השיקולים למתן אורכה להגשת תביעה לפי סעיף 197(ב) לחוק התכנון והבניה 

השיקולים למתן אורכה להגשת תביעה לפי סעיף 197(ב) לחוק התכנון והבניה

מאת: אלון אבלה, עו"ד

א.   פתח דבר

1.       חדשות לבקרים מאושרות תוכניות חדשות ברחבי המדינה. תוכניות אלה יכולות כאמור להשביח או לפגוע בכל נכס. אולם, לרוב האדם הסביר, אשר אינו בקיא בפרטים תכנוניים או משפטיים, ואינו נגיש לאמצעי המידע הדרושים, ואשר אינו מקפיד לקרוא בעיתונים את האותיות הקטנות במודעות התכנון והבניה, אינו מודע כלל למהות התוכניות, ליום הפקדתן ואישורן, וכן למשמעות הדרקוניות שיש לתוכניות אלה על נכסיו.

2.       כך יוצא שבשל העדר ידיעה של אזרחים, בצד לאי חובת הבאה לידיעת האזרחים שעתידים להיפגע מהתוכנית, על דבר הפקדתה, מאושרות בפועל תוכניות תכנוניות אשר עתידות לשנות את המרקם העירוני, היינו: לסלול דרכים חדשות, להקים מבנים חדשים, לשנות ייעוד של מבנים, ובקיצור, ליצור מציאות תכנונית וקניינית חדשה אשר יכולה לפגוע מאד בדיירים הגרים בסמוך למקום אשר התוכנית חלה עליו.

3.       הוועדות המקומיות מבחינתן פועלות לרוב בשקט על מנת להסתיר ולהסוות את נושא הפקדת התוכניות מטעמן כלל שניתן, על מנת שלא ימצאו עצמן בבוא היום מתמודדות מול תביעות רבות אשר יגזלו משאבים רבים מן הרשויות המקומיות. במצב החוקי כיום אין חובת הודעה אישית מטעם הועדה המקומית לכל מי שעתיד להיפגע מן התוכנית.

4.       הנקודה הקריטית בעניין הפקדת התוכנית ובנושא הנזיקי-תכנוני הינה תקופת ההתיישנות הקצרה שנקבעה בחוק התכנון והבניה. לפי המצב החוקי דהיום מרגע אישורה של התוכנית יכול אדם שנפגע ממנה להגיש תביעה לפיצויים לועדה המקומית לתכנון ולבניה תוך 3 שנים בלבד. הבעייתיות בכך הינה כפולה: מחד, כאמור לעיל, לרוב קורה שכשאר נוכח התושב לדעת כי בסמיכות לביתו הולכת להשתנות המציאות ודרכים או מבנים עלולים לקום, זאת לרוב רק כאשר הוא רואה את תחילת העבודה בפועל, אזי חלפה לה כבר מזמן תקופת ההתיישנות של 3 השנים הקבועה בחוק. מאידך, הפן הנזיקי שבו לרוב מבוצעת הוראת התוכנית, קרי השינוי העירוני בפועל והתגבשות הפגיעה הנזיקית, קורם עור וגידים רק לאחר וסיום תקופת ההתיישנות, כלומר הרבה אחרי 3 השנים להתיישנות התביעה.

5.       במצב התואר לעיל, עומדות לדייר שנפגע שני אפיקי פעולה עיקריים: הגשת תביעה נזיקית (לפי פקודת הנזיקין ושלא לפי חוק התכנון והבניה), או הגשת בקשת אורכה לשר הפנים ו/או למוסמך מטעמו להגשת תביעה לפי סעיף 197 לועדה המקומית לתכנון ובניה, ואם תאושר האורכה אז הגשת תביעה לועדה המקומית. השוני הפרוצדוראלי והמהותי בין התביעות רב מאד.

6.       להלן, נתמקד ונסקור את הטעמים המצדיקים מתן אורכה להגשת תביעה לפי סעיף 197(ב) לחוק כפי שנקבעו בפסיקה.

ב.   המצב הסטטוטורי בהווה והטעמים המשפטיים המצדיקים מתן אורכה להגשת תביעה לפי סעיף 197(ב)

7.       סעיף 197 לחוק קובע בזו הלשון:

"(א) נפגעו על ידי תכנית, שלא בדרך הפקעה, מקרקעין הנמצאים בתחום התכנית או גובלים עמו, מי שביום תחילתה של התכנית היה בעל המקרקעין או בעל זכות בהם זכאי לפיצויים מהועדה המקומית, בכפוף לאמור בסעיף 200.

