מסע הפסח 

הדרך לשינוי שלי / אביטל בואנו  חלק א' מכירים את התחושה שכל מה ומי שאנו, מקובל לחשוב שזה דרך ההורים שלנו. אז הנה אני אביטל מכריזה בזאת כי הורי היו בוגרי ומצטייני וינגייט, תותחים גופנית ושותפים לאלף תחרויות ואני כן, אני מהשורש הזה צמחתי ועד לפני 3 שנים שנאתי ספורט ואת כל מה שקשור לזה, כאילו אני מזיעה, אין מצב להתאמץ, נו באמת. עד ש....  אז יולדים ילדים ומתבגרים ופתאום המראה משקפת משהו לא ממש נוח ואת מרגישה מן כיווץ בבטן ושואלת מה, מאיפה ולמה זה קורה לי. כאילו אני אחרי לידה אז מה אם הוא כבר בן 3 (דאז) אני עדיין שם.  בן זוגי היקר שיחייה, שלא משאיר מקום להתלונן, שלח אותי לצאת לדרך ולקום למעשה, חודשים של דיבורים ותלונות שלי, אך המרווח בין אומר לבין עושה עצום, ואצלי היווה מקור לרשימת תירוצים מדהימה של מה מדוע ואיך לא, הכל בכדי להתחמק. אז לאט מאד משהו החל לחלחל ובכדי לא להזיע ולהגיד שעשיתי משהו, החלטתי ללכת לשיעורי סטודיו שהבטיחו בטן שטוחה תוך 3 חודשים ואני טוב נו הרי אין פה מאמץ, אז יאללה ושום בטן ושם נעלים, אחרי שנה שהבנתי את הפואנטה, החלטתי טוב ננסה הליכות אבל זה נכון ויפה למשך שבוע בערך וכל טיפת גשם מצדיקה מדוע לא. והוא כן בעלי היקר, יש לו בת זוג חוקית ולגיטימית מקבילה אלי ומתחרה על תשומת הלב הבלתי פוסקת כבר 10 שנים, קוראים לה "החדר כושר" והוא מתחנן שאנסה שאהיה שותפה לזה, אבל סליחה מה הקשר אלי. אז נו טוב נכנעתי זמנית, כרטיס אורח ננסה רק פעם אחת מה יש כבר להפסיד, והרי בחוץ יורדות טיפות עוד.  אז כך זה התחיל, ככה בבגדי הנוראים ובקוקו רופף עליתי לראשונה בחיי על ההליכון וכל שנייה וואו כמו נצח שלא נגמר, אבל סיימתי גאה חצי שעה על ההליכון, גאה ויאללה נרשים קצת בהישגים, נעשה מתיחות, רגל הורמה לה ואופס.. התכווצות שרירים מטורפת, יו איזו פדיחה הצילו!!, בעלי גייס את מיטב המוחות כמובן שלא ישאיר פצוע בשטח והגיע המאמן החמוד באדום חייך ואני בפנים חושבת, אוקיי הלך עליי, אך הוא רק עזר לשריר להשתחרר. וכך התחיל הרומן המדובר והידוע לשמצה, החלטתי אולי זו הדרך ננסה עוד כרטיס אורח ועוד אחד עד ש.. אני מתחילה להיכנס לזה וזה באמת עושה לי טוב ותחושת הסיפוק וכל האנשים מסביב...  מידי יום באותו חודש דרכתי על רצפת חדר האימון, חדורת מוטיבציה והחלטית לשינוי ולתוצאות ודיר באלק אני אראה עלי עוד טיפת צלוליטיס אין מצב. אני רק בת 30 ופסיקון וכן אני גם רוצה את המשקל והגוף איתו התחתנתי.  אני זוכרת את היום שחזרתי לעבודה אחרי חודש שחלק מהחבר'ה בעבודה ואני לא התראינו, חו"ל וכאלה, ככה זה בהייטק, המבטים והמחמאות ויו נכבשתי ומי האישה שלא נמסה ממחמאות.. בזמנו זו בטח לא הייתי אני ושם הכדור התגלגל. במהירות הבזק הרגשתי מעולה הרגשתי ערנית וחיונית ועם המון בטחון אולי אפשר להגדיר גם אני זוכרים מהשורש ההוא, "התמכרתי".  