את נאום בר-אילן 2, על נתניהו לבסס על תכנית מדינית חד צדדית שלנו. מדינה פלסטינית עצמאית (בר-אילן 1), בבקשה, אך אלה הקווים האדומים שלנו, שאין לוותר עליהם בבחינת: "ייהרג על ביטחוננו ועצמאותנו ובל יעבור". ירושלים (בלי הפריפריה) – בירת ישראל, הר-הבית בידינו – לא לשכוח, בקעת הירדן – גבול ביטחוני אסטרטגי.
אחרי הפיוס וההסכם פת'ח חמאס עזה – חמאס גם ביש"ע ונגד מו"מ עם ישראל.
* מאת: עו"ד אברהם פכטר
לא מזרח תיכון חדש, לא שלום עכשיו, לא הסדר לדורות, לא שלום מזרח תיכוני – אלא הסדר בכתב, מגובה בערבויות, לטווח ארוך, סביר ומבטיח את ביטחון ישראל לדורות הקרובים – זה ליבו של נאום בר-אילן 2.
עקרונות נאום בר-אילן 2
גבולות ביטחון הן מהבחינה הטקטית והן מהבחינה האסטרטגית.
הגבולות חייבים להיות בטווח ובמרחק, שיאפשרו לצה"ל מרחב של זמן ופעולה תוך שהות מספקת טקטית לצאת ממגננה להתקפה ולהבטיח הגנה על גבולות ישראל ואוכלוסייתה.
באשר ליהודה ושומרון
יש ללכת לפי העקרונות והקווים שהותוו בזמנו "בתכנית אלון" ז"ל – לאמור, שליטה בפועל ובאמצעים אלקטרוניים על נקודות מפתח ומקומות אסטרטגיים לא מאוכלוסים ע"י הפלסטינאים הנחוצים להגנה על גבולות ביטחון.
בקעת הירדן – כקוו הגנה אסטרטגי, שאסור שיהיה בידי המדינה הפלסטינית, שתיהפך תוך זמן קצר למדינת חמאס. פירוש מעשי של המצב, אפשרות של כניסת כוחות זרים ליש"ע כמו חזבאללה, מתנדבים איראניים, וכמובן נשק וציוד ללא הגבלה כולל לטווחים ארוכים – המכסים את ערי ישראל ומסכנים את העורף כולו.
לכן קו עמק הירדן – הוא בבחינת קו אדום שאין מוותרים עליו בשום שלב ובשום לחץ בינלאומי.
הגושים הגדולים – נשארים בידי ישראל ומסופחים אליה, אחרי ההסדר - אפשרי תמורת חילופי שטחים בערבה – קו אדום.
מדינה פלסטינית על כל סממניה, אבל מפורזת מבחינה צבאית, לאמור בגדול: ללא נשק כבד, מטוסים וצבא זר או מתנדבים – ואלמנטים דומים.
זכות השיבה – קו אדום. ניתן להתפשר, על מספר מוסכם של חוזרים, שלא יהיה בהם כדי להפר האיזון ולסכן את ביטחון ישראל, כל זאת כדי "לשחרר קיטור" מהנושא הטעון.
בירת המדינה הפלסטינית – איפה? כעקרון – ירושלים, לא תחולק יותר. גבולות ירושלים כבירת ישראל, ניתנות לקביעה מחודשת בגבולות שממשלת ישראל תקבע. לדעתי וטעמי ניתן לוותר על הפריפריה שכולה על טהרת הפלסטינאים, כלומר: השכונות שסופחו לה ושלמעשה ישראל לא שולטת בהן אלא מחזיקה בהן כערבון וכגיבוי.
הר הבית וחלקיו – הידוע גם כ"אגן הקדוש" - בשליטה ישראלית, יתכן בפיקוח, תיאום בינלאומי בשיתוף ישראל והפלסטינאים.
בירת פלסטין – לפי בחירתם, רמאללה, או אחת משכונות ירושלים שתוחזר בהסכם, כדי שיוכלו לקרוא לה ירושלים אם כל כך נפשם חפצה בשם זה – שהוא על פי התנ"ך וההיסטוריה המאוחרת יותר שייכת לעם היהודי כבירה ועל כך נלחמו ומתו מלכי ישראל.
ביטול האמנה הפלסטינית וההסתה בחינוך.
יש לעמוד איתן על דרישה זו – שהיא חלק סוער ומסעיר בסכסוך עם הפלסטינאים וכל עוד ההסתה ומערכת החינוך הפלסטיני לא ירדו מכך – לא יהיה הסדר, לא שלום ולא סיכוי לדו-קיום.
שילוב, תיאום ועזרה כלכלית בכל התחומים
הדבר אפשרי ומעשי, לאחר ההסכם ובעיקר על שמירתו וכיבודו.
נסיגה ישראלית לקווים שיבטיחו את הביטחון – בהתאם לתכנית המדינית.
אבו-מאזן – שולט לכאורה ביש"ע שבידי הפלסטינאים, כיום בעיקר, בזכות צה"ל.
נסיגה ישראלית – אסור שתיהפך להשתלטות חמאס, אחרת נקבל את עזה על גבולות יש"ע.