(ב) התביעה לפיצויים תוגש למשרדי הועדה המקומית תוך שלוש שנים מיום תחילת תקפה של התכנית; שר הפנים רשאי להאריך את התקופה האמורה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, אף אם כבר עברה התקופה". (ההדגשה הוספה).

8.       כך נקבע בג"ץ 7250/97 יוסף סולימאני נ' שר הפנים, פ"ד נד(3) 783 (2000) (להלן: "סולימאני"), שלצורך בחינת מתן האורכה להגשת התביעה, על בית המשפט (וכאמור גם על שר הפנים) לשקול מהם הטעמים הסובייקטים והאובייקטים שמנעו מן הצד המבקש את האורכה להגיש את תביעתו במועד, וכדברי בית המשפט:

"במסגרת השיקולים שהרשות שוקלת בבואה להחליט אם להאריך א המועד עליה לתת דעתה לשיקולים מסוגים שונים, סובייקטיביים ואובייקטיביים, ולהכריע על-פי עוצמתם היחסית של השיקולים בכל מקרה ומקרה. במסגרת הטעמים הסובייקטיביים יש להביא בחשבון טעמים אישיים המיוחדים למבקש המצביעים על כך שמסיבות אישיות, כגון מחלה, היעדרות מן הארץ, חוסר אפשרות סבירה לדעת על התוכנית הפוגעת וטעמים כיוצא באלה, נבצר מהמבקש להגיש תביעה במועד. במסגרת הטעמים האובייקטיביים יש לבחון את מידת האיחור בהגשת התביעה ואת מידת הפגיעה הנטענת כתוצאה מהתכנית. מנגד, יש לבחון את הקשר שבין האיחור בהגשת התביעה לבין הנזק שנגרם לרשות כתוצאה מן האיחור; במיוחד ש לתת את הדעת להשפעתו של האיחור על היכולת של הרשות לממן את הפיצוי". (ההדגשה הוספה).

טעמים סובייקטיביים

9.       לפי קביעת בית המשפט, נראה כי כאשר הטעמים האישיים מונעים אפשרות ממשית להגשת תביעה במועד כנגד הועדה המקומית, יש להתחשב בהם וייתכן ואלו יצודדו במתן אורכה להגשת תביעה.

10.   טעם סובייקטיבי (וייתכן אף אובייקטיבי) יכול ויהיה אי התגבשות הנזק בעת אישור התוכנית. סוגיה זו נידונה בבבג"ץ 6200/05 אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' שר הפנים (לא פורסם, 20.02.08) (להלן: "אדם טבע ודין"), ובה צוין כי:

"לטענת העותרים תמ"א 36א היתה תכנית מסגרת בלבד ואין בה לבדה ליצור נזק קונקרטי שניתן לתבוע בגינו. על כן, עלולה להיווצר בעיה שעה שעילת התביעה עשויה להתגבש לאחר שהמועד החוקי להגשתה חלף זה מכבר".

וכך צוין בפס' 8 לפסק הדין:

"בפנייתה הראשונה של העותרת בעניין, מיום 17.1.07 נכתב: "... תמ"א 36א ... יותר פוטנציאל לנזק, לפגיעה סביבתית ולירידת ערך הרכוש, אבל אופן מימושו של נזק פוטנציאלי זה עודנו חבוי כולו בחיק העתיד... דבר הפגיעה ייוודע לאזרח אך ורק בעת מתן ההיתר. ואילו עד שינתן ההיתר, אשר מממש למעשה את פוטנציאל הנזק ומביא במישרין לפגיעה בערך המקרקעין, לא ניתן להגיש תביעה לפי סעיף 197 כאמור..."".