תמיד טענתי כי יש לי הסבר מוביל ומנצח, רגע הורידו לי בצבא פרופיל על גב, בעיות ברכיים מטורפות אז איך אוכל, אז יש תירוץ מעולה שמקבל אור חיים ושם ואני בונה סביבו אלף מגדלים שמצדיקים ומבינים אותי הכי בעולם, אבל אז לאט נחשפתי ובהדרגה הכרתי את מאמני הכושר המקסימים שליוו אותי, ענו לי על אלף שאלות, דירבנו אותי קדימה והכינו לי תוכנית אימון, רק בשבילי שתתאים לי ולכל התירוצים שהכנתי לי ואכן כזכור, הייתה לי רשימה ארוכה ומכובדת אך יצאתי לדרך, אני והמכשירים האלו מהמתכת נקשרנו ולמדנו להשתלב ואף יצרנו מערכת יחסים ארוכת טווח.  כך לאט לאט עם תמיכה והמון שאלות של תלמידה חרוצה ונצר לשושלת מפוארת של ספורטאים אני מתחילה להיות בסדר טוב נו נפרגן, אולי אפילו טובה.  התמדתי, אהבתי את ההרגשה, את המוטיבציה, את האנרגיה ובינינו גם את ההזעה, ידעתי שהנה עוד קלוריה נשרפת לה באלגנטיות. משהו מהרגע שנכנסתי למועדון העלה לי חיוך על הפנים ותחושת גאווה וסיפוק עצומה, אבל אז מחכה בפתח ומגיע המבחן האמיתי הנשי שלנו, קיץ, בריכה ובקיני אז טוב הבגדים כבר ישבו יותר טוב אבל ביקיני זה קו קשה לחצייה ווואלה חציתי ובגאווה. והנה הולכים צעד אחד קדימה, אז זוכרים אני אמנם משורש אבל נבט קצת שונה ולשחות נורא פחדתי, אבל איך ייתכן שבני בן ה 4 דאז שוחה כמו פרפר ללא פחד ואני ... אז הבטחתי לעצמי אחרי גלגולים רבים וניסיון להיפטר משדון התירוצים להפקיד את עצמי בידי מאמן שחייה מחונן ששינה את חיי לעד ולא האמנתי עד לכמה... "אני לא מכניסה את הראש למים, אין מצב" אמרתי כולי בהיסטריה, אין מצב חבל לשנינו על הזמן, אבל בכזו אדיבות וסבלנות והצלחתי, לא יאומן אחרי 31 שנה וכמה שעות אימון מפרכות, זה קרה אני שוחה לבד וכן מכניסה את הראש וואלה גם חותרת. ואז מגובה השחקים והמוטיבציה, נפלתי נפילה חדה לעולם השיגרה המוכר ולאט החלה הדעיכה ושקעה לה ההתלהבות. השיגרה והלחץ בעבודה והתסכול של, אני אמא ולא מספיק בבית ואת המאמן שחייה שלי זנחתי. כל שבוע מחדש היומן נפתח ובאותה מהירות נסגר, הלחץ, הפגישות והשיגרה האין סופית, אוף, מתי אסיים את אימוני השחייה ואעשה גם את מה שעושה לי טוב בנפש. אז עבדתי בתחום ייבוא המזון, אז גם אכלתי וכמובן עישנתי וההתמדה והמוטיבציה ירדה ופתאום האיזון נעלם ואיתו צף לו רק תסכול. אני יודעת שאני אוהבת את החדר כושר אז למה אני לא מגיעה מה קרה פתאום לאהבה שלי ולעצמי לאן הכל נעלם לי. לאט לאט זה התחיל לחלחל, אולי אני בתחום הלא מתאים, אולי משהו בשיגרה