הליך גירושין הוא לא עניין פשוט וכאשר ישנם ילדים בעסק בני הזוג הם לא היחידים שיכולים להיפגע מההליך אלא גם הילדים. כאשר בני הזוג לא מסתדרים ומגיעים למצבים של וויכוחים ומריבות, הילדים חשים בשנאה שהם רוחשים זה לזה ולפעמים אף עדים לשנאה הזו. דבר זה משפיע לרעה על חייהם של הילדים. אומנם קשה להסכים בנושאים האלו, אך בכל הליך גירושין בני הזוג צריכים לקבוע הסדרי ראיה ולהחליט על גובה סכום מזונות ילדים שיש לשלם.
טיב היחסים של ההורה עם הילדים מושפע ממספר הביקורים ומשך כל ביקור שניתנים לו. אלו הם למעשה הסדרי ראיה שניתנים להורה שלא קיבל משמורת על הילדים. כפי שצוין, כחלק מהליך גירושין יש להחליט מי מבני הזוג הוא זה שיהיה האחראי על גידול הילדים, ובמילים אחרות מי מההורים יקבל משמרות. ההורה שלא מקבל משמורת מקבל הסדרי ראיה כפי שקבעו ההורים ביניהם. יש אפשרות למשמורת משותפת של שני ההורים, אך היות והילדים זקוקים ליציבות ולא לטרטור מבית אחד לאחר, משמורת משותפת היא לא האידיאל.
כאשר קובעים הסדרי ראיה חשוב להיות נדיבים ורגישים כלפי ההורה הלא משמורן ולתת לו להיות חלק משמעותי מחייו של הילד, אלא אם כן אותו הורה מהווה סכנה לילדים.
לאחר קביעת משמורת וקביעת הסדרי ראיה יש צורך לקבוע סכום מזונות ילדים שאמורים לכסות את הצרכים של הילדים. ההורה הלא משמורן הוא זה שמשלם מזונות ילדים עד שהילדים בני 18 והסכום אמור לכסות צרכים בסיסיים, נוספים ומיוחדים.
בחוק נקוב סכום מינימלי של מזונות ילדים שכל הורה מוכרח לשלם, ולא פחות ממנו, אך גובהו של הסכום משתנה בהתאם למקרה. למשל, ישנם ילדים שיש להם צרכים מיוחדים שמצריכים הוצאות גבוהות הרבה יותר מזה הנקוב בחוק.
תשלום מזונות ילדים הוא בגדר חובה וכל הורה שאינו משמורן חייב לעמוד בו. גם במקרה של הסדרי ראיה יש לפעול על פי מה שהוחלט. אכן, הליך גירושין מצריך את בני הזוג לדון בדברים כאובים והוא יכול להימשך זמן רב, אך אין אפשרות לא לדון בדברים האלו לפני שהגירושין סופיים, אלא אם כן ההליך מתבצע בלי עזרה של המערכת המשפטית.