טעמים אובייקטיביים

11.   כנקבע בפסק דין סולימאני, בבחינת הטעמים האובייקטיבים יש לבחון את מידת האיחור בהגשת התביעה וכן את מידת הפגיעה הנתבעת. בנוסף לכך, יש לבחון כיצד האיחור בהגשת התביעה עלול לפגוע בוודאות התקציבית של הועדה המקומית. מכאן עולה, כי ראוי תמיד להימנע משיהוי בהגשת התביעה ולהקפיד להגישה במועד, וכן אף אם מתנהל משא ומתן בין הנפגע לבין הועדה המקומית (כמו במקרה סולימנאי) או מרגע שנודעת הפגיעה ונתברר כי תמה תקופת ההתיישנות, לפעול במהרה וללא דיחוי בהגשת בקשה לאורכה. בפסק דין סולימנאי מתח בית המשפט ביקורת על העותרים וטען כי מוטב היה שבמקביל לקיום המשא ומתן בינם לבין הועדה המקומית, וכדי להימנע מסיום תקופת ההתיישנות (3 שנים) היו העותרים מגישים את תביעתם לפיצוי לועדה המקומית בד בבד עם קיום הליכי המשא ומתן איתה.

12.   אמת נכון הדבר, כי אם תינתן אורכה למבקשי אורכה להגשת תביעת פיצויים, ייתכן ותיווצר אי נוחות מסוימת לוועדה המקומית לתכנון ובניה. אולם נראה, כי מלבד אי נוחות זו לא ייגרם נזק כספי או חסרון כיס כלשהו לוועדה. אמנם מחד, עיקרון הוודאות התקציבית של הוועדה נמצא מצד אחד של המאזניים, אך מאידך יש להתחשב ביתר שאת בפגיעה הקניינית של מבקשי האורכה, ולהתחשב בכך כי חזקה היא שרשות תכנונית משריינת את תקציבה, עובר לאישור תוכנית, לצורך התמודדות עם תביעות פיצויים. יפים לכך הם דבריו של כבוד השופט מ' חשין בע"א 4809/91 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים נ' משה קהתי, פ"ד מח(2) 190 (1994), (להלן: "קהתי") בעמ' 204-203, כי:

"מחובתנו להניח כי בהכנתה של תכנית תכנון מביאות הרשויות במניין נטל שיועמס על שכמה של ועדה מקומית, לשלם פיצויים לבעלי זכויות במקרקעין שייפגעו על-ידי התכנית, והרי סוף מעשה במחשבה תחילה. זו תשתית שהוראת סעיף 197 לחוק מיוסדת עליה, והיא עיקר בפירושו של החוק; ואם זו הנחת היסוד – ואכן הנחת יסוד היא – כי אז עומדת רשות ומוזהרת על פיצויים שיהיה עליה לשלם, וחזקה עליה כי נטל זה של הפיצויים ימצא ביטוי בתקציבה, כראוי לרשות אחראית המחשבת את צעדיה ומעשיה מראש. רשות שכך תתכנן מעשיה, לא תוכל לשריין בתקציבה פיצויים אלא לפי נתונים זמינים לה, פירוש: נתונים הידועים לה – או האמורים להיות ידועים לה – ערב תחילת התכנית. כל הנחות וחזקות אלו יוליכונו אל מסקנה אחת, שכמו נדרשת היא מאליה: שיעור פיצויים שרשות עשויה להתחייב בהם לבעלי מקרקעין נפגעים, נגזור אותו מתוך נתונים הידועים ערב תחילתה של התכנית. פירוש הדברים אינו אלא זה, שהמועדים הקובעים לאומדן שיעור הפיצויים יהיו אלה: "לפני" – ערב התכנית הפוגעת, ו"לאחרי" – למחרת התכנית הפוגעת...". (ההדגשה הוספה).

מכאן, שראוי לשיטתנו, שלא לתת עדיפות מכרעת לכלל הוודאות התקציבית של הוועדה המקומית, וחזקה על ועדה מקומית ששימרה בצד סכום לפיצויים בגין תביעות לפי סעיף 197, לשעת העיתים.

13.   יוסף ויודגש עוד, כי כיום כל ועדה מקומית דואגת לשריין ולהגן על עצמה, וכדרישת סף למתן היתר בנייה ליזמי הבניה לפי תוכנית היא דורשת מהם שיינתנו עבורה כתב שיפוי פתוח בפני כל תביעה שתהא כתוצאה מאישור התוכנית. מכאן יוצא, שאם לא יינתן כתב השיפוי יזם הבנייה לא יקבל היתר בניה. עולה אפוא, שגם אם תינתן אורכה להגשת תביעת הפיצויים ותיתבע הוועדה המקומית הרי שלא יגרם לה כל נזק כספי נוכח הסכם השיפוי בינה לבין יזמי הבנייה. טעם נוסף זה, מצודד שוב במתן אורכת התביעה למבקש באורכה. כתב שיפוי שם את הוועדה המקומית ב"מקום מבטחים" מבחינה כלכלית ומשפטית ומונע הימנה להוציא כספי פיצויים מקופתה העצמית (ראו: פס' 6 סיפא בפסק דין סולימאני).

