28 אפריל 2011
האם אכן כצעקתה
הדברים להלן ניכתבים בהקשר ל"כנס רמלה – בין ישראל לעמים"-במת דיון בעניני אזורנו ויחסנו עם שכנינו-, אשר נערך באיסרו חג הפסח תשע"א – אפריל 2011. בכנס זה הועלו נושאים אשר מושתקים ברגיל בידי תקשורת מתאנפת.
הוזמנו מרצים ודוברים מכל קצוות הקשת הפוליטית אך דוברי שמאל בחרו שלא להגיע ובכך הצביעו על דבשתם הם דהיינו, הללו אינם מעונינים בדיאלוג, אינם מעונינים בליבון והחלפת דעות אלא כל ענינם הוא בכפיית דעתם על האחר ובאם לא מסתיע, הם נסוגים להטיף מרירתם בפני קהלים משוכנעים ממילא.
מאז שנות דורות הורגלנו למחשבה כי אנו נימצאים בתחומם של בני האור בעוד האיסלם נימצא בתחום החשכה. הדעה כי אנו עם הטובים ואילו בני האיסלם הינם עם הרעים קנתה שביתה במוחנו וסותמת את הגולל על אפשרותנו לפתיחות ולהבנה אחרת של המציאות סביבנו. אך למען ההגינות ופתיחות הדעת, אם לא למעלה מזאת, עלינו לשאול עצמנו: "האם אנו (מדינות המערב) כה בצד הטובים והאיסלמים הם כה בצד הרעים"? האם איננו שופטים את האחר בהתאם לזווית הראיה הצרה שלנו, בהתאם לאמות המידה המוסריות שלנו, השנויות ממילא במחלוקת ואף בזויות על צד האחר. וכי מי שמנו לשפוט אמות מוסר, צדק ואמת בעוד הצד האחר הוא לטעמנו לעולם חסר זאת?
הטוען כי רדיקליזם--איסלמיסטי הינו שורש הרע לעת הזו באזורנו ועולמנו אכן יהיה צודק בכך. אך אל נא ניטעה, כשני שלישים מבני עולם האיסלם אינם משתייכים לרדיקליזם-האיסלמיסטי הרצחני, הללו משתייכים לרוב הדומם, המוסת, הניגרר, החפץ כי חייו יתנהלו על מי מנוחות, החפץ להקים משפחה יחדיו עם פרנסה, לראות נחת בגידול ילדיו. כן-כן- ממש כפי אותו שני שלישי רוב דומם בקירבנו ובכל מקום אחר במדינות המערב. איננו שונים כלל וכלל ממרבית הציבור הערבו-איסלמי במדדים אלו. אנו אכן שונים באורחות תרבותנו ואלו....לא תמיד עומדות דווקא לזכותנו.
אכן, האיסלם שונה מאיתנו באשר דת זו רווחת בעיקר בין הערבים, הללו אויבינו, הקמים להשמידנו ומכאן אך טיבעי הוא כי נחוש כלפי הערבים והאיסלם דחיה, מיאוס ואף שנאה. קשה לקום ולאבד אויב אשר אתה מחבבו. על מנת להצדיק את הקושי הנפשי של הצורך לקום ולהרוג, אף לשם הגנה עצמית, הרי אנו מפתחים מנגנון הגנה פנימית נפשית של שנאה לאויב, מנגנון המקל עלינו את המעשה.
כאשר אנו פורטים לפרוטות את מהות השוני, אפשר כי לתדהמתנו ניווכח לדעת כי במספר מדדים חשוב, החברה הערבו-איסלמית אינה נופלת באיכותה מערכינו החברתים ואפשר כי אף עולה על שלנו במספר מדדים.
שלשה מדדים מרכזים, הופכים את ההבדל התרבותי השלילי לטעמנו לעובדה בילתי מעורערת: היחס לחיים ולמוות, היחס הגרוע (לדעתנו) למגזר הנשי והיחס לחוק המדינה בניגוד לחוקי השבט.
