לפעמים העונש הוא ברכה :-) 

לפעמים העונש הוא ברכה :-)

העורב מקובל כבעל חיים ש"אינו אהוד במיוחד" בלשון המעטה, נכון ?! מראהו רחוק מלהיות "זוהר", הליכתו מהדסת ומצחיקה, אורחות חייו אף הן אינן "משהו" (אכילת נבלות), ובכל זאת הוא אחד מבעלי החיים, הציפורים, המיוחדים, פיקחיים, שורדים  ביותר שאני מכירה, אוהבת, ומסוקרנת לגביו עד בלי די, לכן גם חוזרת אליו.(כתבתי עליו *כאן)

לבד מבאג בדיסק הקשיח אצלי שם למעלה בשלו אני אוהבת במיוחד בע"ח כעורים ופחות מקובלים, לגביו, נראה שזו לא הסיבה היחידה. הרי הוא אינו רק כעור ובזוי הליכות, אלא מפחיד ומרתיע אנשים, עלול לתקוף, ובהחלט  חריג ואינו מובן.

ובכל זאת, כמה שאני קוראה, לומדת עליו, וצופה בו - אני אוהבת ומתפעלת ממנו יותר. אפילו את ה"חסרונות" שלו אני אוהבת ומבינה למה הם קיימים, ובכלל אני לא בטוחה שאלה הם חסרונות, ושלו ....מה שכן היחס אליו בהחלט נגוע בדעות קדומות ולא הוגן.

על קצה המזלג עליו כאן:

*עורב אפור-אתר המשרד להגנת הסביבה

*הארץ "מדינת ישראל נגד העורב האפור"(15.5.09) צפריר רינת  

*מעוף מקודש-טוטם העורב

*מעריב "מחקר בריטי:עורבים הם תחמנים"(30.5.2004)

*הארץ סופשבוע "מדוע רשות הטבע והגנים לוכדת ומחסלת את העורב אפור?"(15.5.09)צפריר רינת

מישהו פעם אמר לי ש"כשאת שונאת מישהו כל דבר אצלו מפריע, ואת שונאת אפילו את המעלות בו, וכשאת אוהבת אותו המגרעות אף הן חביבות עלייך"

שוב ושוב, ולא מסיפורי אחרים או מחקרים, נוכחתי בעיני שלי בהתנהגותו המיוחדת הפקחית של העורב.

בנסיעה הביתה לפני כמה ימים ישבתי באוטובוס לוטשת עיניים מהחלון ועל פני שפוך חיוך מאוזן לאוזן, האנשים מביטים בי כאילו נפלתי מהירח, ולא מבינים על מה אני מחייכת, מה כבר רואה. והרי אני ראיתי בדיוק מה שהם רואים, אלא שהם רואים ולא רואים...

נסענו דרך גן ציבורי בשוק הכרמל ושם על רחבת דשא גדולה, ריקה מאנשים, פיזרו שיירי לחם, וכל האזור המה יונים, שמתרוצצות, מתקוטטות, מקשקשות על הלחם, ומחליפות חוויות.....כמו מפגש חברתי, די משעשע לראות את זה.

בין המון היונים היו שניים שלושה עורבים, שבלטו, ולא היה קשה להבחין בהם.

הם עזבו את היונים להתקוטט על הלחם והתרכזו במשהו "מעניין יותר" – פח הזבל הציבורי שהוצמד לעמוד בפאתי השטח.

אחד מהם עלה עליו, ולתדהמתי הרבה: הריח, פישפש, כנראה החליט שיש שם משהו "שווה", והחל בסבלנות ויעילות מדהימה לשלוף מתוך הפח שקיות ניילון שנדחפו אליו. שולף כל אחת לחוד, מתבונן בה, מנער (לוודא שאין שם כלום), ומשליך לרצפה, וחוזר חלילה.

אזור הפח התמלא שקיות, והעורב שצ'יק צ'אק מצא את שללו, סימן לחבריו והם עפו הצידה להתחלק בזה, כשאת שאריות הלחם הם משאירים ליונים, אולי הלחם לא היה ל”רמה" שלהם.

אמרתי לעצמי: יאללה, בטח מישהו אחר שאינו אוהב עורבים עלול לראות מחזה כזה באופן שונה, ולומר לעצמו : אוף ! כל היונים אוכלות מהלחם רק העורב חייב ללכלך את סביבתו במקום לנהוג בהגיון ולאכול כמותם, איזו ציפור מעצבנת.

חייכתי וחשבתי לעצמי שבדיוק בשל סיבות כאלה אני אוהבת אותו: אינו נוהה אחרי העדר, נבדל ממנו, עם חשיבה יצירתית עצמאית, ופיקח. הקטע עם השקיות ניילון הרג אותי מצחוק,  הייתם צריכים לראות איך הוא עושה זאת, לא להאמין.

העורב דרך אגב הורה מסור מאד, משפחתי, אינו מחליף בן זוג, זוכר פנים ופרצופים, שומר טינה, והרבה קטעים יש אתו.

נזכרתי על בסיפור על העורב ונוח*, שאומר שכשנח היה בתיבה שלח ראשון את העורב למשימה "לראות הקלו המים", והוא לא חזר. אחריו שלח את היונה שחזרה עם ענף זית. לכן אומרים שהעורב קולל שיהיה כעור מראה ויאכל נבלות.

בהכירי על קצה המזלג את העורב, חשבתי שמי שקיללו, למרות שכעס, עדיין רחמים בלבו. אמנם עשה אותו כעור מראה ולא זוהר, אולי כדי לא למשוך תשומת לב, אך ציידו בפקחות, חוזק, וכושר שרידות .

ולגבי אכילת נבלות...מה אומר לכם - ואנו לא אוכלים בעצם בעלי חיים מתים? אז למה לבוז לעורב בשל כך?

לנו בכל אופן יש ברירה, הרי לא חייבים להרוג בעלי חיים כדי לאכול מזון בריא ומזין, לעורב לא תמיד יש.....

סיפור נוסף על העורב מספר שהוא היה זה שהביא בזמנו לאליהו הנביא את מזונו כשהסתתר במערה.

אז לפעמים ובדיעבד נראה לפעמים שעונש יכול להיות גם קצת ברכה....לא?  

וגם לגבי הכיעור לפעמים גם לו יש צדדים יפים, ובכל מקרה כדאי לראות דברים במבט זמן.

מה שנראה לא טוב יכול להתברר אח"כ כלא כל כך גרוע בכלל – ושני דברים אלה אמורים בכלל לא רק לגבי עורבים . . . . . . . . .   

*מפאת מגבלת הכנסת לינקים את הכתבות, הלינקים הפעילים, התמונות, והודיאו ניתן לראות אצלי במקור כאן

http://cafe.themarker.com/post/2148409/