה של המדינה החדשה והתעצמותו של צה"ל. הצד הישראלי מקים ממשל צבאי ומנהל אזרחי לנהל את ענייני ה"אזור", הערבים באזור עסוקים בעיקר בהישרדות יומית – מציאת פרנסה , הקמת מחנות פליטים והתבססות בהם. תושבי האזור מחפשים מקורות תעסוקה בישראל (ישראלים מגיעים לערי איו"ש), המעבר בין איו"ש לישראל פתוח, פעילות מינורית של צה"ל בתוך איו"ש, בעיקר בט"ש מוגבל לפיקוח. פעולות של ערבים מהאזור כנגד ישראל אינן דבר שבשגרה וניתן לומר שהאזור מתרגל לעובדה שקם כוח הגמוני חדש הוא צהל, שלאחר שיכל לכל צבאות ערב, נראה כי אין דרך פעולה לתושבי האזור להביסו.
התקופה השנייה, התאפיינה בחיזוק המודעות הלאומנית בקרב ערביי האזור. כאן הוקם הפת"ח ( P.L.O - PALESTINE LIBERATION ORGANIZATION ) ונראה שהחלה התנופה המשמעותית ביותר בהתהוות הזהות הפלסטינאית. לצד תהליכים שונית בעולם ובתמיכת מדינות ערב, החלה להתפתח הזהות הפלסטינאית ולהיכנס לתודעה העולמית. מי שחיו תחת הכיבוש הישראלי ומי שברחו לשטחי המדינות השכנות בעיקר לבנון וירדן, החלו להתאחד סביב אידיאלים משותפים ותוך שמחזקים בקרבם את האמונה שניתן יהיה להביס את הציונות. בניגוד לתקופה הראשונה, בה לא היו ניסיונות תקיפה או פיגוע משמעותיים בישראל מתוך חשש וחוסר אמונה, החלו פיגועי ראווה של פת"ח ושל ארגונים נוספים שהוקמו מתוך קבוצות פלסטינאיות לאומניות. פיגועים אלו חלקם בתוך גבולות המדינה (אוטובוס הדמים בכביש החוף), בחוץ לארץ (אולימפיאדת מינכן) ובאוויר (טיסת אייר פראנס שנחטפה לאנטבה), הפנו תשומת לב מדינות העולם לבעיה הפלסטינאית והיוו רוח גבית להתפתחות תנועות לאומניות פלסטינאיות חדשות ולחיזוקן בעידוד מדינות ערב ובתמיכתן הישירה.
אין חולק כי לשתי תקופות מוקדמות אלו השפעה כבדת משקל על התגבשותה והתנהלותה של
התקופה השלישית, תקופה שאופיינה בשורה של עימותים ולצדם שורה של מפגשי דיונים והסכמים, תקופה בה ארחיב מעט יותר וזאת בשל הקשר הישיר שבין מאפייניה לבין התפתחות הטרור הפלסטינאי כנגד מגינת ישראל.
עימותים דיונים והסכמי ביניים
התקופה השלישית , החלה כאמור עם פרוץ האינתיפאדה בשנת 1987. "הר געש" של הפרות סדר עממיות, שהוציאו אל הרחובות רבבות תוך שימוש באבנים ובכל אמצעי אחר שאינו נשק חם. העובדה שהנשק שהופנה כנגדם היה נשק עממי שאינו חם נראה כי גרמה בלבול רב בקרב חיילי צה"ל ומפקדיו שנאלצו להתמודד מול ילדים ונערים המיידים אבנים, מציבים מחסומי אבנים וכותבים כתובות על קירות הבתים ומניפים דגלים. תקופה זו, גרמה לכל צד להתבצר בעמדותיו מחד, ומאידך הבהירה למנהיגי שני הצדדים, כי יש להגיע להסדר שיסדיר את המשך החיים זה לצד זה. בנוסף, גרמה האינתיפאדה למעורבות יתר של מדינות העולם במתרחש. תמונות שהופצו בתקשורת מפעולות צה"ל הציגו את צה"ל בעיני העולם באופן שלילי. צילומים של טנקים או חיילים חמושים, אל מול ילדים קטנים האוחזים באבנים הוציאו לרחובות המונים ברחבי העולם להפגנות נגד ישראל.
המציאות העגומה הובילה את שני הצדדים אל שולחן הדיונים. בתיווך מדינות שונות, החלו דיונים במתכונות שונות ומגוונות במטרה להגיע להבנות. שליחים מדלגים בין הצדדים ושורת פסגות דיונים החל במדריד דרך אוסלו ודומיהן, הובילו להסכמי ביניים על פיהם תוקם הראשות הפלסטינאית ויוקמו מנגנוני בטחון שיעסקו בתפקידי שיטור פנימיים. התכנית הייתה לקיים שגרת חיים בשטחי אזור יהודה ושומרון ואזור חבל עזה , תוך שהפלסטינאים ינהלו את מירב ענייניהם הפנימיים בעצמם ובמקביל להניח את התשתית להסכמי הקבע שישרטטו את עתידה של המדינה הפלסטינאית שתקום.