אך האם אכן כצעקתה. האם היחס המקל על קדושת החיים הרווח בחברה הערבו-איסלמית הופך חברה זו ובניה למוקצים? אכן לטעמנו הינם כאלו, אך היכן ניקבע כי ערכינו הם הנכונים והראויים ואילו ערכיהם שלהם פסולים. בעובדה היא כי קימים ציבורים ערבים גדולים אשר התנהלות חברתית פנימית בינהם שומרת את קדושת החיים לא פחות מבמקומותינו. אכן רודנים במזרח אינם מהססים לטבוח בנתיניהם על מנת לשרוד, אך אנו עושים טעות ביוצרנו זהות בין החברה הערבית לשליטיה.
אכן, ידם של הערבו-איסלמים קלה יותר על המאכלת בכל האמור לבילתי מאמינים, לאחרים, לשונים מהם, ל"מערביים", אך באותה המידה יכולים אנו לבקר את עצמנו. האם שכחנו את השחיטות הגדולות שביצעו נושאי הצלב כנגד המוסלמים, יהודים ואחיהם הנוצרים החשודים בחוסר נאמנות נוצרית בזמן מסעי הצלב? האם שכחנו את השחיטה הגדולה שביצעו מאמיני הנצרות הספרדים באיסלמים בספרד של ראשית האלף השני לספירה? האין גם אנו, יוצאי התרבות המערבית נגועים בשנאת האחר והשונה מעמנו?
בעובדה היא כי לאורך ההיסטוריה, שליטי "התרבות" המערבית טבחו בנתיניהם, הן בעולם הישן והן החדש, לא פחות ואולי יותר מאשר שליטים איסלמים טובחים כיום בנתיניהם. כבר שכחנו את "חשכת ימי הבינים" ומסעות הרצח, שוד וגזל של אירופאים באחיהם ובנתיניהם בממדים שאינם נופלים ואף עולים על הקורה בעולם האיסלם כיום? ומכאן האם יש כלל בסיס לאדנותנו ולרגשות עליונותנו המוסרית על בני הערבו-איסלם. אנו מתבוננים כיום גאים בתרבותנו המערבית אשר מקדשת יטחסית יותר את החיים ומתעלמים מהאפשרות כי זו תוצאה הגיונית וטיבעית של רצח, הרג וטבח חסרי שיעור של ההיסטוריה המדממת המערבית באירופה של האלף הראשון והשני לספירה (כולל שתי מלחמות עולם זה לא מכבר על 100 מליון ניטבחיהן בקירוב). דהיינו, אנו למדנו לקח מרצחנותנו שלנו ומנסים לכפות ערכינו אלו על האחר שלא חווה כלל וכלל מסעות רצח והשמד כשלנו כנגד עצמנו, הללו שאינם חפצים כלל בעצתנו ואינם חייבים כלל לקבלה.
ניקח לדוגמא את מפגש התרבויות בין אירופאים ואמריקנים לבין בני התרבות היפנית והסינית לפני כמאתים שנים. הנציגים המערביים בזו ל"פראים", "חסרי התרבות", הסינים והיפנים. הפלא ופלא, כך בדיוק חשבו אותם סינים ויפנים על בני "התרבות המערבית" דהיינו, חסרי תרבות, חסרי כישורים חברתים, מזוהמים ופרימיטיבים.
התרבות כמו הפורנוגרפיה, היא ענין של גאוגרפיה. את אשר ניתפש בפרימיטיבי ודל תרבות במקום כלשהו, נחשב כתרבות-על במקום אחר בעולמנו. ומכאן, אין לכל בן אנוש המונופול על נושא התרבות. נהפוך הוא, אותו ציבור הבז לתרבותו של האחר הוא-הוא חסר התרבות וצר האופקים.
אנו כולנו רוחצים בניקיון מוסריותנו. שחרור האשה ניתפש בעינינו כיסוד מוסד של הוויתנו. אך האם זוהי התמונה המצטיירת בצד האחר? האם איננו אותה "הפרה הרוצה להניק בעוד העגל כלל אינו מעונין לינוק"? האם שיחרור האשה כפי הניתפש במחשבתנו כלל אינו ניתפש שם כשחרור אלא ככאוס ודיכוי רעיוני של האשה המוסלמית?
