להיות או להיות... זאת השאלה. 

את יודעת,  לפני כמה שנים התחלתי לשמוע קול פנימי.

רצתי מהר לרופא ואמרתי לו "אני חושבת שאני שומעת קולות, דוקטור.

יכול להיות שאני משתגעת?"

הוא מדד לי לחץ דם, בדק את האוזניים, את הגרון ואמר שהכל בסדר ושלח אותי הביתה.

נשמתי לרווחה "איזה מזל, אני לא משתגעת, הכל בסדר. אפשר לחזור לשגרה."

ואז יום אחד הקולות נהפכו לרמים יותר, הם כבר לא היו מלמולים אלא ממש קולות ברורים ורמים.

והם גם ידעו את השם שלי.

"רינת, מה השגת עד היום?"

"האם עשית והגשמת את מה שאת רוצה?"

עניתי בהיסוס ובהתחמקות... מנסה לא לשתף יותר מדי פעולה עם הקולות החטטנים האלה.

."אמממ.... אני לא יודעת. נראה לי שכן? נו, אתם יודעים"

והם ענו: "כן, את בטוחה שעשית את מה שבאמת רצית או שאת עושה את מה שצריך?

 אולי את עושה את מה שאומרים לך שהוא נכון.

הם שואלים. אני עונה. לרוב התשובות שלי היו מתחמקות, לפעמים עשיתי את עצמי לא שומעת ומדי פעם פשוט חייכתי אליהם.

טוב נו מה אתם רוצים? שאלתי אותם יום אחד בעצבים.

(ג'ינג'ית, אין מה לעשות. הם כנראה לחצו על נמש לא נכון).

אני ממש לא מבינה לאן אתם חותרים ומה אתם רוצים ממני.

אתם לא יכולים ללכת להציק למישהו אחר?

תקשיבי, פתאום הם הוציאו כרטיס שהיה כתוב עליו "מסע אל העבר"

שאלתי אותם "מה זה?" והם ענו "זה כרטיס חד פעמי למסע אל העבר שלך, מה את אומרת? רוצה לנסוע?"

חשבתי לעצמי, למה לא? מזמן לא יצאתי לחופש זה הזמן להתאוורר קצת..

יאללה, חבריקוס. מתי נוסעים?"

עכשיו!

מה עכשיו? רגע, שנייה... אה... או.... אני צריכה להתכונן, לארוז, להוציא ויזה.

"Its now or never" הם ענו לי בדרמטיות.

לקחתי נשימה עמוקה וצלצלתי איתם אל תוך המסע

.

תחנה ראשונה: בית ספר תיכון

את רואה, כבר כאן התחלנו לדבר איתך אבל השיחות שלנו היו שקטות ומגניבות כי היית רק בת 17.

אנחנו שאלנו אותך: תגידי, יכול להיות שהשעמום בשיעורים הוא פשוט בגלל שמה שמלמדים אותך פשוט לא מעניין?

את לא ממש ענית תשובות ברורות כי היית עסוקה במיונים לצבא, בגרויות והתאהבויות.

תחנה שנייה: צבא

בעודך יושבת ומעבירה עוד יום שהיה זהה לאתמול במשרד של המג"ד כפקידה צצנו, עלינו ושאלנו "זה כל מה שצה"ל חושב שאת מסוגלת לעשות? לענות לטלפונים, לתייק, להדפיס ולהכין קפה? מה קרה לחלום להיות משקית ת"ש או חובשת? למה את לא קמה ועושה בלגן ודורשת לקבל את מה שאת רוצה?"

חשבתי לעצמי "אבל היה לי שירות מהנה למרות הכל, פגשתי אנשים חדשים, ראיתי עולם חדש וחוויתי חוויות שאיתי עד היום. אבל כן נשארה ההרגשה שיכולתי יותר.

תחנה שלישית: נציגת שירות לקוחות טלפונית (עבודתך המקצועית הראשונה)

פה במשך שנתיים היו לנו ולך ריבים קשים. אמרנו לך שלא טוב לך פה ואת ממש סובלת מהצעקות וחוסר הסובלנות של לקוחות ואת ענית לנו שיהיה בסדר והאנשים שאת עובדת הם נפלאים וזו עבודה מסודרת אפילו שיש משמרות והכסף בסדר ואפשר להתקדם. אבל אנחנו לא הנחנו לך ואפילו גרמנו לך ללא מעט דמעות כי כבר אז העלינו את הטונים מדי פעם ואמרנו לך שאת יכולה יותר מזה.