שני גורמים עיקריים השפיעו על אופי הדיונים ועל אופן התקדמותם. גורם ראשון הנו העובדה כי את הנושאים הרגישים ביותר השאירו לסוף ובראשם נושאים כמו בעיית ירושלים ובעיית הפליטים. גורם שני הנו מעורבותן של מדינות ערב ושאלת גבולות המנדט שיש למנהיג פלסטיני להכריע בסוגיות כלל אסלאמיות ובראשן סוגיות של אדמה ושל מקומות קדושים. גורם זה מקבל משנה תוקף לאור מחלוקות פנימיות בעולם המוסלמי כולו, המייצגות תפיסות עולם שונות בתוך האסלאם מחלוקות שתוצאתן הישירה באזורנו ניכרת במתיחות שבין חמאס והאסלאם הפונדמנטליסטי לבין הפתח והרשות הפלסטינאית.
אין ספק כי מדובר בשתי תפיסות עולם שונות שמייצגות את הקרע שנמשך לרוחבו של העולם המוסלמי כולו והמקשות על יכולתם של הצדדים להגיע להסכמות. העובדה כי הנושאים הרגישים ביותר הושארו לסוף המו"מ לצד העובדה כי הרחוב הפלסטינאי חלוק בתוך עצמו בשאלות יסוד מהותיות יצרו מצב בלתי אפשרי של חוסר אמון בין הצדדים בו שני הצדדים חוששים לבצע כל מהלך משמעותי.
חוסר יכולתו של הרחוב הפלסטינאי לגבש הנהגה ממלכתית רחבה ומקובלת, פוגע ביציבות שבאזור וביכולת הצדדים להגיע לאיזון. הגורמים הקיצוניים ובראשם החמאס, עשו כל שביכולתם להציג את הסכסוך כסכסוך מלחמתי דתי שכנגד האסלאם, סכסוך שבהכרח סופו שיסתיים במלחמת קודש- ג'יהאד. לתהליך זה משמעות מכרעת בהכנת הקרקע שהכשיר חמאס כמצע שיצמיח את תשתיות הטרור העתידות לקום כנגד ישראל. מלחמת קודש מקדשת את המוות על פני החיים ודוחה על הסף כל סיכוי לפשרה מדינית. מכאן ישתנו כללי המשחק כשהמטרה מקדשת את האמצעים וכשאלפי שהידים ממתינים למסור נפשם למען הג'יהאד.
מכאן, ניהל החמאס רשת כספים סבוכה. כספים שחולקו לנזקקים כספי רווחה למוסדות דת, ככלי לרכישת אמון ההמונים ולצד כל זאת סכומים בלתי מבוטלים להקמת תשתיות טרור. לציין כאן כי בשלבי ההתקוממות המזוינת נטלו חלק כלל הארגונים הפלסטינים כולל הפת"ח. ברחוב הפלסטיני רווחה הדעה כי הגיע העת וכי הנה קרוב הג'יהאד בו יובס האויב הציוני הנפשע, כלל הארגונים הניחו את המחלוקות הפנימיות בצד וככל שמדוב באויב הציוני, ניכר שיתוף פעולה פורה בין כלל הארגונים .
המישור המדיני והמישור הצבאי
הסכסוך שבין מדינת ישראל לבין הערבים שבין הים לנהר הנו כאמור, חלק מהסכסוך שבין מדינת ישראל לעולם הערבי כולו ויש אומרים כי הוא לב ליבו של הסכסוך כולו. בכל אופן, בכל אינטראקציה שמקיימת מדינת ישראל עם מדינה או גוף ערבי, ברור על פניו כי הסכסוך הישראלי פלסטינאי נמצא ברקע בכל עצמתו ומשקלו ומנגד, כל קשר עם ההנהגה הפלסטינית מתקיים כשברקע העולם הערבי. קו שבר זה, שבין העולם הערבי למדינת ישראל, מהווה נקודת התעניינות בין לאומית, הן במישור המדיני דיפלומטי והן על היבטיו הצבאיים המזוינים. הסכסוך נמצא באופן קבוע על סדר היום של מוסדות האו"ם השונים ובעיקר על שולחנה של מועצת הביטחון ובשל מורכבותו הרבה והיקפו, כולל בתוכו בעלי עניין רבים בקרב כלל השחקנים המדינתיים. נציין כי יש האומרים כי קו שבר זה הנו חלק משמעותי בקו השבר שבין שתי הציוויליזציות, הנוצרו-יהודית (או המערבית) מכאן והמוסלמית משם, עד כדי היותה של מדינת ישראל ה"מוצב הקדמי" של הציוויליזציה המערבית על קו השבר אל מול הציוויליזציה האסלאמית, טענה שיכולה אולי להאיר גם היא חלק ממורכבותו של הסכסוך.
