ספרות שואה - פרחי האפלה 

במשך שנים נמנעתי מקריאה של ספרים העוסקים בנושא השואה. בשיעורים בבית הספר, בתוכניות התעודה השונות שהוקרנו בטלויזיה, בתוכניות הרדיו מצאתי עצמי מדמיינת את תחושותיהן של האימהות ושל הילדים, את החרדות, את האימה, את חוסר האונים. הסיפורים ההיסטוריים הללו נפרטו אצלי לפרטים עוד בטרם החלו ביד ושם את הפרויקט של לכל איש יש שם. וידעתי, בספר לא אוכל לברוח, לא אוכל להתחמק והאימה מפני המילה הכתובה שתפרוט את הסיפורים לפרטים עוד יותר קטנים ביעתה אותי.

לפני כמה שנים קראתי את חמסין וציפורים משוגעות של גבריאלה אביגור-רותם. את הספר קניתי בשדה התעופה לקראת טיסה מבלי לדעת למה אני נכנסת. לכל הדעות אין זה ספר טיסות. זרם התודעה של הגיבורה, לויה קפלן, נכתב במשפטים ארוכים ומורכבים ובאינטנסיביות חונקת. הספר לכד אותי כמעט מיד, לא יכולתי להניח אותו מידי. קראתיו, תוך שאני מאבדת אויר לנשימה, שבויה במסתורין שליווה את הסיפור,סקרנותי לגלות את הסוד, להבין, ולהגיע לסוף ולנוח סוף סוף.
אחריו כבר רציתי.
קראתי את שואה שלנו תוך שאני רואה לנגד עיני את השכונה המתוארת בקריות שליד חיפה, את הבתים הקטנים, את דייריהם המוכרים לי מילדותי. התיאורים של זוועות המלחמה באו בפרקים המאוחרים יותר והיו קשים אך אני כבר הייתי לכודה בתוך הספר, שבויה.

היום סיימתי לקרוא את פרחי האפלה של אהרן אפלפלד. סיפורו של הוגו, ילד בן 11 אשר מוברח על ידי אימו מן הגטו אל חברת ילדות שלה, מריאנה. מריאנה מסתירה את הוגו בבית הבושת בו היא עובדת מבלי שהילד ידע באיזה מין מקום הוא נמצא. לאט לאט הוא לומד מן הקולות החודרים אליו דרך הקירות, שיחותיו הקצרות עם מריאנה ותבונתו שלו, את עובדות החיים המרות. במשך שנה וחצי הוא חבוי בקיטון צר וחשוך רוב שעות היום, וזמנים קצרים מחוצה לו, בחדרה של מושיעתו. עם נסיגת הגרמנים והגעת הצבא הרוסי למקום, יוצאים מריאנה והוגו מן הכפר בנסיון לברוח מן הדין הצפוי למריאנה ולחברותיה בגין שירותן כזונות את החיילים הגרמנים במלחמה.
הספר כתוב בשפה בהירה ובנוי מפרקים קצרים היוצרים את האירוניה של התקדמות מהירה של הסיפור לעומת הדריכה במקום של הגיבור, הוגו, אשר בחייו למעשה לא מתרחש כמעט דבר, ואת רוב זמנו הוא מעביר בשינה, במחשבות או בחלומות בהקיץ. הזמנים בהם הוא מבלה עם מריאנה מוארים ומלאי צבע וצליל ועם סגירת דלת הקיטון עליו, החושך והריק עוטפים אותו מיד וסוגרים אותנו הקוראים עימו בכלאו.
אפלפלד איננו מסביר לקורא על המתרחש מחוץ לבית הבושת, הוא מתמקד לחלוטין בקשר שנרקם בין הוגו למריאנה. הקוראים אינם יודעים יותר ממה שהוגו יודע ולומדים את המתרחש סביב, דרך עיניו. כך תחושת החרדה ואי הוודאות מחלחלות אל הקוראים היטב.