תחנה רביעית: עבודה שנייה (מנהלת תיקי לקוח)

משרד, מחשב ופינה משלך, עבודה מ-9:00 עד 17:00. אנשים טובים מסביב. בחודשים הראשונים לא הצקנו לך אבל אחרי חצי שנה התחלנו לעלות שוב ולשאול אותך "זה מה שאת רוצה?", "זה באמת מעניין?" "אוףףףף אני שונאת ניירת". הנה את רואה, זה נגמר לא יפה ואחרי שנה וחצי הבוס אמר לך ללכת.

תחנה חמישית: לימודי תואר ראשון במנהל עסקים.

גם כאן לא נתנו לך לנוח על זרי הדפנה ליותר מדי זמן כי הגעת לכאן כי הרגשת שאת חייבת תואר ראשון ברזומה. בשיעורי שיווק, סטטיסטיקה ומאקרו דיברנו איתך. יותר נכון את דיברת איתנו כי נורא שיעמם לך ואמרנו לך שזה לא בשבילך וזה בסדר לעזוב אבל את אמרת שצריך להוציא תואר ומה זאת אומרת לעזוב? מה יגידו ההורים, החברים ואיך אני אמצא מקום עבודה מכובד.

תחנה שישית: עבודה שלישית (מנהלת אדמינסרטיבית)

אז סיימת את התואר ומצאת עבודה בחברה גדולה ועולמית. היה נחמד בהתחלה, כמו בעבודה הראשונה והשנייה וכמו בצבא אבל מה חשבת? שלא נבוא לבקר אותך גם פה? בטח שנבוא.

ושוב התחלנו לנקר אותך מבפנים וניקרנו כל כך חזק שהלכת אחרי פחות משנה כי לא יכולת לזייף יותר. את אדם שמשעמם לו, הוא לא מתמיד והרומן שלך עם המקום נגמר אחרי פחות משנה.

תחנה שביעית: עבודה רביעית (מאמנת כושר)

וואוו, פה לכמה זמן נעלמנו מחייך והשקפנו עלייך בחיוך איך את מעיזה, משנה מקצוע ומנסה משהו חדש בחייך. היה לך טוב, נהנית אבל אז חזרנו לתמונה ושאלנו אותך האם חדרי כושר באמת גורמים לך לאושר?

עניתי להם "היי, פה אני זוכרת שהייתה לנו שיחה מאוד מרתקת על כך שאני מקבלת סיפוק אדיר מלעזור לאנשים להגיע ולהשיג את מה שעושה אותם מאושרים" אמרתי לכם "כאשר אנשים מצליחים להיכנס לכושר ולרזות ואני מצליחה לעזור להם בכך, אין אושר גדול מזה.

תחנה שמינית: חזרה לישראל

אחרי 7 שנים בחו"ל ולא מעט שיחות מהוססות בינינו החלטת לחזור לארץ. ארזת את המזוודות ואנחנו הבטנו בך בחיוך ענק כי התחלת להקשיב לנו.

תחנה תשיעית:  מתאמת לוגיסטית

עבודתך הראשונה מאז חזרתך לארץ. מה חשבת? שאנחנו נעלם? נתקע במכס? לא הצלחת להשאיר אותנו בחו"ל. באנו איתך לארץ וכן גם אנחנו כמוך אוהבים את החומוס והקוטג של הארץ כי אין עליהם. קצת התחלנו להתעייף בשלב הזה, כי כבר יותר מעשור אנחנו מדברים ולא ממש מצליחים להגיע להסכמה והנה את בעוד עבודה משרדית שלא תיקח אותך לשום מקום אבל פתאום משהו בך החל להשתנות, התחלת להקשיב לנו ולהבין שאת יכולה יותר, שווה יותר וכושר התעוזה שלך עדיין נמצא בשיאו.

תחנה עשירית: המסלול החד כיווני אל מה שאת באמת רוצה.

אחחחח... סוף, סוף אחרי 13 שנה את מקשיבה לנו.

עדיף מאוחר מאשר אף פעם לא.

אנחנו גאים בך.

גם את מרגישה כאילו החיים הם סוג של תסריט שמישהו אחר כתב לך ועוד מישהו אחר מביים לך אותו?

 גם לך יש את הקול או הקולות הפנימיים בתוכך שאומרים לך שאת יכולה יותר?

 האם גם את רבה איתם ומשתיקה אותם?