מכאן ניתן לומר כי לסכסוך הישראלי פלסטינאי היבטים רבים ונרחבים. היבטים חברתיים, מדיניים, פוליטיים, סוציולוגיים, דתיים, פסיכולוגיים, כלכליים, סביבתיים ועוד. אין ספק שהיבטים אלו מוסיפים למורכבותו הרבה וכי השפעה רבה תהיה להם על כל התרחשות שתהיה באזור. משום כך ברור כי כל מהלך צבאי שיבצע מי מהצדדים יהיה מהלך שהשפעתו תבוא לידי ביטוי לכל רוחבה של הזירה ותוצאותיו יקבעו לאחר בחינת קשת רחבה של שיקולים. למשל, פעולה חד צדדית של ישראל שתכלול מהלך השמדה נרחב במטרה להגיע להכרעה צבאית, יכול שישיג בסופו של יום תוצאות הפוכות בזירה הבינלאומית או בתחומים אחרים. יתכן שפעילות מדינית בין מדינתית, לא רק שתבטל לחלוטין כל הישג צבאי שהושג במהלך צבאי כאמור, אלא תסתיים בניצחון מקומי של הצד שכנגד.
הדרג המדיני הוא אשר קובע את מטרות המלחמה, תוך שבהחלטותיו נכללים שיקולים רבים שאינם צבאיים, שלעיתים מהווים את מרכז הכובד בהחלטות. שיקולים אלו, נגזרים מהאסטרטגיה המובילה לניהול העימות האלים מנקודת המבט אל ה"יום שאחרי" העימות. עוזי ארד[1] טוען כי שלושה מרכיבים מצויים בבסיס החלטות מדיניות אלו: "גישה מציאותית הקוראת היטב את סדר היום הלאומי והבין לאומי, קוהרנטיות ותעדוף מושכל ועקבי". על פי ארד שם, קביעה זו מעדכנת את התייחסותם לעניין של הוגי הדעות הקלאסיים, שהנה מיושנת באופן שאינו משקף מלחמות מודרניות מסוג זו. בהקשר זה מזכיר שם ארד את ראייתו של לידל הארט שהגדיר את האסטרטגיה כ"אמנות חלוקת האמצעים הצבאיים ויישומם להגשמת תכלית מדינית" ושל מולטקה, שטען כי האסטרטגיה הנה "הסיגול המעשי של האמצעים שהועמדו לרשות המצביא לתכלית השגת המטרה שלפניו".
הישג טקטי אינו מוביל בהכרח להישג אסטרטגי ומכאן חשיבות חלחול התכלית האסטרטגית אל הרמה הטקטית באמצעות דרג הפיקוד הבכיר של הצבא. על פי ד"ר אבי קובר, טשטוש ההיררכיה, שבין רמות המלחמה- בין הדרג הטקטי והאסטרטגי רבתי, מחייב רמה אופרטיבית חזקה ודומיננטית, שתבין היטב את הרמה האסטרטגית רבתי ומטרותיה ל"יום שאחרי" לבין הניהול הטקטי בזירת הלחימה[2]. לדעתי במלחמה בטרור, חשובה חשיבותו של דרג זה באופן משמעותי בשל משכה על גרף הזמן, ומשום שכוללת בתוכה מאפיינים של התשה כפי שיפורט בהמשך.
על פי הרכבי השגת המתאם המרבי בין התוצאות הטקטיות והאופרטיביות לתכלית האסטרטגית, הנו חיוני מאין כמוהו ונקרא על ידי הרכבי "אופטימיזציה". הרכבי מדגיש כי "בקביעת מטרות המלחמה מביא הדרג המדיני כגורם מרכזי את "צביון השלום". היא אינה אומרת למפקד" צא נצח", אלא קובעת את תצורת הניצחון הדרוש לשלום"[3].
אם ניקח את מבצע "עופרת יצוקה" , מבלי להיכנס לפולמוס תוצאותיו לכאן ולכאן, ניתן לומר כי הכוח שהפעיל צהל והמצב שהשאיר אחריו לאחר נסיגתו, ברור שאינם נמדדים במישור הצבאי בלבד. מכאן, אין חולק כי מהלך צבאי כזה או אחר הנו בהכרח חלק ממאמץ מורכב יותר הכולל מאפיינים מדיניים, בין לאומיים ואחרים. ברור שהישגי המבצע אינם הישגיו הצבאיים בלבד, כי אם פירושם של אלו לשפה המדינית. מכאן חשיבות על לכך שעובדה זו תובא בחשבון בעת הגדרת מטרות הדרג המדיני לדרג הצבאי ובמהלך קיום יחסי הגומלין שבין הדרג המדיני לדרג הצבאי לאורך תכנון המהלך, ניהולו ובכלל. על מנת להבהיר טענה זו, ניתן להניח במישור התיאורטי כי מדינת ישראל יכולה להכריע את הטרור פלסטינאי ללא כל שימוש בכוח צבאי, למשל על ידי כך שתרתום את העולם הערבי, באמצעים מדיניים כאלו ואחרים ותיצור מערכת אינטרסים שתשלול את יכולת הפלסטינאים לייצר טרור לחלוטין ולהכריעה הכרעה אסטרטגית רבתי שלא תכלול כל סוג של עימות אלים.