14.   עולה אם כן, כי ברגיל הוועדה המקומית לא תהא זו אשר תממן את הפיצוי למבקשי האורכה, ובשל כך, אין כל סיכון פיננסי כלפיה אם תינתן האורכה המבוקשת למבקש ובסופו של יום אף תביעת הפיצויים מטעמו תתקבל.

15.   על המצב הבעייתי בסעיף 197(ב) לחוק ותקופת ההתיישנות הקצרה אשר פוגעת באזרח עמד בית המשפט העליון בע"א 377/79 פייצר ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה רמת גן ואח', פ"ד לה(3) 645 (1981):

"אכן בהוראת סעיף 197(ב) יש חומרה יתרה, כי אין לדרוש מן האזרח, שיערוך מעקב שוטף אחרי פרסומי תכניות בילקוט הפרסומים, כדי להיווכח אם פורסמה תכנית כלשהי, העלולה לפגוע במקרקעין שלו. יש מקום לתיקון הדבר, בדרך מתן אפשרות לוועדה המקומית לתת לבעלי מקרקעין, העלולים להיפגע מתכנית שנתקבלה, הודעה אישית על התכנית תוך מתן ארכה להגשת תביעתם, ושבעל מקרקעין, שלא קבל הודעה כזאת, יוכל לתבוע על פי סעיף 197 ללא הגבלת זמן. אולם זאת אני מעיר על הדין הרצוי, והדין המצוי כיום שונה מזה".

ואם לא די בדברים נוקשים אלו, כך קבע כבוד השופט מ' חשין בפסק דין בית הכרם בעמ' 98:

"ההתיישנות שהוראת סעיף 197 לחוק מורה עליה מדמה עצמה להתיישנות דיונית (limitation of actions) – להבדילה מהתיישנות מפקעת-זכות – שהתיישנות דיונית אין בה בלבד "כדי לבטול את הזכות גופה" (סעיף 2 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958), ואין נזקקים לטענת התיישנות דיונית "אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה" (סעיף 3 לחוק ההתיישנות). ההתיישנות כהוראת סעיף 197 אמנם מונעת תביעת מישרין, ואולם הזכות המהותית לא פקעה. היא אמנם שקעה בתדרדמה עמוקה, אך לא שבקה חיים-לכל-חי. חיה היא ולו כדי לשדר לנו מסר, שאל-לנו, להתעלם מן האמת. האמת היא כי מקרקעין פלונים נפגעו בנסיבות שזיכו את הבעלים בפיצויים מן הרשות, ואונס השפה והאמת יהא זה אם אותה פגיעה תפורש – ולו בעקיפין – כהשבחה".

16.   יתרה מכך, מוצדק וראוי יהיה בנסיבות של פגיעה על ידי תוכנית, ליישר קו עם דיני ההתיישנות הרגילים, לפי חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, כפי שהוחלו על פגיעה במקרקעין על ידי הפקעה. (השווה: ע"א 5964/03 עיזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה, פ"ד ס(4) (2006)). לפי דיני ההתיישנות הרגילים אשר הוחלו על פגיעה לפי הפקעה (אשר שונה מפגיעה כתוצאה מתוכנית) תקופת ההתיישנות הינה 7 שנים ולא 3 שנים מיום אישור התוכנית. עוד נקבע בפסק דין ארידור כי בהפקעה חלה חובת הודעה אישית לכל מי שעתיד להיפגע מן ההפקעה זאת בשונה מפגיעה לפי תוכנית.

ג.    הטעמים למתן אורכה לפי חוזר 1/2001 של מנכ"ל משרד הפנים

17.   בשנת 2001 פורסם חוזר מטעם מנכ"ל משרד הפנים, בו פורט מהם הקריטריונים הכללים שעל משרד הפנים ו/או ועדה מיוחדת המוקמת בעניין, לשקול עת עומדת בפניה בקשה למתן אורכה להגשת תביעה לפי סעיף 197(ב) לחוק. חוזר זה מכיל מספר סיבות אישיות ומספר סיבות אחרות אשר בגינן ראוי יהיה ליתן את האורכה המבוקשת, ככל שהוכח שעקב מגבלות אלה נמנעה הגשת התביעה במועד.