עובדתית, יותר מאשר גברים מוסלמים יוצאים לסנגר על מנהגי האיסלם "המדכאים" לטעמנו, הרי נשות האיסלם, דוקא הן ובנחרצות רבה, מחייבות את הסדר הישן, הן בראיונות בהסתר פנים והן בגלוי דהיינו באין אונס. אכן, ישנן החפצות בזכויות דמוקרטיות בנוסח המערבי אך הללו עדיין במיעוט זניח.
גם נושא ההפרדה בין גברים לנשים בדתנו שלנו המהווה אבן בוחן עבורנו למוסריותנו וקידמתנו אינו ניתקל בהתלהבות זהה בקרב ציבור הנשים החרדיות, לא פחות מציבור הגברים. בראיונות רבים, הן בגלוי למצלמה והן בהסתר פנים וקול, מצהירות בנות המגזר החרדי בתמיכתן הבילתי מסוייגת בסידרי העולם החרדי ואינן חפצות בשינויו.
ומכאן מי שמנו שומרי החותם של המוסר האנושי. שמא אנו הם הטועים והאחרים צידקתם הינה בידם?
ובכל מקרה, גם אם צידקתנו בידנו, האין זאת כי עברו מאות בשנים עדי הגיענו לרמת ההתנהלות ד'היום אשר אנו מכנים "מוסרית ונאורה". הכיצד זה אנו מצפים מהציבור הערבו-האיסלמי להשתנות באיבחת קולמוס או רחמנה ליצלן, באיבחת טיל-שיוט? אנו יכולים בדרכי נועם לנסות ולהביא את הסוס האיסלמי לנהר אך איננו יכולים להכריחו לשתות המים.
רצח על כבוד המשפחה בתרבות הערבו-איסלמית הינו בזוי על ידנו, אך זה הינו מהלך-תרבות אשר נוצקה משך אלפי שנים, הרואה בכך מעשה נאות. חובתו של כל ערבי באם נוצר מסורתו הוא, להקריב גם היקר לו על רקע כבוד המשפחה וגם אם אובייקטיבית הדבר פסול מכל וכל, הרי שאל לנו לצפות לשנות מנהגים אלו בן לילה. עוד ארוכה הדרך.
הדברים לעיל אינם נאמרים בכדי. קיים כעס וזעם עמוק, חרון אין אונים, רצון להיפרע מבני המערב, מהקולוניאלים המתנשאים והתנהלותם הפטרונית כלפי בני הערבו-איסלם. כעס אשר ניצבר משך מאות שנים של הדרה, חמס וגזל, זילזול ורגשי עליונות מזויפים. קשה לאמר כי אין צדק מסוים בתחושות הטינה ואף שינאה של בני המזרח כנגד בני התרבות המערבית.
המאורעות החולפים הקשורים ב"אביב העמים" הערבו-איסלמי מדגישים ביתר שאת את השוני הבסיסי בין תרבות המערב למזרח אך יתרה מזאת הינם מצביעים על כי המערב אינו מבין ואינו חפץ להבין את עולם המזרח, עולם זה בזוי עליו. תעלולי וזיגזגי מדינות המערב תוך ההפיכות "הדמוקרטיות" בארצות ערב. קטילת אזרחים בלוב על ידי מדינות המערב, ללא אבחנה ווכנגד מנדט האו"מ. האפשרות כי במדה וינצחו המורדים בלוב תתדרדר המדינה למרחץ דמים נורא המגמד את המאורעות העכשווים, הכאוס שמצרים עומדת לפניו אשר סופו מי ישורנו, מסירת תימן לשיעים ולאיראן והתוצאות הצפויות לכל העולם עקב כך, האם לכל אלו פיללנו, ומה באשר למהפכנים עצמם? ההתפקחות בוא תבוא וזו אינה מבשרת טובות לאזורנו.
הניבזות הקולוניאלית המערבית המחצרצת "זכויות אדם" כמסווה להשתלטות על אוצרות הנפט הלובים, האם אנו תומכים בכך? האם משום שסין אשר חתמה חוזה עתק לפיתוח שדות הנפט ואספקתו לסין מצדיקים מערכת שקרים ניבזית, אנטי לובית, כזו המתנהלת בחסות מדינות אירופה וארה"ב והכל בשם התאווה לנוזל השחור בעודה נערכת בצדיה ורמיה לנוכך כלל העולם?