על פי דר' חנן שי, המגבלות המונעות הכרעת הטרור באמצעות מהלכים צבאיים גרידא והקושי העומד בפני מדינות בודדות להדבירו, מחייבים העתקת המאבק בסוג זה של טרור מהמפלס הצבאי ה"משותק במידה רבה בשל שיקולים מוסריים-ערכיים", למפלס המדיני[4]. דר' שי מפרט במסגרת אסטרטגיית לחימה בטרור מספר גורמים המנטרלים את היכולת להכריע באמצעים צבאיים בלבד, כגון מעורבות הנהגה מדינית ודתית העומדות מאחרי הטרור, מערכות מימון ותקשורת עליהן נשען הטרור ועוד[5].
מכאן שבמציאות העניין מורכב יותר ועל כן הכרעת הטרור הפלסטינאי הנה תוצר של שילוב פעילות בשני המישורים. המישור המדיני מחד, בכך שיצור מאזן כוחות מדיני בו יהיה האינטרס הפלסטיני מנוגד לדרך הטרור ומאידך, המישור הצבאי בכך שיכריע את יכולת הארגונים ורצונם לפעול בדרך של טרור. ברור שהכרעה צבאית של הטרור על ידי ישראל תחזק את עמדת ישראל בכל מו"מ מדיני עתידי שיתקיים ומנגד, אי הכרעת הטרור, תחליש את ישראל שתגיע למו"מ מעמדה של חולשה יחסית משמעותית. מתוך ההבנה כי מדובר בשני מישורים בלתי נפרדים, התומכים זה בזה והנשענים זה על זה, מתמקדת עבודה זו במישור הצבאי בלבד.
טרור מהו
מחקרים רבים חקרו את הטרור על סוגיו והיבטיו השונים. על מנת ללמוד על מאפייני הטרור בתקופתנו, אסקור בקצרה את התפתחות המושג טרור לאורך השנים.
המושג טרור נולד בעת המהפכה הצרפתית על מנת לתאר את פעולותיהם של רובספייר ושותפיו שהייתה להעלות לגרדום את המתנגדים הרבים לשלטונם. מושג זה התייחס באותה תקופה לתאר שלטון טרור אך, מאוחר יותר הפך המושג "שלטון טרור" לתיאור פעולות אלימות של שלטון נגד אזרחים המהווים מתנגדים פוליטיים של השלטון. במובן זה ניתן להזכיר את שלטון הטרור של סטאלין בברית המועצות ושל מאו דזה דונג בסין. בעוד המונח "שלטון טרור" עדיין עשוי לשמש במשמעות זו, המונח "טרור" לבדו אינו מתייחס כיום למשטרי דיכוי או לפעולות פגיעה ביריבים פוליטיים.
המונח "טרור" (Terrorism) משמש כיום לתיאור פעולות של לוחמה זעירה נגד אזרחים. מונח זה נכנס לשימוש החל משנות ה70 של המאה ה-20 עקב גל של פעולות אלימות שכוונו נגד מטרות אזרחיות בישראל ובאירופה.
פעולת טרור, כפי שמשתמע מהמובן המקורי של המילה- פחד, חרדה או אימה, נועדה לזרוע אימה ופחד בקרב הציבור המותקף ולגרום לו לדמורליזציה ובלבול, לשיבוש שגרת החיים ולפחד מתמיד. מטרתו של הטרור היא לגרום למדינה להיכנע לדרישות מפעילי הטרור, תוך ערעור על הבסיס הלגיטימי של הממשל המכהן במדינה, בכך שאינה מצליחה לשמור על בטחון אזרחיה ולהבטיח את הסדר הציבורי. דרכו של הטרור להשיג מטרותיו הנו בעיקר תוך פגיעה ב"בטן הרכה" וגרימה לנפגעים חפים מפשע רבים ככל האפשר, תוך ניצול הפרסום הנרחב לו זוכה פגיעה שכזו. מכאן ניתן לומר כי הטרור הוא אסטרטגיית מאבק, האסטרטגיה הפשוטה ביותר והזמינה ביותר של המאבק האלים[6].
מקובל להגדיר פעולות טרור כאלו שמטרתן מכוונת לרצח אזרחים, בשביל להשיג מטרה פוליטית: לאומית, דתית, אידאולוגית או חברתית. גם פעולות אלימות חמורה, כגון חטיפה של בני ערובה תוך איום ברצח יוגדרו כפעולות טרור. בניגוד לאלו, פעולות הפחדה, אם אינן אלימות לא תחשבנה כטרור וכמוהן גם פעולות של ונדליזם מוגבל, המיועדות לפגיעה מוגבלת ברכוש בלבד ולא בנפש.