18.   בגדר סיבות אישיות בהן ראוי להתחשב נמנות – זקנה מופלגת, אי כשרות משפטית, שהות ארוכה בחו"ל, סיבות אישיות אחרות. יודגש כי בפסיקה נקבע כי ילידי שנת 1939 ו-1942 אינם נחשבים כבעלי זקנה מופלגת (נכון למועד מתן פסק הדין) המצדיקה מתן אורכה (ראו: בג"ץ 10829/05 סבחה הירבאוי נ' שר הפנים (לא פורסם, 12.11.07)).

19.   בגדר סבירות אחרות בהן ראוי להתחשב נמנות – קיום סכסוך משפטי בנוגע לזכויות במקרקעין, פגם בפרסום התוכנית, קבילת מידע מוטעה מגורם מוסמך, קיום משא ומתן עם הוועדה המקומית.

20.   בנוסף נקבע בחוזר 1/2001 כי ככלל לא תינתן אורכה לגורמים עסקיים ולמי שענייניו בנושא מטופלים על ידי אנשי מקצוע. יחד עם זאת, נקבע בחוזר כי למרות השיקולים המנחים לעיל, כל מקרה יבחן לגופו של עניין.

ד.    פגיעה קיצונית בזכות הקניין ואי פגיעה קניינית בוועדה המקומית כשיקול למתן אורכה

21.   כאמור לשינוי תכנוני עקב תוכנית יכולה להיות השפעה מהותית וקשה על ערך הנכס הנפגע. פגיעה ישירה ועקיפה בתכונות תכנוניות של נכס, אשר נפגע כתוצאה מתוכנית הוכרה בפסיקה כמזכה בפיצויים לפי סעיף 197 לחוק (ראו: ע"א 1188/92 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים נ' גלעד ברעלי ואח', פ"ד מט(1) 463 (1995)).

22.   כלל הוא, כי פגיעה בזכות קניינית, גם באמצעות פגיעה שנגרמת מתוכנית, צריכה להיעשות במסורה ובמתן זכות פיצוי בצידה. כך נקבע בפסק דין קהתי, מפי כבוד השופט מ' חשין, בעמ' 202-201 לאמור:

"ממעגלי פירוש שדיברנו בהם נעבר אל מעגל חוצה להם, והוא ביסודה של הוראת סעיף 197 לחוק. "אין פוגעים בקנינו של אדם" – כך מורה אותנו סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, והוא עקרון יסוד של "שמירה על הקנין" כדבר כותרת השוליים. הוראת דין זנה נחרצת, וסעיף 8 לאותו חוק יסוד מוסיף ומדבר ב"פגיעה בזכויות": "8. אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא פגיעה בזכויות בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש". חוק יסוד זה תחילתו לא הייתה אלא בשנת תשנ"ב-1992, אך עיקרו ועקרונותיו מוכרים וידועים לנו משכבר הימים. אחד מעקרונות אלה היה – והינו – שאין פוגעים בקניינו של אדם אלא אם בצדה של מכה באה לטיפה, ובסמוך לשלילת קניין או לגריעה מקניין נולדת תביעה לפיצוי. .... ואם זכות לפיצוי מתקיימת במקום שרשות קונה סמכות לפגוע בקניין – אף שהסמכות אינה מלווה בחובה מפורשת לפיצוי – לא כל שכן בחיקוק, כשלנו, הקובע מפורשות זכות לפיצוי. כל אלה אינם בבחינת מושכלות ראשונים, ולא הזכרנו אותם אלא מטעם זה: שאם לבעל זכות במקרקעין שנפגעו קמה יצוי עם תחילת התוכנית אך צעד קטן הוא להוסיף ולומר כי אותו יום יהיה אף המועד הקובע להערכת הנזק".

וראו קביעת כבוד השופט חשין בדנ"א 3768/98 קריית בית הכרם בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, פ"ד נו(5) 49 (2002), (להלן: "בית הכרם") בעמ' 99 כי:

"לסיכום אומר, שדומה עליי כי גורמים המדברים בזכות האינטרס של בעל המקרקעין עוצמתם רבה – רבה שבעים ושבעה – מן האינטרס הגנוז בהתיישנות התביעה כהוראות סעיף 197 לחוק; אורם בוהק מן האור הבוקע מאינטרס הוועדה המקומית; צדקם רב ועצום מן הצדק שבעמדת הוועדה המקומית".