תכנית אובמה – כבר אמרתי זאת בעבר במאמרים באתר זה, למרות שעברו שנתיים מאז בחירתו, לנשיא הזה, אין מושג מהנעשה במזרח התיכון, מבחינה מעשית, מנטליות, הכרת הסביבה והאוכלוסיה ובעיקר את הפרטנרים.
המסקנה – למרות תמיכתו והתעקשותו למצוא פתרון מדיני – לא הוא שימצא את הפתרון. על הממשל האמריקאי להבין זאת, אחרי הכישלונות בעיראק, אפגניסטן ועכשיו מדינות הים התיכון.
אובמה לא הבין את מובארק, זיגזג לגביו, לא ברור לגמרי מה דעתו לגבי סוריה והתנהגותו האנמית לגבי קדאפי. כל אלה מצביעים על מנהיג של עם גדול, כאשר הוא מבין קטן בנעשה במזרח התיכון ובמיוחד בעולם המוסלמי המסובך והסוער.
החלטת האו"ם הצפויה בספטמבר – לפלסטינאים יש רוב מוצק באו"ם, גם אם ירצה אבו-מאזן, להחליט על מדינה פלסטינאית בגבולות 47, או מן המדבר עד לים.
המסקנה – על ישראל לא להתרגש, לא להיבהל ולא להיכנע, לא לאו"ם, לא לקהילייה האירופית ולא לאובמה, גם אם הדבר יביא – לבעיות משפטיות בינלאומיות ולסיבוכים כלכליים ומדיניים עם אירופה.
מלחמת השחרור – המלחמה על העצמאות – חייבת להימשך, גם אם התנאים יורעו, שהרי זה תכליתה ויעודה של מלחמת שחרור, להביא את המדינה לגבולות ביטחון, לריבונות פוליטית וכלכלית. על כך צריך להילחם ולשלם מחיר, לפעמים כבד, לפעמים פוליטי, מדיני, כלכלי ואפילו בחיים של אוהבי המדינה.
לסיכום: על נתניהו להיות הפעם יצירתי, תקיף, בהיר, חד משמעי, לא מגמגם פוליטית מדינית וביטחונית – כדי שנאום בר-אילן 2 יכנס להיסטוריה הציונית המעשית כנאום לדוגמא לעתיד המדינה.
הערות והרהורים בענייני דיומא:
1. קבוצה של שמאלנים, התכנסה ביום 21.4.11 ליד מוזיאון ת"א הישן בשד' רוטשילד, כדי להכריז על "הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 67", לאמור: עצמאות מהכיבוש.
2. המקום שנבחר, האתר המקורי בו הכריז בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל – מדינת היהודים.
3. תראו את האירוניה שבמעשה: השמאל הישראלי בראשות פרופ' שטרנהל, הצייר גרבוז, השחקנית חנה מרון, המחזאי סובול ואחרים, מקדימים את הפלסטינאים בהקמת מדינתם.
4. זה אכזרי לומר, אבל הגב' חנה מרון שרגלה נקטעה, בפעולת טרור שכוונה נגדה ונגד יתר הנוכחים בהיותה יהודייה, אזרחית ישראל בשדה תעופה מינכן, לא למדה לקח מספיק, או שהפציעה שיבשה את דעתה הפוליטית או שהפציעה לא היתה מספיק כואבת דיה – להבין את המסר.
5. על ממשלת ישראל, לכבד את רצונם העז של אנשי השמאל האלה, הן על המעשה האמיץ והן על כך שהקדימו את אבו-מאזן – ולהעביר את כולם פיזית למדינה הפלסטינית העתידנית, שם יוכלו למצוא מנוחה ונחלה.
6. בתקווה – שלא יהיו גוליאנו מר מג'נין או עיתונאי איטלקי מעזה.
"הקסם שבתמימות"
פורום אנשי עסקים – רעיון יפה, אפילו מלא התלהבות של אנשים מכל הקשת, שמנסים ורוצים להביא לשינוי, לקדם קו מדיני שיסחוף את ממשלת ישראל קדימה. רק חבל, שאנשים נחמדים אלה – חיים קצת ב"מדינת האילוזיות" הפרטים שלהם, ונדמה להם שיש להם הפתרון המצליח בשרוול.
ובכן רבותי אנשי העסקים – מדינה עם בעיות ביטחון, בתוספת כלכלה ועוד... אינה דומה לחברת סטארט-אפ, או מיזם כלכלי, או קניית קרקעות לבניה, או חברה לייצוא בדים או פירות. ההתארגנות שלהם, בדומה ל"יוזמת ג'נבה" של יוסי ביילין (בתוספת ויקי כנפו), או הניסיון של אלוף איילון עם "המפקד הלאומי" – הן יוזמות ברוכות המתאימות לעבודה סמינריונית – במדעי המדינה.
ולא לשכוח את "השמאל הלאומי" עם עו"ד אלדד יניב + הספרי, לצרף לעבודת הגמר או ספר זיכרונות.
הכותב הוא עורך-דין, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות ופרשן משפטי בהווה.