בתקופתנו קיימת מחלוקת לגבי מעורבות מדינות בהפעלת טרור. תנועות שמאל וקבוצות אנרכיסטיות חולקות על צמצום ההגדרה וטוענות שגם פעילות צבאית של מדינות שבהן מתבצע רצח של אזרחים הינן פעולות טרור, טענה שרוב מדינות העולם אינן מקבלות. מכאן, כי מדינות הפועלות כאמור, אינן מקוטלגות כארגוני טרור אלא כמבצעות פשעי מלחמה, זאת מתוך החקיקה המקובלת בדיני המלחמה הנוהגים. עיקר המחלוקת מתמקדת סביב שני סוגי פעולות בהן מעורבת מדינה, פעולות נגד אזרחיה (למשל פעולות ממשלת סטאלין או משטר פינושה בצ'ילה) שנהוג לראות בהן היום כ"הפרות של זכויות אדם" או "פשעים כנגד האנושות", מול פעולות מדינה נגד אזרחי מדינה אחרת (למשל הטלת הפצצה הגרעינית על הירושימה ונגסקי, הפצצת ריכוזי אוכלוסיה על ידי עיראק במלחמת המפרץ), שנהוג לכנותן היום בדר"כ כ"פשעי מלחמה". החוקרים החולקים על סיווג זה טוענים כי במקרים של מאבק לאומי, לעיתים לא ניתן לקבוע כי מדובר במלחמה (למשל האינתיפאדה השנייה בישראל) וכי המסווה של "פעולה צבאית לגיטימית" ננקט פעמים על ידי מדינות כשלטענתם מדובר בטרור.
לצד זאת מקובל להפריד האמור מ"מדינות תומכות טרור"- מדינות הממנות ארגוני טרור בכסף או אמצעים על מנת להשיג בדרך זו הישגים מדיניים על ידי טרור.
פעולות טרור אינן ממוקדות בדרך כלל כלפי אדם מסוים, אלא כלפי אוכלוסיה שלמה, כך שהטרוריסט אינו מייחס חשיבות לזהות קורבנותיו ומכאן, כי פעולה המכוונת כנגד אדם מסוים נחשב על ידי מרבית החוקרים כ"רצח פוליטי" ולא כפעולת טרור, זאת גם אם בוצע על ידי ארגון טרור או בשיטת טרור כך למשל רצח רחבעם זאבי, קנדי או לואיס קאררו בלאנקו, אינם נחשבים פעולות טרור.
בכדי לבחון דרכי התמודדות והכרעת טרור, קיים תנאי בסיסי ראשוני להגדיר את הטרור. חוקרים רבים הגדירו טרור מהו. ניתן לקבוע, כי המשותף לכלל ההגדרות המקובלות נגזרו משלושה גורמים עיקריים- מטרות, מניעים ודרכי פעולה וכוללים שינויים על פי מאפייני התקופה בה נקבעו.
הגדרת הטרור על פי יהושפט הרכבי[7] "השימוש באלימות והשימוש בכך בכדי להטיל אימה לשם השגת מטרות מדיניות או רצחנות ופגיעה בחפים מפשע כדי להטיל אימה לשם השגת מטרות מדיניות". המטרה- מדינית, המניע: השגת מטרה של קבוצה (בניגוד לפרט בודד) ודרכי הפעולה מתבססות על שימוש באלימות או פגיעה רצחנית בחפים מפשע. כך גם על פי הגדרתו של אהוד שפרינצק[8], הטרור הוא "הפעלת אלימות חריפה, נגד אזרחים שאינם לוחמים, כאקט סימבולי וככלי להעברת מסר מפחיד לציבור רחב". ד"ר בועז גנור[9], מגדיר את הטרור כ"שימוש מכוון או איום להשתמש באלימות, נגד אזרחים או מטרות אזרחיות, במטרה להשיג מטרות פוליטיות כגון החלפת שלטון או שינוי מדיניות.
בכדי למקד את הגדרת הטרור, ראוי לציין כאן את המושג "גרילה", שרבים חולקים על מיקומו של הקו המפריד בין סוג אלימות זה לבין הטרור. האבחנה בין טרור וגרילה, גם היא שנויה במחלוקת. יש שאינם רואים כל הבדל וטוענים כי ההבדל היחידי הוא מקום ההתרחשות[10]- טרור כל עוד מדובר בשטח עירוני וגרילה ככל שמדובר באזור ספר. יש גם שמבחינים בין גרילה וטרור על בסיס העיתוי. חוקרים אלו טוענים כי הטרור הוא שלב המקדים לגרילה. חוקרים נוספים טוענים כי הסיווג הנו על בסיס בחירת המטרה- ככל שאלימות מופנית כלפי עוברי אורח מזדמנים מדובר בטרור אל מול פעולות המכוונות רק כנגד נגד כוחות צבא חמושים (למשל פעולות הוייטקונג כנגד האמריקאים בויאטנם, פעולות הפרטיזנים כנגד הנאצים ובני בריתם. עם זאת מוסכם כי ארגוני טרור מאמצים מדי פעם דפוסי פעולה של גרילה בכך שמבצעים פעולות נגד כוחות צבא, אך ככל שעיקר פעולתם מכוונת כלפי מטרות אזרחיות מוסכם כי מדובר בארגוני טרור.
