ארץ חמשת הקשתות (מוקדש לילדי הקריסטל) פרק רביעי 

זה היה מקום מקסים. מה שהתגלה לעינינו היה פתח מעוטר בענפים מקושטים בעלים ופרחים בעלי צבעים זוהרים ומנצנצים. עברנו בשער המיוחד הזה וברגע שעברנו דרכו נדלקו אורות בתוך העלים והפרחים והיתה הרגשה שהשער הזה מברך אותנו בהיכנסנו. הגבירה סלינה חייכה אלי, קוראת את מחשבתי, כן, המקום מברך אתכם, שלחה אלי מחשבה. ברגע שנכנסנו התאספו סביבנו אניאנים וטאינים. את האניאנים זהיתי בקלות כי כולם נראו כמו דינו אלא שהגלימות שלהם היו שונות מעט בגוון הצבע וגם בצורה אבל השינויים היו בעיני מאוד קטנים ובאמת לא יכולתי להבדיל בניהם, וכמובן כולם ריחפו כמו דינו. אבל הטאינים זה היה משהו אחר, פתאום היתה לי הרגשה שאני נמצא עם חברים בגילי. הטאינים היו בגובה שלי, היו להם פנים עדינות ועיניים גדולות מאוד מאוד והמוזר בהם היו האוזניים שהיו מאוד קטנות וכאילו מודבקות לראש. הם היו לבושים במין בגד שנראה לי כמו בגד ספורט והיה ממש צמוד לגופם ומכוסה מין פרווה קטיפתית, אז לא חשבתי על כך אבל כשאני מספר זאת עכשו ומתאר אותם, אני מבין שהבגד הזה היה חלק טבעי מגופם. הם לא דיברו, הם חייכו אלינו חיוך כל כך חם ושמח שפשוט חייכנו אליהם בחזרה. אחרי שהתרגלתי למראם של המארחים שלנו, אני זוכר שלמדתי להשתמש במילים האלה, מארחים שלנו, מאור - עמדנו שם ואור אמרה לי בלחש: זוהר, הם מקסימים המארחים שלנו. אז אחרי שהתרגלתי למראם של המארחים שלנו הבטתי סביב והמקום אליו הגענו היה מענין ומיוחד. למרות שהיינו בתוך מערה, המקום היה מלא באור ומסביב צמחו עצים שהיו עמוסים בפרי וגם שפע שיחים ופרחים ועל קירות האולם הזה או המערה הזו מסביב היו ציורים מאוד מיוחדים. אור ואני מאוד אוהבים לצייר ולכן התחלנו להתבונן בציורים המקסימים שעל הקירות וכמעט שכחנו את כל אשר סביבנו, מה שהיסב את תשומת לבנו היה צלילי פעמון, הגבירה סלינה עמדה במרכז האולם וברכה אותנו בשם כל יושבי ארץ חמשת הקשתות. ברוכים הבאים, אמרה, האניאנים והטאינים מחאו כפיים וזה היה מאוד משעשע. כשהזכירה הגבירה סלינה את הסיבה להמצאי כאן עם אור, מציאת שנים עשר הטאינים שנעלמו, לרגע נעלם החיוך השמח מפניהם של הטאינים אבל אחר כך- שוב זרח אור על פניהם.
טאין שהגיע מאחת מפינות האולם, התקרב אלי, איני יודע להסביר זאת אך חשתי שהוא מבוגר יותר מכל הטאינים שהיו סביב. הוא הוריד מצווארו תליון והניח אותי על צווארי. התבוננתי בתליון שבקצהו היה תלוי גביש ירוק שקוף וממש מאיר, כן, מאיר כאילו יש בתוכו פנס. הטאין דיבר אלי במחשבה, ללא קול, הגביש יעזור לך להיות ממוקד ולמצוא את אחיי. תודה רבה, אמרתי ושוב הייתי כל כך נבוך ושוב רציתי לבכות, אבל אז התאספו סביבי כולם ואותה מנגינת פעמונים נפלאה ששמענו בבקר נשמעה וכל מי שהיה באולם סבב ברקוד, גם אור אחזה בידי והסתובבנו ורקדנו עם כולם. כשנמוגו צלילי הפעמונים נעשה פתאום מאוד שקט. דינו רחף והתקרב אלינו, נשב עכשו כולנו לאכול ואחר כך תוכלו אתה ואור לנוח או לישון לפני היציאה לדרך.
האם אתם ישנים? העזתי לשאול, דינו כאילו חייך אפלולית הברדס שלו. אנחנו נחים מעט אבל איננו זקוקים לשינה. ישבנו כולנו ליד שולחן ארוך ונמוך מאוד כשבמקום כסאות ישבנו על מין קוביות קלועות מקש וזה היה מאוד יפה וגם נוח. אתם סקרנים לדעת מה אכלנו? אז כמו בארוחת הבקר עם דינו והגבירה סלינה גם כאן היו פרות גדולים עם קשית מגבעול כמשקה, היו סלסלות עם אגוזים קלופים, ופרי שנראה כמו בננה ואחד הטאינים שישב לידי הסביר לי שזהו פרי מאוד מזין. הדבר שהכי אהבתי בארוחה הזו ואני זוכר זאת, היו מין לביבות מאוד טעימות, לא שאלתי ממה הן עשויות פשוט ישבתי ונהנתי לאכול אותן וראיתי שאור נהנת בדיוק כמוני. זו היתה באמת ארוחה חגיגית ומיוחדת במינה, כשהסתיימה הארוחה כל אחד פנה לדרכו, היו שם חדרים קטנים לכולם אבל מתוך האולם הגדול אי אפשר היה להבחין בהם. כולם ברכו אותנו בברכת מנוחה טובה, הגבירה סלינה חייכה אלינו, הניעה בראשה, נתראה מחר בבקר. דינו הוליך אותנו אל החדר שנועד לנו. נכנסנו לחדר דרך דלת שהיתה פשוט וילון שעוברים דרכו וכאן היתה עוד הפתעה, מיטות לא היו בחדר, בכל פינה היה מין ענן לבן אוורירי מרחף ואנחנו, אור ואני פשוט טפסנו כל אחד על הענן שלו וככה רחפנו לנו . אני זוכר כמה צחקנו כי בהתחלה התחושה היתה ממש מדגדגת כזו ואור אמרה לי: זוהר, כשנחזור הביתה ונספר לאבא ואמא איפה היינו, האם הם יאמינו לנו - ואז נרדמנו.

תם פרק רביעי.