וכן מטעימים הם דבריה של כבוד השופטת א' פורקצ'יה בע"א 1968/00 חברת גוש 2842 חלקה 10 בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה נתניה ואח', תק-על (2003), 320, בעמ' 327 כי:

"בסוגיה זו של הפקעות מקרקעין לצרכי ציבור או פגיעה בקנין על ידי תכנית בנין ערים, מצוי כיום ה"גרעין הקשה" של יישום העקרונות החוקתיים המגינים על הקנין. לפנינו התערבות שלטונית ישירה בזכויות הקנין של הפרט. אמנם, הפקעות לצרכי ציבור ופגיעות תכנוניות הן תופעה הכרחית מבחינה תכנונית וחברתית. אולם ברור, כי אל מול אותן מטרות, ניצבת עתה זכות אשר זכתה עתה לתוספת עוצמה ... ברי תחילה, כי גם בתחום דיני התכנון והבנייה ודיני ההפקעות יחול הכלל הבסיסי שאותו ראינו לעיל, ואחר חל על הגנת הקנין בכלל והוא כי יש להעדיף פרשות אשר מקטינה את הפגיעה על פני זו שאינה עושה כן. אין ספק כי הפקעה שלא מתחווה לה פיצוי אינה עומדת בדרך כלל בכללים החוקתיים ... באשר לפגיעות תכנוניות, אף שעקרונית יש לשמור על הזכות של הנפגע לפיצוי גם בענין זה, הרי שנתונה מידת מה של חופש פעולה לרשות תכנונית לבצע פגיעה גם ללא תשלום פיצוי. עם זאת, יש לפרש חופש זה בצמצום". (ההדגשה הוספה).

(ראו עוד: ע"א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, כפר סבא ואח', פ"ד מו(4) 627 (1992), בנוגע פיצוי בצורת "צדק חלוקתי" ושיקול ה"ביקורת" על רשות התכנון; ע"א 377/79 פייצר ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה רמת גן ואח', פ"ד לה(3) 645 (1981); דנג"ץ 6542/03 מושב נוה ימין נ' שר הפנים (לא פורסם, 30.10.03)).

23.   יוער כי בעבר, ניתנה אורכה לבעלי קרקעות שנפגעו עקב תוכנית, כאשר הוצגו בפני שר הפנים, ראיות מהימנות כי הפגיעה הקניינית החדה בהם, כטעם עצמאי ובלעדי, הצדיקה והכשירה את מתן האורכה להגשת תביעות הפיצויים. (ראה האמור והמוזכר בפס' 3 בבג"ץ 6817/04 חיים ודבורה פרחי ועוד 532 עותרים נ' שר הפנים – מר אברהם פורז (לא פורסם, 11.04.05)).

ד.   סוף דבר

24.   לאור האמור לעיל, עולה תמונה קשה ועגומה במצב החוקי כיום. במצב ההווה אין כל חובת הודעה אישית על הפקדת תוכנית לכל אזרח שעתיד להיפגע מן התוכנית, כך שבפועל נוצר מצב שכל אזרח יושן על זכויותיו כי אינו מודע כלל לפגיעה המרחפת מעל נכסו, וזאת כאשר אין לו את הכישורים או האמצעים הדרושים לעקוב אחר נושאים תכנוניים. בכך כאמור נפגעת זכותו הקניינית של האזרח בצורה אקוטית.

25.   מומלץ אפוא לכל אזרח, לעקוב אחר העיתונות הכתובה והאלקטרונית, ובמיוחד לקרוא את ההודעות הקטנות בנושא תכנון ובניה, להיות ערניים להפקדת תוכניות חדשות באזור המגורים או באזור הסמוך לו, ובמקרים מתאימים אף להגיש בקשה מנומקת ומבוססת למתן אורכה לשר הפנים.

האמור במאמר זה אינו מהווה תחליף לקבלת ייעוץ משפטי פרטני ומתאים או חוות דעת משפטית. האחריות בשימוש על הנאמר במאמר הינה על המשתמש בלבד.