מחוללי הטרור
בכדי לנתח דרך הכרעת טרור ספציפית ננסה להבין תחילה מהם מניעים להפעלת טרור ומהם שורשיו. המחקר בתחום נוטה לסווג את מניעי הטרור למספר מניעים עיקריים.
קצירת רווח פוליטי – מדינות שתוארו לעיל כמדינות טרור, עושות שימוש בכלי זה על מנת לקצור רווחים פוליטיים מעבר לכוחן היחסי בקהילה הבינלאומית. כאשר מדינה מבחינה בהעדר יכולת מצידה לפעול במסגרת הכללים הנוהגים בקרב כלל העמים, פעמים רבות עושות שימוש במשאביהן והשפעתן לנצל קבוצות טרור להשגת מטרותיהן (אירן, סוריה ולבנון נחשבות מדינות טרור).
פעולות של קבוצות שמאל/ימין רדיקאלי- קבוצות שמטרתן הפלת שלטון הנחשב בעיניהן מושחת. על מנת להשפיע בכוחן הדל על מאזן הכוחות כנגד מדינה ריבונית עושות שימוש בדרך הטרור (באדר מינוף בגרמניה, 17 בנובמבר ביוון, הבריגדות האדומות באיטליה).
מאבק על שלטון- ניסיונות לקבל שלטון בכוח, בדרך כלל שחקן שאינו מדינתי שהנו בעל שאיפות להשתלטות על שלטון קיים במדינה (האחים המוסלמים במספר מדינות ערב ולהפכן למדינות שלטון אסלאם .
סכסוך דתי- קבוצות על רקע שיוך דתי, הרואות בדרך הטרור כלי להגשמת שאיפות לשלטון על רקע דתית (ה IRA בצפון אירלנד שבא לידי ביטוי במאבק הדתי שבין הפרוטסטנטים לקתולים, אל קעידה כנגד העולם הנוצרי-יהודי והאסלאם ה"כופר").
סכסוך לאומי או אתני- במסגרת סכסוך על קרקעות ושליטה. קבוצה לאומית או אתנית שכתוצאה מתהליך מדיני, היסטורי או אחר, אינה מוצאת דרך להגשים שאיפותיה הלאומיות/אתניות להגשמה עצמית מול מדינה ריבונית שולטת או כובשת (למשל הטרור הבאסקי בספרד, הטרור הצ'צ'ני ברוסיה, הטרור הכורדי בטורקיה, המורדים הטמיליים בסרי לנקה והטרור הפלסטיני בישראל[11]).
לצד מחוללי הטרור ניתן לפרט את הגורמים התנאים המחזקים קבוצה או פרט לבחור בדרך הטרור.
דיכוי-קבוצות רבות בעולם החיות תחת משטר שבניגוד לבחירתם, מרגישות שאין בידם דרך אחרת לבצע את השינוי אליו הם שואפים. אם בשל היותן מיעוט במשטר דמוקרטי שבשל היותם מיעוט בלתי משמעותי כאילו נחסמות בפניהן דרכי ההשפעה הדמוקרטיות ואם בשל היותן תחת משטר צבאי (לדוגמה אירועי ספטמבר השחור בירדן שדוכאו בנחישותו של המשטר הירדני). נגד הטענה שדיכוי מזמין טרור ניתן לטעון כי הטיבטים שנכבשו בברוטאליות על ידי סין, היהודים שלא פעם סבלו אפליה ופרעות בשל היותם מיעוט במדינותיהם והשחורים באמריקה שתקופות רבות ראו עצמם מקופחים. אלו ואחרים לא פנו אל דרך הטרור. כנ"ל משטרים טוטליטריים כגון עיראק, ברה"מ של סטאלין וצפון קוריאה של היום.
עוני- המצדדים טוענים כי עוני מהווה קרקע נוחה לצמיחת טרור מהטעם שלעני אין הרבה מה להפסיד אם ייחשד כטרוריסט ולעשיר יש. לעני אין כלי אחר מלבד פגיעה בדרך של טרור שניתן להוציאה לפועל גם עם תקציבים דלים יחסית. המתנגדים טוענים כי העני עסוק בהישרדות יום יומית שלו ושל בני משפחתו ואין לו פנאי לשאיפות שמעבר לכך. כדוגמה יטענו כי התפרצות הטרור הפלסטיני באה בשיאה של פריחה כלכלית יחסית אצל הפלסטינאים.
סכנת מוות וייאוש – חוקרים רבים טוענים כי גורמים אלו שוללים את התקווה לחיים ומעודדים טרור בשל העדר חלופה אחרת ולאור הרגשת חוסר התקווה. המתנגדים יטענו כי שיאה של מתקפת הטרור באיוש ובעזה התרחשה לאחר הסכמי אוסלו שפתחו אופק מדיני חדש ותקווה מחודשת בקרב הפלסטינים.