מי אלו אותם במקומותינו אשר מוחם נישטף בזעקות ההמון במצרים לוב, תוניסיה, תימן, סוריה החפץ בדמוקרטיה. הללו שם אינם יודעים פירושה של דמוקרטיה מהי וכי מדוע זה ידעו. לטעמם דמוקרטיה פירושה החלפת השילטון הקיים באחר אשר יעניק להם בטובו "משטר דמוקרטי". ניבצר מההמון הסוער שם להשיג כי הדמוקרטיה מתחילה ראש וראשון בנפשו של כל אדם, ביחסים שבין אדם לחברו, "מה שאינו אהוב עליך, אל תעשה לחברך", "ואהבת לרעך כמוך", "חיה ותן לחיות", ביכולתו של הפרט לקבל דעות אחרות, בנכונותו להעניק זכויות והגנה לחלשים ולשונים בחברה. הדמוקרטיה אינה דרך שלטון אלא חינוך לשלטון (אכן, עוד ארוכה הדרך לכך, גם במדינת ישראל). כל הללו הינם תוצאה של חינוך, עשרות שנים רבות של חינוך האזרחים לדרך שלטון שונה, ממש כפי שאירופה ניצרכה למאות בשנים להגיע לתקופת האמנסיפציה אשר הובילה בסופו של יום, עשרות רבות של שנים לאחר מכן לכינונם של משטרים דמוקרטים ועדיין המלאכה גם שם לא שלמה.
אל לנו בפרט ומדינות המערב ככלל לנסות ובוודאי שלא באמצאי כפיה וכוח לכפות את ערכינו על העולם המזרחי-איסלמי באשר התוצאה עלולה להיות אומללה עבור כולנו יחדיו. אפשר כי ניצרכים הללו לאותו הזמן שאנו ניצרכנו לו במדינות המערב על מנת להגיע לצורת התרבות והמשטר הדמוקרטים. אפשר ועולם המזרח יגיע לאותה הבנה כפי שאנו הגענו לסדר חברתי שונה וזאת משך מאתים השנים החולפות. אך גם אם לא יבוא השינוי עבור בני המזרח, אין בכך כל פסול, זו תרבותם והינה כבודה ממש כתרבותנו. איננו עליונים על איש ואל לנו להתנשא על האחר.
מדינת ישראל הינה מדינה בעלת אוריאנטציה יהודו-נוצרית-מערבית השוכנת בתווך של עולם המזרח הערבו-איסלמי. כך או כך, עלינו ולקבל ולהשלים עם השונה מעימנו על מנת שנוכל להמשיך ולהתקיים במרחב השמי. הורדת מפלס העליונות והאדנות אשר אנו חשים כלפי הערבו-איסלמים תתרום רבות לקיומנו הבטוח במרחב תוך שאנו מקווים כי גם הצד השני ייתפתח ויגיע למישור שווה (אם כי לא זהה) בהבנתו את חברתנו וערכינו. אמנם אנו ככלל אימצנו לליבנו את התרבות המערבית וזהותנו, ערכינו ומוסרנו הינם יהודים וכך ייוותרו, אך איננו יכולים לאורך זמן לבדל את עצמנו מעולם התרבות המזרחית האופפת אותנו. עלינו להשתלב, תוך דגש על זהותנו וייחודנו במרחב השמי בו אנו שוכנים ויהי מה.
מאידך-גיסא, אין באמור לעיל ולו כזית לסתור את הצורך הבוער להלחם בנחישות ועד חורמה, להדביר ללא היסוס ורחמים את הקמים עלינו להשמידנו, עד כלותם.
הערה: מאמר זה הינו מאמר המשך למאמרי מ- 3 מרץ 2011 , "הפיכה בניחוח קולוניאלי".
http://www.global-report.com/aroll/
אהרון רול
המחבר הינו יועץ אירגוני ודירקטור ניהול פרויקטים בכיר לחברות ואירגונים בענף המחשבים http://www.aaronroll.com http://www.global-report.net/aroll/>