ובאיזון לא עובד נכון, אולי משהו צריך להשתנות אבל איך, מהם הכלים מהו הפתרון ואיך מגיעים אליו. דבר אחד ידעתי, שם בחדר כושר שלי, טוב לי, שקט ושלו לי שם ואני הכי אוהבת את עצמי כאני מתאמנת, אז לאן הכל נעלם? אז ממצב של המון שאלות, התחילו להתגבש החלטות, אז כצעד ראשון תזכורת בנייד היום מפסיקים לעשן ומתחילים דיאטה! טוב נו זה רק תזכורת, אז נתחיל מחר והתרצת הנפוצה שלי נמשכה לה עד ש..   חלק ב' זה מעין כדור שלג שמתחיל נורא מקטן ולאט לאט צובר המון גודל ומשמעות וכך זה היה אצלי, משהו חלחל בי, הרצון לחזור לעשייה למוטיבציה ולאנדרנלין שעשה לי כל כך טוב. התחלתי לאט להרגיש שכל דבר שאני עושה בעבודה שאהבתי ונורא הייתי מחוברת, עובד לי קשה ולא משנה כמה התוצאה הייתה טובה ומקצועית אני בפנים נאכלתי , ידעתי שמשהו חייב להשתנות אבל איך, מאיפה ומה הכיוון, הרגשתי צורך לקום למעשה ולשינוי אבל מהי הדרך? זו מין תחושה של תקיעות וחיים בתוך מבוך סבוך ללא קרן אור ושרק אני אולי אצליח להיחלץ משם, אבל שוב עולה ה"איך" וה"איפה" מהם הכלים מהי הדרך לשם. התסכול צבר נפתלין ואין לו מוצא. הרגשתי כל כך אבודה במין אין מוצא, בעקבות השגרה האינסופית הזו, אלפי שיחות וגלגול מחשבות שרצות בראש ועוד בוקר של פגישות, סיגריות ואוכל לרוב. ואז די, כמו אסימון שנופל אבל ממש נופל עד שכמעט שומעים אותו, החלטתי! צעד ראשון, טסים לחו"ל ומה יותר טוב מתאילנד לנקות קצת את הראש. הרגשתי והתחייבתי שמשם אני יחזור אחרת, מגובשת יותר וסגורה על מהי הדרך ולאן עלי עכשיו לפנות. בעבודה שלי התחילו לחוש שמשהו שם אצלי, לא בסדר והבינו את הבקשה לחופשה קצרה וגיחה לחו"ל. וטסנו. שם השתחררתי, הפסקתי לעשן, פתאום שמתי לב שזה קרה אפילו בלי שחשבתי על זה, פשוט לא הייתי צריכה את זה שם, הייתי נורא רגועה ונינוחה ומחוברת לכל נים ונים של המשפחה שלי, נהיינו נורא מגובשים, מאוחדים וגיבשתי החלטה יוצאים לדרך חדשה, משהו בלו"ז חייב להשתנות כי המחירים שאנו משלמים כל אחד לחוד וביחד נורא כבדים, כבדים מידי על כולנו אז אולי באמת די. נחתנו ועם הנחיתה בא הרצון לשמור על ההישגים שהובנו שם ועל השקט והשלווה שגיבשתי לעצמי זה היה מעין פרח מוגן שלי ורק שלי ולא רציתי שאף אדם יחבל או יגע שישאירו אותו רק שם ובשבילי. אצלי הכל קיצוני והבנתי שאני גם צריכה רוצה ואולי חייבת שינוי מקצועי. אני זוכרת את הפעם הזו שרצתי על ההליכון שחדר הכושר הסריט בתחתית המסך "... אנו מחפשים מאמנים אישיים לאיכות חיים ...", משהו בכתובת ההיא דיבר אלי, בצורה שנורא קשה לתאר, זה כאילו חץ שפוגע ישר בבטן ופתאום הכל מתמלא באור ובהבנה שהנה הזיק שיוביל לפתרון ולעשייה חדשה. אני מאמינה שכל אדם