אמונה כי ניתן להגיע להישגים בכוח- הצלחת קבוצות טרור להשיג יעדיהם (גם הצלחה מדומה) ואו הצלחה מקומית של אירוע טרור להשיג מטרה מקומית יכולות לעודד קבוצות לפעול בדרך הטרור בכדי להשיג את מטרתן. למשל הצלחת חיזבאללה, כפי שהצטיירה בעיני הפלסטינים, גרמה לשמיעת קולות רבים בקרב קבוצות טרור פלסטיניות כי יש בכל לחזק את העובדה שדרך הטרור תביא להישגים וכי ניתן לנצח את ישראל כך.
אמונה דתית קיצונית-אמונה שכזו גורסת כי המטרה הנה מעל הכל ומקדשת את כל האמצעים. אמונה המקדשת את המוות על פני החיים או כי המוות יוביל לחיים ומהווה מצווה דתית, עלולה להוביל לבחירה בדרך הטרור, בין השאר תוך שמסייעת לטרוריסט לחיות בעולם ערכי המצדיק רצח ומוות של חפים מפשע בדרך להגשמת מטרות חשובות יותר ו"בשם האל".
מהאמור, ניתן להניח כי קבוצה הנתונה ליותר מגורם אחד, נמצאת בנקודה בה ירבו הסיכויים שתבחר לבחור בדרך הטרור מאשר קבוצה הנתונה לגורם בודד, מצב אותו נוטים ליחס בעולם לסכסוך הישראלי פלסטינאי ושככל שינוטרלו חלק מהגורמים, תפחת המוטיבציה של קבוצה
לפעול בדרך הטרור.
בבחינת מאפייני הסכסוך באיו"ש, ברור כי מתקיימים רוב מחוללי הטרור. מתקיים סכסוך לאומי, בעל מאפיינים דתיים, בו מעורבות קבוצות של שחקן שאינו מדינתי הנשלט על ידי שחקן מדינתי בעל עצמה עדיפה, הטוענים לשאיפות להגדרה לאומית, בו מעורבים שחקנים מדינתיים תומכי טרור. לצד זאת מתקיימים התנאים האובייקטיביים של אמונה דתית קיצונית ומצב סוציו אקונומי נמוך והתנאים הסובייקטיביים של סכנה קיומים (כקבוצה לאומית) ואמונה כי ניתן להגיע להישגים בכוח.
מכאן, שבהנחה כי את המטרות (מטרות מדיניות להגדרה לאומית) והמניעים ( השגת מטרות קבוצה ולא בודדים), לא ניתן לשנות, צריכה ישראל לגרום לתובנה בקרב מפעילי הטרור כי בדרך הטרור לא יגיעו להישגים וכי עליהם לשנות את דרכי הפעולה ולבחור בדרכי פעולה אחרות. ישראל יכולה לעשות זאת בשתי דרכים עיקריות. הראשונה, לשלול בכל דרך הישגים מהטרור על ידי הכרעתו. דרך שנייה, לגרום לטרוריסטים להבין כי ישנה דרך חלופית, לגיטימית להגיע להישגים. נראה כי אף אחת מהדרכים כשלעצמה לא תספק פתרון סופי לסכסוך אך, נראה ששילוב בין השתיים יחליש את המוטיבציה של הטרוריסטים ויסייע להסדר כזה או אחר בו יוכלו הצדדים לחיות באזור ללא טרור. ברגע בו יבינו כי דרכי הפעולה של הטרור לא מקדמות את מטרותיו או ברגע שינוטרלו מניעי הטרור נראה כי לא ימשיך להתקיים. לדוגמה ניתן לבחון את מערכת יחסי הגומלין שבין ישראל לבין ערביי ישראל. למרות שרובם מגדירים עצמם פלסטינים ולמרות שלכאורה מתקיים גם כאן סכסוך לאומי (הכולל סכסוכי קרקעות ואידיאולוגיה), בעל מאפיינים דתיים, מצליחה מדינת ישראל (יש האומרים בינתיים...), ליצור על ידי מהלכים של פוליטיקה הסדרית ואחרים, מצב בו מנוטרלים מחוללי הטרור ומניעיו, כך שערביי ישראל אינם בוחרים בדרך פעולה של טרור, למרות שלכאורה ניתן לטעון כי מתקיימים חלק ממטרותיו ומניעיו.
מאפייני הטרור הפלסטינאי באיוש
הטרור הפלסטינאי הנו חלק ממערכת פעולות טרור אסלאמיות, ששמו להן את דרך הטרור כאסטרטגיה להגשמת מטרות דתיות של מספר זרמים באסלאם בשם האסלאם. לרוב, מבוצעות פעולות הטרור בשמה של מלחמת הקודש (ג'יהאד), נגד הכופרים באסלאם, בין אם מוסלמים חילוניים ובין אם שאינם מוסלמים. הטרור האסלאמי הנו תוצר של האידיאולוגיה האסלאמיסטית, אשר התחזקה והתפשטה במהלך המאה ה-20. במהלך מאה זו ובעיקר במחציתה השנייה, קמו ארגוני טרור אסלאמי בארצות רבות וכיום פועלים ארגונים אלו באזורים רבים של העולם.
ארגוני טרור אלו, מבססים את פעולותיהם על אמונתם כי דת האסלאם היא דרך חיים, הקובעת לא רק את אורח חייו של הפרט אלא גם את אופי המשטר והחברה. ארגוני הטרור האסלאמיסטים רואים בתרבות המערב את הניגוד המוחלט לאסלאם, ואת העולם החופשי הם רואים כאויב המוסלמים עלי אדמות. הם בזים לערכי המערב, ובפרט לדמוקרטיה, חילוניות, שוויון וזכויות אדם. ארגוני הטרור האסלאמי רואים צורך במלחמת חורמה, ג'יהאד, נגד מי שהם רואים כאויב (במקומות שונים ארגוני הטרור האסלאמי נלחמים נגד אויבים שונים) ומבצעים מעשי רצח המוניים, לרוב נגד קורבנות אקראיים ולא חמושים.
שנאה עזה במיוחד רוחשים מרבית ארגוני הטרור האסלאמי למדינת ישראל- בה הם רואים את האויבת המושבעת של הדת המוסלמית. הסיבות לכך הן היותה "נטע זר" של תרבות מערבית חילונית בלב המזרח התיכון, המוסלמי רובו ככולו, כמו גם שליטתה על ארץ ישראל (שכאמור שייכת בעיניהם למוסלמים), ובפרט על ירושלים – עיר המקודשת לדת המוסלמית – ועל מסגד אל אקצא. אל גורמים אלה מצטרפים גם הסכסוך הישראלי פלסטיני ואף העוינות ההיסטורית של המוסלמים כלפי היהודים. ארגוני הטרור האסלאמי אינם מכירים בזכות קיומה של מדינת ישראל, אותה הם מכנים "הישות הציונית", וחלקם אף טוענים שהציונות איננה אלא שלוחה של האימפריאליזם האמריקני. ארגוני הטרור הפלסטיני אף מקשרים בין המאבק הלאומי של הפלסטינים נגד הכיבוש הישראלי לבין מצוות הג'יהאד.
ישנם ארגוני טרור אסלאמי אשר מטרתם העיקרית היא "ג'יהאד פנימי", דהיינו, הפיכת משטרים חילוניים במדינות מוסלמיות למשטרי הלכה אסלאמיים, על כן הם מתמקדים ברציחות פוליטיות ובפעילות נגד השלטונות, כמו למשל האחים המוסלמים והג'יהאד האסלאמי המצרי. ארגוני טרור אסלאמי אחרים מבצעים פיגועים נגד אוכלוסיות אזרחיות של "כופרים". אף כי תיאורטית הטרור האסלאמי, ה"ג'יהאד", מכוון נגד "הכופרים", לעתים קרובות קורבנות הטרור האסלאמי הם מוסלמים בעצמם (לעתים אף מוסלמים אדוקים), במקרה שהם "לא מספיק מוסלמים" (כמו למשל, באלג'יריה), כמו גם במאבקים אלימים פנים-אסלאמיים בין הסונים לשיעים (כמו למשל, בעיראק).
היו מקרים בהם הצליחו ארגוני טרור אסלאמי להשתלט על המדינה בה פעלו- מה שהפך את כל תושבי אותה מדינה לקורבנות טרור (כמו בסודאן ובאפגניסטן).
ארגוני הטרור האסלאמי משתמשים בכל האמצעים בהם משתמשים ארגוני טרור אחרים, כולל פיגועי ירי, הטמנת פצצות, הפגזת אזרחים וחטיפות, אך האמצעי המזוהה ביותר עם הטרור האסלאמי הוא פיגוע התאבדות - פיגוע בו המחבל מפוצץ את עצמו בתוך המון, ובכך ממית את עצמו ואת כל מי שבקרבתו. ארגוני הטרור האסלאמי מעודדים ומהללים את פיגועי ההתאבדות – לא רק בתור אמצעי לחץ על האויב, אלא בעיקר בתור אידיאל בפני עצמו. בעיניהם, פיגוע התאבדות הוא הגילוי הנעלה ביותר של הנאמנות לדת המוסלמית, והמבצע אותו נקרא שהיד, דהיינו, מי שנהרג במלחמת קודש למען הדת המוסלמית. ארגוני הטרור האסלאמי טוענים כי המחבל המתאבד, השהיד, הופך ל סא"ל (מיל) גלעד משולם, עו"ד בעל תארים ראשונים במנהל עסקים ובמשפטים בוגר תואר שני במדעי המדינה במסגרת "בני חייל" למפקדי גדודים בעבר מפקד יס"מ ש"י (יחידת הסיור המיוחדת באיו"ש) ותפקידי אג"מ ומודיעין שונים מפקד גדוד במילואים ותובע משטרתי בתחום התעבורה