שבא להעביר אחר שינוי, חייב לבוא מאותה נקודת התחלה ואצלי זו האוטנטיות שעליה אין אצלי פשרות ועליה אני לא מוותרת, משהו בכנות הזו שכן זה קשה ויש דרך ובשיחה אמיתית בגובה העיניים, נותן לי תחושה שזוהי הדרך הנכונה לעבודה משותפת ביחד צעד ליד צעד, לאט ובמתינות. חזרתי להתאמן, הורדתי לאט שעות וניסיתי בכל כוחי, ליצור לו"ז שפוי, מסודר וממוקד יותר בעבודה, אך לצערי או לא, גם זה לא ממש הספיק. הסלוגן ההוא שם על המסך, נורא דיבר אלי ואני והמשק"ית ת"ש שבתוכי, בוגרת ובעלת התואר בפסיכולוגיה, מאמינה בכל ליבי ביכולת וכוחות שלנו כבני אדם לשינוי, לתנועה ותזוזה קדימה, השיתוף הפעולה הזה ביחד, לעבור את השינוי קרץ לי, והצעידה המשולבת בתיק המסע לדרך, המצויד בכלים אמיתיים לכל מצב, כלים של כוח ועוצמה מעין דלק שזורם ומניע קדימה, פשוט לא עזב אותי. אט אט הבנתי מכל ביקור בחדר כושר שאולי זה הייעוד שלי ולשם אני צריכה להגיע. כי אני הבנתי, שם באמת השתנתי והתגברתי על המון קשיים, שם עשיתי באמת כברת דרך ומשם אצעד ואתקדם. זהו השארתי את עולם ההייטק עם המון השלמה, מאחור הרחק הרחק ואת כמות הסיגריות הפחתתי והרגשתי נורא טוב, ומלווה גם בפחד אמיתי ממה שיהיה, ולא נתתי לו לעכב אותי, נרשמתי ללימודי אימון ועברתי אותם וזה ממש לא היה פשוט, גם בתור היותי מתאמנת ששופכת את עצמי שם ועוברת ניתוח לב פתוח, אבל באמת חוויה נורא נורא אמיתית וכנה שאין שנייה לה. הגעתי הלום למקום שלכל מעשה יש מחיר וישנה דרך.  לכל מעשה יש בחירה ושהכוח האמיתי הוא ממש אצלנו בידיים ועזרה, עצה או פתרון דווקא מאדם אחר אובייקטיבי, שופכת המון אור ותקווה. נכון זה לא פשוט אבל אפשרי וזה תהליך נורא ממוקד, מאפשר ואמיתי. אני מזמינה אתכם לחוות, לאפשר ולצאת למסע של הבנות, תובנות והמון צעדים משמעותיים קדימה, כי התשובות הם אצלכם ואני כמאמנת שותפה למסע ולתגליות המרתקות שלכם. היכולת היא שלנו לבחור להיות מאושרים עכשיו בהווה ולא לבחור את האושר אי שם מתישהו. אני יודעת שהאושר שלנו היינו צורך קיומי ומאד מהותי בשגרת היומיום שלנו וחיים מאוזנים ובריאים משפרים אותנו ואת מי שאנו לכל סובבנו. הייעוד שלי היינו להוביל אתכם במסע משותף, לדרך מציאת הרוח והכוח הפנימי, שיחולל השראה לשינוי, גדילה, התחזקות והעצמה. למסע מרתק ולחוויה מדהימה, ולהגעה כל היעדים הנכספים עבורכם. בהצלחה בדרך המסע, ובתגלית היופי שנמצא בתוככם...   "אי אפשר ללמד אדם מאומה, אפשר רק לעזור לו לגלות את מה שבתוכו" (גלילאו גליליי)     שלכם אביטל, avitalbueno@gmail.com  054-2234447 http://www.facebook.com/note.php?saved&¬e_id=137729479613870#!/home.php?sk=group_163092837048906&ap=1